יחסים עם אוכל הם… קודם כל יחסים.
ויחסים יכולים להיות מסוכסכים ומעורערים – יחסי שנאה, עוינות, חוסר אמון או כבוד. לעומת זאת, הם יכולים להיות בריאים – יחסים של הבנה, כבוד, כנות, הכרה וקבלה, ובדרך כלל מתבססים על ציפיות ריאליות.
ביחסים בריאים, אין הכוונה ליחסים מושלמים שאין בהם עליות וירידות.
יחסים אידיאלים שכאלה הם בגדר אוטופיה.
כשאנחנו מצפים ליחסים כאלה, לא ריאליים, זה נועד מראש לכישלון.
אני רוצה לתת לך הצצה לאיך זה נראה כשמגיעים למצב שהיחסים שלנו עם אוכל כבר ממש טובים ובריאים, כשהסכסוכים פתורים והאכילה והמשקל הם נון-אישיו.
לשם כך, אני מציינת פה 8 מצבים שהם חלק מהחיים, וחשוב לקחת בחשבון שיקרו, מעת לעת.
גם רזים מטבעם (שאין להם אישיו עם אוכל) חורגים לפעמים ואוכלים מעבר לכמות שהגוף צריך. וזה בסדר.
זה טבעי ונורמלי.
הגוף שלנו חכם והוא יודע להתמודד עם חריגות מדי פעם.
הבעיה אצל כל מי שמתמודדת עם אוכל-גוף-משקל היא, שכל חריגה קטנה באכילה מבהילה אותה כאילו עכשיו כל ‘התנהגות הדרך-ארץ’ שלה ירדה לטמיון. בו בזמן, שאם מכירים במצבים אלה כמצבים נורמלים, מקבלים אותם בשלוות נפש וממשיכים הלאה – הם בטלים בשישים ולא מעסיקים או מעיקים.
חשוב לציין ש’חופש מאוכל‘ נותן פתרונות לכל המצבים הללו. עם זאת, כאן המטרה שלנו היא פשוט לתאם ציפיות. לשטוח ולהבהיר מה עשוי להגיע. להכיר ואפילו לצפות לאותם מצבים, ובעיקר לא להתנגד להם. כי אנחנו בני אנוש – לא רובוטים. ואלה החיים.
לקבל את זה שזה ככה זה כבר חצי מהפתרון, שהרי מה שמתנגדים לו – מתעקש להישאר – What You Resist, Persists
לעומת זאת – המסקנה המתבקשת: להפסיק להילחם באותם מצבים ולהתחיל לפעול בדרכי שלום. כי זאת האלטרנטיבה ההגיונית, שמותאמת למציאות ולטבע האנושי:
What You Accept, Transforms
חיים בשלום עם מה שיש. בוחרים לקבל בחמלה ובעיניים טובות את מה שמגיע.
כי ההתנגדות רק יוצרת עוד אכילה, ואכזבה.
וכן, זה דורש לשנות תפיסה ולעשות שיפט בראש, אבל שווה את המאמץ.
בסופו של דבר זה משחרר אותנו מהמאבק במציאות ועושה לנו שקט בראש, כשהאוכל הופך מה-אישיו לנון-אישיו.
אם את מוכנה לקבל את הדברים הללו, להכיר בתופעות-חיים-צפויות, רוב הסיכויים שתגיעי לשלוות נפש ותזכי ליחסים בריאים עם אוכל.
קצת בדומה לתפילת השלווה:
אֵלִי, תֵּן בִּי אֶת הַשַּׁלְוָה – לְקַבֵּל אֶת הַדְּבָרִים שֶׁאֵין בִּיכָלְתִּי לְשַׁנּוֹתָם,
אֶת הָאֹמֶץ – לְשַׁנּוֹת אֵת אֲשֶׁר בִּיכָלְתִּי,
וְאֵת הַתְּבוּנָה – לְהַבְדִיל בֵּינֵיהֶם.
חופש מאוכל - איך זה מרגיש?
8 מצבים מאתגרים מעת לעת,
שכדאי לקחת בחשבון במערכת היחסים שלנו עם אוכל,
ולאו דווקא להיבהל מהם
1. כשמסיימים לאכול (בעיקר) משהו טעים – רוצים עוד
למה זה קורה? פשוט: זה טעים ומתחשק עוד מהתענוג הזה. עד כאן אין באמת בעיה.
הקושי מתעורר כשעולה החשק ולא תמיד פשוט לנו לעצור ולא לאכול עוד.
זה לא אומר שיש פגם במערכת היחסים עם אוכל. זה לא ריאלי לצפות שיום אחד החשק יעלם ופשוט לא נרצה, או שאף פעם לא יתחשק לנו להמשיך לאכול עוד ממשהו שאוהבים וממש טעים לנו (“אני לא מאמינה שאני עדיין רוצה לאכול מזה למרות שאני מפוצצת”). אבל כך הוא הטבע האנושי – ברור שבא לנו עוד מהטוב הזה. נקודה.
