כוחה של קבוצה – מאיץ התהליכים של חופש מאוכל

מה הוציא אותך לדרך? 

חזרתי לארץ אחרי 17 שנה בארצות הברית עם המשפחה שהקמתי, ועם מקצוע – רפואה סינית – בו עסקתי שם כבר 7 שנים. הייתי צריכה להמציא את עצמי מחדש מקצועית ועשיתי זאת – פתחתי קליניקה פרטית.

עברו גם 7 שנים מאז שיצאתי בעצמי לחופש מאוכל, כולל 2 הריונות שרק חיזקו אותי שלא משנה מה, אני בחופש עם אוכל והמשקל – נשארת במשקל יציב בלי פחד שזה יעלם לי יום אחד.

לאט לאט הבנתי, תוך כדי התאקלמות והתבוננות סביבי, שקיבלתי מתנה ממש חשובה להעביר הלאה בעולם, וכנגד כל הסיכויים, בלי ניסיון קודם, התחלתי לפתח וללמד ‘חופש מאוכל’ בקבוצות, לצד עבודתי בקליניקה. אני לא יודעת איך היה לי האומץ לעשות את זה – אולי מתוך תמימות טהורה, בלי לדעת למה אני באמת נכנסת. והשאר היסטוריה.

עם השנים (3 עשורים +), והעבודה עם נשים סביב ‘חופש מאוכל’ התגבשה אצלי ההבנה, שכל מה שעברתי לא היה לשווא. שקיבלתי מתנה ולסבל שלי יכולה להיות משמעות וערך עבור נשים כמוני, שעוברות את מסע הייסורים שאני עברתי וסוחבות אותו כל כך הרבה שנים.

הבנתי שהשליחות שלי היא לסייע לנשים לצאת מתוך המעגל הזה ולחיות בחופש. אני פוגשת אצל נשים את כאב הפער הבלתי נתפס בין הצלחה והתפתחות בתחומי חיים אחרים, לבין התקיעות הבלתי נסבלת במלחמה האבודה באוכל ובמשקל ומרגישה שמגיע לכל אחת שקט בראש. להראות טוב, לחיות טוב, להרגיש טוב, בלי העול הנוראי של ההתעסקות הבלתי פוסקת באוכל, שזוללת כל פיסת אנרגיה שהיתה יכולה לשרת אותה לחיות את החיים במלואם. 

למה בחרת לעבוד בקבוצות ב’חופש מאוכל’?

אני חיה ונושמת את ‘חופש מאוכל’ מעל 30 שנה והאמת שמאז שהתחלתי, אני מלמדת בקבוצות, לפחות חלק מהתהליך, לצד תמיכה, לפי הצורך, גם באופן אישי.

בחרתי לעבוד בקבוצות ועדיין אני בוחרת בזה, כי זו הדרך הטובה ביותר ללמוד ולהטמיע את ‘חופש מאוכל’. קבוצה היא חלק בלתי נפרד ובעל משמעות משל עצמו בתהליך שעוברת כל אחת מחברות הקבוצה. 

כמו בכל תחום שרוצים לעשות בו שינוי, חשוב כל כך לשמוע עוד נשים – בין היתר כדי לדעת ש”אני לא לבד בזה, וזה לא רק אצלי ככה”. עבודה בקבוצה מאפשרת לבטא בקול רם את המחשבות ולדבר על התחושות, שהרבה פעמים נשמרות בסודי-סודות – בעיקר בתחום הזה של האכילה והמשקל. זה מאד מעורר השראה, מנחם ומחזק. ההדהוד של שיתופים של עוד נשים, שפוגשות את אותן תופעות ואותם קשיים, מאוד מאוד מהותי, במיוחד בתחום הכאוב הזה. נוצרת מעין אחוות נשים, כשהביחד מחזק אותן, אחרי שנים של סבל ובדידות עם חוויה פנימית עמוקה של ‘משהו בי/אצלי לא בסדר’, מלאה באשמה ובושה. 

הקבוצות בחופש מאוכל מהוות מרחב בטוח להתנסות בו. יש בו הרבה קבלה וחמלה, והשיח מאוורר ומנרמל את החוויה, מה שמאפשר לחברות הקבוצה לצאת לאור ולסגל, לאט-לאט, בצעדים קטנים ועדינים, חמלה ואהבה עצמית. בלי מהפכות גדולות ומאיימות.

