ההרגל הזה, להיכנס הביתה ‘דרך המקרר’ גם כשלא רעבים, ודבר ראשון “לחטוף משהו”, הוא די מוכר.
לי. כי אני פוגשת אותו אצל התלמידות ב’חופש מאוכל’.
התגלגלנו מצחוק, אבל יכולנו להזדהות עם ההומור העצמי של חגית:
תגידו… מי האידיוט שמיקם את המטבח בכניסה לבית?
לא יכול היה לתכנן ככה שיהיה בקומה השלישית?
ככה שנגיע אליו רק בסוף? לא ככה – על הדרך?…
טוב, מצחיק אבל לא מצחיק.
הקטע הזה שעם הבגדים מהעבודה והתיק על הכתף
אני עוברת אוטומטית ‘דרך המקרר’, לאכול משהו,
הפך כבר לבדיחה עצובה.
נו, באמת…
למה אני צריכה להתמודד עם זה כל יום?
להזיז את המטבח כבר לא יקרה בגלגול הזה,
אז צריך למצוא פתרון, לעשות מעשה…
ואני כאן, איתכן.
קדימה – חופש מאוכל – לפחות זה, אם לא חופש מהמטבח המפתה הזה.
מי לימד אותו לקרוץ, תגידו לי?!
עד שהן הגיעו לקבוצה ושמעו האחת מהשניה, כל אחת מהן סחבה איתה את הרעיון שהיא ‘המציאה’ את זה ורק אצלה זה ככה, האשימה את עצמה בחוסר יכולת איפוק וחוסר מסוגלות, ואצל כל אחת לחוד ההשפעה על הדימוי העצמי ותחושת הערך היתה קריטית.
כל אחת הרגישה שהיא לוחמת לבד בחזית מול האוכל. יש בחוויה הזאת הרבה בדידות.
זו הסיבה שחשוב לי לכתוב על זה.
כדי שכל מי שמכירה תופעות מעין אלה ומתייסרת תדע – זו לא את ולא אשמתך. יש לך סיבות טובות ומוצדקות ‘לעבור דרך המקרר’ כשאת נכנסת הביתה, גם אם את כלל לא רעבה.
כבר כתבתי לא מעט על הכוח של הקבוצה וגם על הסיבות הטובות והמוצדקות לאכול יתר על המידה וניתחתי את האכילה במצבי שינוי. הפעם חשוב לי להתמקד במטבח כאזור שהוא צומת של הבית. ולמי שהאוכל מאתגר אותו – יכול להיות ‘מלכודת’ שתמיד אורבת לו בפינה…
היחס והיחסים שלנו עם המטבח
המטבח הוא אזור הממוקם במקום די מרכזי בַבית עם או בלי פינת אוכל צמודה אליו,
כך שכש’עוברים דרך המקרר’ – למעשה עוברים באזור המטבח.
אם נעצור ונחשוב על זה, נראה שאנחנו נוטים לטעון על המטבח משמעויות שונות ורבות.
סיקרן אותי לחקור את היחסים שלנו עם המטבח.
אם כן, מהו המטבח בשבילך?
נכון שהמטבח (כמו המקרר) כמושג, גם מתחבר באופן טבעי עם אוכל.
עם זאת, כששאלתי אנשים מה משמעות האזור של ‘המטבח-פינת האוכל’ בשבילם, שמתי לב, שחלק מהאנשים – אולי בעיקר כאלה שאין להם עניין או בעיה עם אוכל או אכילה מופרזת, אבל לא רק – כמובן מתייחסים למטבח כמקום שמאפשר –
צורך בסיסי, חיוני לחיים, מקום של בישול והזנה.
וגם כמקום שעונה על צורך חברתי, משפחתי, שהוא חיוני לא פחות –
הלב, מרכז הבית, מקום מפגש של המשפחה, של חברים, מקום של ‘ביחד’, של בילוי, מקום שהוא מטבעו, מלכד.