אחרי שיודעים לצפות לזה, נשאר לנו (וזה נעשה קל יותר עם הזמן), להחליט האם לפעול-על-החשק או לא, כל פעם.
2. כשמגיעים לאכול כשכבר מאד רעבים – קשה יותר לעצור
אם אנחנו “מתים מרעב”, למשל אחרי הרבה שעות מאז הפעם האחרונה שאכלנו, יהיה קשה במיוחד לעצור ולהסתפק בכמות האוכל שאמורה להספיק לנו – לפי צורך הגוף בלבד.
הסיבה לכך היא שכשהרעב גדול מדי נדמה לנו שכבר שום כמות של אוכל לא באמת תצליח להשביע אותנו. לכן סביר שנעמיס על הצלחת ונאכל יותר מדי. נראה לנו, במצבים אלה, שלוקח זמן עד שהגוף ‘רושם לעצמו’ שבא מספיק אוכל לקרבו וההרגשה שהצרכים הפיזיים כבר סופקו, נוחתת. אבל בשלב הזה אנחנו נוכחים, לא פעם, שכבר אכלנו הרבה יותר מדי.
3. כששבעים נדמה שלעולם לא נהיה רעבים יותר
אולי את מכירה את זה, שכששבעים, בעיקר אחרי שאכלנו יותר מדי, נדמה שאף פעם לא נהייה רעבים שוב, ושתחושת המלאות הזאת תישאר איתנו לתמיד.
ברור שזה לא הגיוני, אבל כשלא נוח לנו בבטן, אין לנו בהכרח את היכולת, באותו רגע, להתנתק מחווית-המלאות-יתר הזאת ולזכור שזה אכן ישתנה, ובעוד כמה שעות נהיה שוב רעבים.
אני יוצאת מנקודת הנחה שאנחנו אוהבים אוכל, ואוהבים לאכול!
לכן, מה שמקבע עוד יותר את הרגשת הפספוס הזאת (‘מי יודע מתי שוב אהיה רעבה ואוכל להנות שוב מאוכל?’), הם רגשות האשמה שבדרך כלל צצים ברגעים אלו, על כך שאכלתי יותר מדי (“אני לא בסדר, אין לי תקנה!”), וככל שאני מרגישה רע – אני מתנגדת להרגשה הזאת… What You Resist, Persists
4. כשיש אוכל לפנינו שאנחנו אוהבים, אבל אנחנו לא ממש רעבים – זה מבאס
אוכל הוא אחד ממקורות התענוג שלנו ולא בא לנו לפספס או לוותר עליו.
בסיטואציות בהן יש אוכל טוב וטעים בסביבה ואנחנו לא רעבים – יש מצב שנחליט לא לאכול – אם זה מטעמי דיאטה, בריאות או כי פשוט אין לנו צורך ב’דלק’ באותו רגע, בכל מקרה עדיין יתכן שנתבאס.
ואם כן נאכל, ונרגיש מלאים מדי – גם אז יש מצב שנתבאס.
מוכרים בוודאי לכולנו מצבים כמו הארוחה במטוס, או ארוחת הבוקר השופעת במלון כחלק מהחבילה – מי רוצה להפסיד אותה?
תחושת הפספוס עלולה לעלות בכל המקרים הללו. לא נורא. רק להכיר בה ולהחליט איך לפעול בכל פעם כשפוגשים אותה.
5. כשנפגשים עם ניחוח אוכל מפתה ומגרה, יש אפשרות פשוט להנות מהריח, ולאו דווקא לאכול
נכון, זה נשמע מוזר, כי התרגלנו “ללכת בעקבות הריח”, ש’מחייב’ אותנו לטעום.
אבל… הרבה פעמים כשטועמים – מתאכזבים, כשהטעם לא באמת עונה על הציפיות. מגלים שהריח יצר ציפיה גבוהה שלא התממשה, עם טעימת האוכל עצמו, והתוצאה היא, אכזבה, ולא פעם, גם אכילה מיותרת…
אז כדאי לקחת בחשבון, שכמו שמראה האוכל יכול לגרום לרצון עז לאכול אותו, כך גם הריח שלו. כן, זה מגרה, אבל אפשר בהחלט להתענג על הריח בלבד – ולהחליט לוותר על האכילה.
גם ניחוח של קפה ‘עושה את זה’ להרבה אנשים, ואני ביניהם. במקרה כזה אני מזכירה לעצמי להיות נוכחת, ופשוט להנות מהריח…
6. אם מתוק זה הקטע שלנו, ברור שנרצה מתוק אחרי הארוחה, ובכלל
הכמיהה למתוק לא בהכרח תעלם. ואין גם בעיה לאכול משהו מתוק אפילו כל יום. אהבה למתוק היא מרכיב טבעי ולגיטימי במערכת היחסים עם אוכל.