אני רואה שוב ושוב את האפקט שיש לקבוצה על כל אחת מהמשתתפות, כולל אלה שמתנגדות לעבוד בקבוצה בהתחלה. את האסימונים שיורדים אצלן מהשיתוף הקבוצתי, מהרגשת ה-ביחד, התובנות שצצות וההקלה שמגיעה – סוף סוף יש מי שמבין אותי באמת. יודע בדיוק על מה אני מדברת. ההיפך מ”לשמור את זה בבטן” (תרתי משמע), להחזיק בסוד שלא-ידעו-מה עובר-עלי-בפנים. כי לא משנה מה רואים בחוץ (את המשקל שעולה, את האכילה המוגזמת), אני תמיד לבד עם התחושות – עם הבושה, האשמה, הביקורת על עצמי. חושבת שאצלי זה בטח יותר גרוע מכל אחת אחת.

זה לא מפסיק להדהים אותי, איזו עבודה משמעותית יכולה קבוצה של נשים מודעות לעשות, נשים שמחויבות לעצמן ולצמיחה האישית שלהן, שרוצות לצמוח ולהתפתח. התובנות והאסימונים שנופלים מתוך השיח בקבוצה לפעמים משמעותיים ומקדמים יותר מכל תרגיל או רעיון.

איך גילית את העוצמה שיש בשיתוף בקבוצה?

אני בעצמי לא בן אדם של קבוצות, אולי כי גדלתי בקבוצה בקיבוץ. יחד עם זאת, בגיל 31, במסגרת הנסיונות לפתור את הבעיות שלי ולצאת מהלופ של הדיאטות, הצטרפתי לקבוצת OA (אירגון האכלנים הכפיתיים – כמו AA למכורים לאלכוהול).

כששמעתי לראשונה על OA התפעלתי מעצם העובדה שיש עוד א.נשים שסובלים כמוני מאכילה ללא שליטה (שם שמעתי לראשונה את המושג ‘אכילה כפייתית’, וזו אכן היתה הבעיה שלי באותו זמן), מהשמנה, ומהתעסקות בלתי פוסקת באוכל ובמשקל – ומדברים על זה! לשמוע מעוד אנשים שסובלים מאכילה כפייתית היתה הקלה גדולה בשבילי, כי חשבתי שאני היחידה שסובלת כל כך מהדבר הזה. אמיתי!

אמנם המסגרת של OA לא התאימה לי, כי חיפשתי חופש אמיתי ולא מצאתי אותו שם (וסגנון העבודה הקבוצתית ב’חופש מאוכל’ שונה בתכלית. אבל, התחושה הזאת של לפגוש חברים לסבל ולדרך, וההקלה בלדעת שאני לא היחידה – חקוקה איתי עד היום.

מה התרומה של הקבוצה לתהליך השינוי של הנשים הקבוצה?

את התהליך הזה נשים עוברות יחד, כל אחת בדרכה. 

היות ולדרך ‘חופש מאוכל’ פרספקטיבה ונקודת מבט כל כך שונה מהמוכר והידוע ב’אקלים הקולקטיבי’ שם בחוץ, קשה להטמיע את השיטה בלי סביבה התומכת בשפת-חופש-מאוכל, וקשה מאד לחולל שינוי שמחזיק מעמד לאורך זמן. 

בקבוצות ‘חופש מאוכל’, אנחנו יוצאות מנקודת הנחה שדווקא אתגר האוכל והמשקל הוא קריאת התעוררות לשינוי מקצה לקצה ואכן נשים עוברות איתו טרנספורמציה. הן עוברות תהליך חובק-חיים, יחד ובמשותף – אחת לצד השניה ובעזרת האחרת – שינוי שמביא כל אחת לתוצאה אחרת. כך שאצל חלק מהנשים השינוי יבוא לידי ביטוי בהשלת משקל, אצל חלק – בחזרה לאכילה שפויה ומידה גדולה יותר של חופש מול האוכל (שקט בראש מדאגות ביחס לאוכל), חלק ילמדו לקבל את מה שיש ויפסיקו להילחם, חלק יגיעו לאהוב את עצמן יותר – או שילוב של כל אלה. כל אחת והמסע שלה. כל אחת ואתגרי החיים שלה והשיעור שהאוכל בא ללמד אותה, במסע ההתפתחות המדהים שלה בחיים.