לעומת זאת, כששאלתי את התלמידות שלי ב’חופש מאוכל’, שבשבילן, מן הסתם, אכילה, אוכל ומשקל הם נושא כאוב (ולכן הן בַּתהליך – כדי להשתחרר מהקושי הזה), שמעתי מהן גם אסוציאציות כמו:
מטבח זה חום, שמחה, צבעוניות, ריחות.
מטבח זה גם אמא, אבא, משפחה, מרכז הבית, ילדות, ילדים.
ומטבח זה גם אהבה, שפע, בטחון, עניין.
וגם נחמה אחרי יום קשה…
כלומר – הוא מקום טעון ברגשות ולא בכדי הוא גם מתחבר להרגל המאד שכיח – לפחות בקרב הנשים שמגיעות אלי, ההרגל של ‘להיכנס הביתה דרך המקרר’. אם זה כשהן חוזרות מהעבודה, מבילוי – ועוברות דרך המקרר דבר ראשון, אוכלות או מנשנשות משהו, גם אם אכלו ממש לא מזמן.
זהו אחד מהרגלי המשנה של דפוס האכילה הרגשית, שמנציח את המאבק היומיומי באוכל ובמשקל.
‘חווית המטבח’ וההתייחסות שלנו אליו, אם כן, היא אישית ובוודאי שונה מאדם לאדם, ותלויה במשפחה, בסביבה ובתרבות בה גדלנו.
בשבילי, כמישהי שגדלה בקיבוץ בלינה משותפת, המטבח היה פחות נגיש או מרכזי, וחדר-האוכל היה, מלבד מקום שבו אוכלים, גם מקום מפגש על כל המשתמע מכך. לכן חווית המטבח, והאכילה אצלי, פחות קשורה לאבא ואמא, למשל.
אז כשאזור המטבח מחובר לאוכל באופן טבעי, והאוכל מחובר לרגשות (אכילה רגשית), כשיש לנו אישיו עם אוכל – אזור המטבח יכול להיות מקום רגיש וטעון למדי.
היחס והיחסים שלנו עם אוכל
אם כך, הנה השאלה הבאה שמתבקשת – מה זה אוכל בשבילך?
גם על אוכל אנחנו נוטים לטעון משמעויות שונות ורבות, מה שמשפיע על האופן בו אנחנו ‘משתמשים’ בו, ובאכילה, מעבר לתפקידו הטבעי – הזנת הגוף, כמובן.
מעניין מה אנחנו ‘שמות’ על אוכל, אפשר ללמוד מזה לא מעט.
כשאני שואלת את התלמידות ב’חופש מאוכל’ מה זה אוכל בשבילן?
אלה הדברים שעולים שוב ושוב – אוכל זה:
נחמה , סיפוק, הנאה, עונג, שמחה, אושר, רגשות אשמה, כעס, אכזבה, תסכול, מרגש, דרך להראות אהבה, מושך, מסקרן, אוכל הוא אחת מהנאות החיים, הוא כייף, טעים, משמח, בית, געגוע, מושחת, משמין, מסוכן, חולשה, פחד, שחרור.
כן, הכל מהכל.
אז כשהמטבח = אוכל, כל המשמעויות שאנחנו טוענים על אוכל באופן אסוציאטיבי, מתחברות, מן הסתם, גם לַמטבח.
כוחו של הרגל
התופעה הזאת, שחוזרת על עצמה שוב ושוב: להיכנס הביתה (מהעבודה או מבילוי) ‘דרך המקרר’ ודבר ראשון לאכול משהו – גם אם אכלנו לא מזמן, הפכה לא מכבר להרגל.
הרגלים – בכל תחום, הם אוטומטים, וטבעו של הרגל שאין בו בחירה.
יש הרגלים שעוזרים ומיטיבים איתנו, הרגלים שנחוצים ותורמים לַתפקוד היומ-יומי שלנו, ויש הרגלים פחות אפקטיבים, אפילו הרסניים לפעמים.
כך גם ההרגל ‘לעבור דרך המקרר’ – כאחד הביטויים של אכילה רגשית, הוא אוטומטי (לא רצוני), הוא אינו הרגל רצוי או אפקטיבי והוא נתפס כהרגל מגונה כמו עוד הרגלים מקובעים, כמו אכילה באישון לילה, זלילה בעמידה, ‘ארוחת טעימות’ מהסירים תוך כדי בישול, ועוד.