אחת הסיבות לרצון שהכמיהה הזאת תעלם היא, שאין לנו באמת את הביטחון שנוכל להפסיק, ולא נאכל עוד ועוד – עד סוף העולם.
כאשר לומדים לאכול לפי צרכי הגוף – לפי רעב ושובע, וככל שרוכשים ביטחון ביכולת זו, המתוק כבר לא מאיים כמו פעם.
אפשר לרכוש פה את הספר ‘חופש מאוכל’ וללמוד לבד איך לעשות את זה.
7. טבעי שאוכלים יותר כשיוצאים מהשגרה המוכרת
מצבי מעבר כמו כשיוצאים לחופשה, מחליפים מקום עבודה, עוברים דירה וכו’, עלולים ליצור אי-ודאות, ומתח, שיוצרים מסלול ישיר לאכילת יתר.
במצבי מעבר כאלה נדרש לנו זמן-הסתגלות. הסתגלות למסגרת או סביבה חדשה, ללו”ז שונה. יש גם ציפיות, מלוות בהתרגשות, שמחה או פחד, וכל אלה יכולים ליצור אי-נוחות. והתגובה הטבעית לאלה עם אוכל-אישיו היא, אכילה מיותרת – מנחמת ומרגיעה.
חשוב לזכור את זה, כי כל מה שנחוץ הוא לתת לימים (לדקות או לשבועות) הראשונים לעבור, להכיר את המצב ואת פעולות ההסתגלות הנדרשות – וכך, האכילה לאט לאט חוזרת לאיזון.
גם ההתניות – כמו אכילה כשנכנסים הביתה, כשנכנסים לאוטו, בבית של ההורים וכו, מבוססות על מצבי-מעבר להם נדרש זמן-הסתגלות. והרבה חמלה למצב, ולעצמנו.
8. כשאוכלים משהו לא טעים, כמו גם כשלא רעבים – דווקא אז יותר קשה לעצור
התבלין הכי טוב להנאה מאוכל, הוא הרעב.
לעיתים קרובות, כשאוכלים כששבעים או כשהאוכל לא טעים, לא ברור לנו למה המשכנו לאכול עוד ועוד. הסיבה היא הרבה פעמים, החיפוש אחר הסיפוק מהאכילה. פיזי ורגשי.
תמיד נחפש להגיע לתחושה של השובע – בחיים בכלל וגם עם אוכל. שובע היא תחושה של סיפוק ונינוחות.
קשה לנו להפסיק כשאוכלים כששבעים, וכשהאוכל לא טעים, כי החיפוש אחר תחושת הסיפוק (שובע) לא בנמצא, ובאופן לא מודע, או אוטומטי נמשיך ‘לחפש’ אותה בזמן שממשיכים לאכול עוד ועוד.
הצטרפי גם את
לאלפי הנשים שכבר עברו בהצלחה את השינוי
תכנית חופש מאוכל
תכנית הליווי שתעזור לך פעם אחת ולתמיד
לאכול מסודר ובשליטה
לסיכום,
אני כאן להציע להסתכל למציאות בעיניים.
לחדול להיאבק במה שבלתי ניתן לשינוי זה חסר טעם.
עדיף להתמקד במה שכן ניתן לשנות.
להתייחס למצבים האלה ככאלה שיאפשר לנהל אותם. עדיין, לעומת החיות, אנחנו אנשים-חושבים שלא פועלים רק על פי דחף או צורך.
כמובן שעם התהליך ב’חופש מאוכל’, ככל שנעמיק בהבנת הצרכים שלנו ושל הגוף שלנו, כך עם הזמן, לאט לאט גם נדע לדאוג לצרכים הרגשיים שלנו טוב יותר, ולאכול לפי רעב ושובע.
מה שבאמת חשוב הוא לזכור, שיחסים לא נמדדים ברמה יומיומית אלא נבחנים לאורך זמן. ושגם כשהיחסים שלנו עם אוכל בריאים ושלמים, אם התפתינו לאכול גם כשלא צריך, זה בסדר. לחיות עם זה בשלום, כי מלחמה לא רק לא עוזרת היא מחמירה את האכילה הרגשית.
עם הזמן, ככל שנשפר את מערכת היחסים עם האוכל ונכיר את תבונת הגוף, נוכל לאכול במודע ובמידה, להפסיק לאכול בזמן, גם כשאוכלים כל דבר שנחשוק בו – אכילה שפויה ומאוזנת שמסייעת לגוף לתקן את המשקל ולהוביל את עצמו למשקל האופטימלי באופן טבעי.