מה עושים בקבוצה? למה צריך בשביל זה קבוצה, אי אפשר לבד?

אפשר גם לבד. השאלה מה אפקטיבי יותר ומביא תוצאות שלמות יותר. כי בואי נודה על האמת – קשה לעשות שינוי משמעותי ויציב לאורך זמן, ובתחום האכילה והמשקל אנחנו למודות ניסיון. 

בכל מקרה, ליווי מקצועי הוא הכרחי, לדעתי. אחרת אנחנו ממשיכות להסתובב באותו לופ, עם אותן מחשבות שחוזרות שוב ושוב בראש שלנו לפי אותו קונספט מוכר, לפיו פעלנו עד כה. ומצאתי, שבתהליך של שינוי מקצה לקצה בתחום התנהגותי מוכר וסוחף כמו אכילה ודימוי גוף, העבודה בקבוצה, לפחות לתהליך הראשוני של עבודה עם הקונספט החדש,  היא סופר חשובה והיא ממש עוד כלי! כלי ברשימה שלמה של כלים מחוללי טרנספורמציה. 

בשיטת ‘חופש מאוכל’ אנחנו עובדות על יחסים. יחסים עם עצמי, עם הגוף, עם אוכל – שהם יחסים לכל דבר. וליצור ולתרגל יחסים בריאים, בתחום כזה, עדיף בקבוצה שמתנהלת במוד של שלום, היות ובאקלים של שלום  והבנה, קל ואפקטיבי יותר לעשות שינוי אמיתי לתמיד.

במפגשים אנחנו עובדות עם תרגילים מגוונים כדי לחשוף את הסיבות העמוקות לבעיית המשקל והאכילה ואיך לשים סוף לאכילה הרגשית. בעזרת עבודה משותפת וההדהוד בקבוצה, אנחנו מעמיקות בעקרונות השיטה ובאופן היישום שלהם, וכך כל אחת יוצאת מכל מפגש עם תובנות, ועם הבנה ברורה לגבי האתגר האישי שלה עם האכילה, ובכלל, ולגבי הצעד הבא שלה בדרך לפתור אותו.

בעיני עבודה בקבוצה זה כמו מעבדה – מה שקורה בחיים ביום יום (דפוסים וכו’) יעלה גם בקבוצה. וכך הקבוצה היא כר פורה להתבוננות ולעבודת מודעות והתפתחות מועילה.

מה ההבדל העיקרי בין ליווי פרטני לבין עבודה קבוצתית? 

מכיוון שלתמיכה פרטנית ולעבודה בקבוצה יש, כל אחד היתרונות שלו, אני מקפידה לבנות תהליכים משולבים בקבוצות אינטימיות, שמאפשרים לי להכיר ולהגיע לכל אחת ואחת, ולחזק אותה במפגשים אישיים באמצעות כלים מגוונים, מתחום האימון, עבודה פנימית, עבודה תודעתית והריפוי הרגשי.

יש כוח גדול יותר כשעוברים דברים יחד. התנופה המשותפת לוקחת את התהליך קדימה וכל אחת יכולה להתקדם איתו בקצב שלה – כשחוזרים על רעיונות באופן ספירלי, ומעמיקים בהם. כך שכל אחת פוגשת כל דבר בדיוק ברגע שהוא “פוגש” את התהליך האישי שלה.

כשאני עובדת עם מישהי מהקבוצה באופן אישי, גם האחרות לומדות ונתרמות מזה. כי בדרך כלל, מה שעולה, מציף משהו שכל אחת מכירה מעצמה. 

נכון, קורה בקבוצה שמישהי מאד טעונה פותחת משהו ולעיתים נראה שצללנו למחוזות שלא נוח לשהות בהם, אבל, באופן מפתיע, הרבה פעמים קל יותר לשהות בהם בקבוצה מאשר בעבודה אישית. יש תחושה שמשהו משתחרר אל המרחב המשותף. משהו שמבקש ריפוי עבור ואצל כולן. משהו משותף שמקרב את הנשים האחת אל השניה וכל אחת לעצמה. זה לא מתאפשר באותו אופן במרחב אישי אחת על אחת, שכמובן, יש לו את היתרונות שלו.