מכאן, שהמטבח יכול להיתפס, לצד כל הקונוטציות החיוביות שמנינו קודם, גם כ”אזור מסוכן” שכדאי להישמר ממנו.
מה עומד מאחורי ההרגל הזה ובכלל, אחרי האתגר שלנו מול אוכל ומול המאבק במשקל?
אחד הדברים שהבנתי בתהליך הריפוי שלי, זה שהאכילה המופרזת שלי, שיצאה משליטה לעיתים קרובות, לא היתה אז ממש רצונית – זה הרגיש כמו איבוד שליטה מול האוכל, מצב שבו הרגשתי חסרת אונים. הרגשתי שהאוכל חזק ממני ואני לא באמת יכולה לרסן את האכילה שלי ו/או להחליט פשוט לא לאכול. כששמעתי את המושג ‘התמכרות’ ב OA אמרתי לעצמי, זה בדיוק זה. ההרגשה שאין יכולת לעמוד מול האוכל (או כל מושא התמכרות שהוא).
איך להחזיר את אזור המטבח לתפקידו המקורי
בדומה לדפוס האכילה הרגשית בה עושים שימוש באוכל למילוי צרכים רגשיים, ומתוך הקשר של אוכל ומטבח, נראה שגם היחסים עם המטבח הרבה פעמים הופכים אמביוולנטים.
מצד אחד – למטבח יש את התפקיד שלו. מצד שני – המשמעויות הרגשיות שאנחנו טוענות עליו – “הלוואי שהיה אפשר לנעול את המקרר”, “עדיף לעלות לקומה שניה כדי להתרחק מהמטבח, שלא אתפתה.”
אם כן, איך בכל זאת אפשר להחזיר את המטבח לתפקידו המקורי כאזור בבית שעונה על צורך בסיסי עם אוכל, ושגם כייף להיות בו – כמקום מפגש, בילוי, משפחה, וכל מה שציינתי קודם?
חשוב לי להדגיש, שיש לזה פתרון הולם. זו בעצם הגישה של חופש מאוכל:
נרצה קודם כל, ליצור לנו יחסים בריאים עם אוכל – להחזיר לעצמנו את היכולת לאכול בהתאם לצורכי הגוף, להחזיר עטרה ליושנה (ככה נולדנו). להפוך את האוכל והאכילה שלנו ל’כייף, טעים, מזין, משמח’, ונוותר על שמות התואר ‘מושחת, משמין, החולשה שלי’. אחרת זה לא יעבוד לאורך זמן. זה בהחלט אפשרי כשלומדים, בד בבד, לתת למצבים ולקשיים הרגשיים מענה הולם – כדי להפסיק להשתמש באוכל.
הצטרפי גם את
לאלפי הנשים שכבר עברו בהצלחה את השינוי
תכנית חופש מאוכל
תכנית הליווי שתעזור לך פעם אחת ולתמיד
לאכול מסודר ובשליטה
והנה מה שעוזר לנשים בחופש מאוכל להתמודד עם ההרגל ‘לעבור דרך המקרר’ כשחוזרות הביתה:
דבר ראשון – כמו תמיד, להכיר במציאות. כשכבר נוכח הדפוס של אכילה מופרזת שיוצאת מכלל שליטה, כשהאכילה כבר הפכה להרגל אוטומטי – אין טעם לבקר או להאשים את עצמנו. הכרה במציאות היא תחילת הריפוי. כי כמו שאמרתי, ההרגל של אכילה רגשית, הוא כבר הרגל מוטמע, אוטומטי ולא רצוני. ההרגשה היא הרבה פעמים, שבאמת אין לנו את היכולת לשלוט בעצמנו ולדלג על העצירה מול המקרר – למרות שידוע לנו שזה הדבר הנכון לעשות!