בנוסף, כשמשהי מהנשים שואלת שאלה או משתפת בעניין כלשהו, סוגיה או דילמה, כל אחת יכולה להתבונן בתוך עצמה ולשים לב מה ואיך זה אצלה ובשבילה. מה נכון עבורה לעשות ואיך לפעול בהקשר לנושא המדובר. בנוסף, לעיתים קרובות מאד, נוצר מצב בו נשים מעלות נושאים או נקודות מבט ש”… וואלה, לא חשבתי על זה” או “לא חשבתי על זה ככה”, וזה מאוד מאוד מאוד מעצים, מעורר השראה ומקדם.

אז נכון, שפה התפקיד שלי כמנחה הוא לווסת את העומס  ולדאוג שהמרחב יישמר כמרחב של ריפוי, כי בקלות המרחב יכול להתמלא בתוכן עמוס מדי. אני מקווה שאחרי כל כך הרבה שנים וקבוצות בתוכניות של ‘חופש מאוכל’, אני עושה את זה בהצלחה, כפי שמעידות המשתתפות בתוכניות השונות. 

אבל לכל אחת יש את העניינים שלה, לא?

קודם כל, אחד הדברים שרוב הנשים שמגיעות אלי אומרות הוא שהן מרגישות ש”אנחנו מאוד דומות”. שהדברים שעולים לאחת מאוד מאוד מהדהדים אצל האחרות. וזה נכון, מכיוון שבאמת, המקור לאכילת יתר ולסבל עם הגוף ועם המשקל, מאוד מאוד דומה. 

אנחנו באות מרקע דומה – מאותה תרבות, גדלות באותו אקלים מנטלי, וההיסטוריה שלנו כנשים שנאבקות במשקל, מאד דומה. כולן מחפשות רווחה וכולן רוצות לשפר את איכות החיים שלהן. יחד עם זאת, ברור שאנחנו גם שונות אחת מהשנייה. 

אחד הדברים שאני מאוד מדגישה, זה שאנחנו רוצות באמת להקשיב לעצמנו, כל אחת לעצמה, ולקחת רק את מה שמתאים לה –  את הכלים והרעיונות שמתאימים לה, וזה מאד לא רגיל בעולם של הדיאטות. ולא בכדי. אני רואה את הקשר הישיר בין היחסים עם אוכל ועם הגוף, לפוטנציאל ההתפתחות האישית. כך שבקבוצות של ‘חופש מאוכל’ אנחנו מתחקות אחרי הרגלי האכילה האוטומטים כדרך למודעות וצמיחה אישית. ככה הן מרוויחות פעמיים – גם שקט בראש וגם קפיצה קוונטית במודעות והתפתחות. רובן מדברות על טרנספורמציה – שינוי מקצה לקצה, כל אחת עם העניינים שלה, שמתחוללת גם במסגרת ובאמצעות התהליך הקבוצתי.

זה מאד אישי-רגשי ויש כאלה שלא נוח להן לשתף, איך הן מסתדרות עם זה?

נכון, יש כאלה שאומרות לי בדיוק את זה, שלא נוח להן לשתף בקבוצה. אבל כשהן מצטרפות לקבוצה, קטנה ואינטימית יחסית, אולי מתוך כך שהן מרגישות שהן ב’חברה טובה’, או ש’מישהו סוף סוף מבין אותי’, הן ‘מפשירות’ ובדרך כלל גם משתפות (בעזרת אופן העבודה הייחודי של הקבוצה). ובכל זאת, גם לאלה שקצת יותר קשה לדבר ולשתף יש מקום בקבוצה. כי באמת מגיעות לקבוצות האלה נשים רציניות, וגם כבר מודעות, שעשו כבר דבר או שניים בעולם ההתפתחות האישית, ועם נכונות לעשות שינוי יוצא דופן. וכן, ברור שיש כאלה שמדברות יותר ויש כאלה שפחות. 

אני, כמובן, גם מנחה ומנסה לעזור לכל אחת בקבוצה להתקדם באופן שמתאים לה, כי באמת לכל אחת הייחודיות והצרכים שלה.