דבר שני – שינוי נקודת המבט. להכיר ולהתייחס להרגל של ‘לחזור הביתה דרך המקרר’ כהזדמנות ללמוד משהו על האכילה הרגשית שלנו. שהרי “הסיפור הקטן מחזיק את הסיפור הגדול” – כמו שאת חיה כך את אוכלת וכמו שאת אוכלת כך את חיה. יש לנו פה קריאה להעמיק פנימה, להסתקרן – מה קורה לי כשאני חוזרת הביתה מהעבודה, מהן התחושות והרגשות הנלווים למעבר הקטן והיומיומי הזה, וללמוד מה הוא מבקש.
דבר שלישי – לוותר על הביקורת וההלקאה העצמית, כי “יש לנו סיבות טובות ומוצדקות להיכנס הביתה דרך המקרר” (וגם לכל שאר הביטויים של האכילה הרגשית). ולתת לעצמך זמן-הסתגלות, גם אם לא ברור לך ‘למה אני צריכה את זה’.
גישה כזאת מאפשרת להתייחס לעצמנו בסלחנות, היות וחמלה היא האנרגיה המרפאה. וככל שנסכים להסתכל על בעיית האכילה שלנו בעזרת חמלה וסלחנות, האכילה, באופן טבעי, תלך ותתמתן. ממש הפוך ממה שאנחנו רגילים לחשוב. הפוך על הפוך.
נכון, שגם אחרי שמבינים שזו הדרך האפקטיבית ביותר לחולל שינוי בהרגלים בני כל כך הרבה שנים, לא תמיד פשוט לעשות את זה. כי לשם כך, נדרש מאיתנו להטיל ספק בכל מה שידענו או התרגלנו לחשוב ולעשות עד אותו זמן. גם לא תמיד קל לשחרר את מה שכבר מוכר וידוע, לעשות קפיצת אמונה ולהתמסר לתהליך למרות התסכול, ולמרות הפחד מכישלון חוזר ונשנה שמלווה אותנו כבר אי-אלו שנים.
אבל זה אפשרי!
זה אפשרי ללמוד להקשיב לעצמנו פנימה. להכיר ולשים לב לַסיבות שגורמות לנו לפנות לַאוכל. לסלוח לעצמנו, וללמוד לחזור לאכילה שפויה. לבחור לאכול אחרת – ללמוד מחדש להקשיב לגוף ולאכול לפי צרכיו.
התרגול של ההקשבה והחמלה הוא קריטי. הוא מאפשר להתרגל מחדש לאכילה שפויה ורגועה. והוא גם זה שמאפשר להשאר בַּמשקל טבעי יציב לאורך זמן.
ובתכלס? טיפ מעשי למעבר ‘דרך המקרר’
הטיפ שיכול לסייע בשינוי ההרגל, שמוכר לרבות – להיכנס הביתה ‘דרך המקרר’ גם כשלא רעבות, לוקח בחשבון את מה שנאמר מעלה – “מה עוזר לנשים בחופש מאוכל להתמודד עם ההרגל”, כי חשוב להבין למה זה קורה, מה הצורך שלנו כשאנחנו נכנסות הביתה, ו’לְמה אנחנו רעבות’ באותו רגע (רעב רגשי).
ומעשית: כשאת מגיעה הביתה, לפני שאת נכנסת – עצרי. שבי רגע באוטו. שימי לב לַמחשבות, להרגשה שלך באותו רגע ממש. לְמה את מצפה? לְמה את זקוקה? והחליטי מה את הולכת לעשות כשאת נכנסת בדלת . אם את רוצה לשנות הרגל אכילה אוטומטי רב שנים שכזה, סביר להניח שנדרשת ממך החלטה, ופעולה מלאכותית בהתחלה. עד שיהפוך להרגל הרצוי.
וכך יהפוך גם המטבח להיות שוב, מקום של הזנה של בישול והנאה מאוכל, של מפגש, של ‘ביחד’, מקום אינטימי לשיחה על קפה, מקום שמתחבר לְשמחה, לְשפע, לְבטחון, או כל דבר שנבחר. והמעבר ‘דרך המקרר’ כשחוזרים הביתה יחלוף מן העולם.