המשתתפות תמיד מופתעות מקבוצת הנשים שהתקבצה יחד. ההרמוניה הקבוצתית ניכרת כבר במפגש הראשון, אולי בגלל הנושא הכאוב, ההיסטוריה ארוכת השנים והמכנה המשותף שלהן. כולן כבר שבעו מהלופ של הדיאטות ומאסו ממעגל ההשמנה, ובאו לחפש תשובות עמוקות לקושי רב שנים. התחושה היא של מנוחה, שהן מגיעות סוף סוף למקום הנכון. הן מרגישות שהן לא לבד בזה. במקום בטוח ומאפשר (ללא ביקורת). וההזדהות עם עוד נשים – שעל פניו נראות טוב, שמחות, מצליחות בחיים, אבל בתוך תוכן, עמוק בפנים מרגישות סוג של כישלון, שמשהו לא בסדר – מחזק ומאפשר עבודה והתקדמות.

מכאן, שיש ערך לדבר אּת זה בקול מול אחרות שמגיבות, שמבינות על מה את מדברת. גם כשעולה הבושה, האשמה, התסכול – במעגל כזה יש יותר כלים ויכולת לטפל בעצמך לעומק. 

כשנשים שפחות נוח להן לשתף, מזהות את הקבוצה כמקור כח והשראה וחוות אמפתיה והזדהות, הן לאט לאט נפתחות ומשתפות, וזה מעצים ומחזק אותן.

יש ערך או משמעות לכך שמדובר בקבוצות של נשים?

יש בהחלט ערך שאנחנו רק נשים בקבוצה. א. כי זה נושא נשי באופן שבו אנחנו מדברות עליו, על דימוי גוף, איך הוא מתחבר לדימוי העצמי, האתגרים והצרכים. ב. נוצרת אינטימיות בין הנשים שהיא פחות אפשרית, או אחרת, מאשר בקבוצה מעורבת של נשים וגברים. אין ספק שגם גברים יכולים להיתרם מ’חופש מאוכל’. עם זאת אני בחרתי, והתמחיתי, בעבודה עם נשים ו’בשיח הנשי’ של החברה שלנו. 

מתוך כך נוצרת גם חברותא, ולפעמים אפילו חברויות משמעותיות בין המשתתפות, חלקן חברויות לחיים – מהעבודה המשותפת והרצון והמוטיבציה להמשיך ולהתפתח. התובנות והאסימונים שנופלים מתוך השיח הקבוצתי לפעמים משמעותיים ומקדמים יותר מכל תרגיל או רעיון.

וזה לא מפסיק להדהים אותי, איזו עבודה משמעותית יכולה קבוצה של נשים מודעות לעשות, נשים שמחויבות לעצמן ולצמיחה האישית שלהן, שרוצות לצמוח ולהתפתח במסגרת משותפת.  

איך את מוודאת שאת באמת מגיעה לכל אחת?

ראשית, לקראת העבודה המשותפת, יש תהליך מובנה של היכרות ותיאום ציפיות עם כל משתתפת. שנית, אני מקפידה על עבודה בקבוצות קטנות ואינטימיות כדי לוודא שאני לומדת להכיר כל אחת לעומק וכך יכולה להגיש לה את המענה המדויק והרלוונטי עבורה. המשוב שלהן אכן מאשר את החוויה שלהן, שיש מענה ייחודי לכל אחת ואחת. 

בנוסף, אני דואגת לכך שהקצב שבו התהליך מתנהל, הוא קצב שמאפשר לכל אחת למצוא את המקום שלה ואת הדרך שלה בתוכו. חשוב לי לראות כל אחת ולוודא איפה כל אחת נמצאת, גם אם זה אומר לדבר איתה בטלפון בין המפגשים ולחזק אותה באתגרים שעומדים על הפרק. 

יש הבדל בין קבוצות בסדנאות חד פעמיות לקבוצות בתהליכים מתמשכים?

יש הבדל, בוודאי. המטרות קצת שונות, וגם מסגרת העבודה. 

סדנה חד פעמית, יכולה להיות סדנת טעימה שמטרתה הכרות עם שיטת ‘חופש מאוכל’, או סדנת נושא, שבדרך כלל מתמקדת בנושא מסוים מתוך עולם התוכן הנרחב של ‘חופש מאוכל’. בסדנה חד פעמית, אנחנו יכולות לבחון, לחקור ולגעת ביחסים עם אוכל-גוף-משקל רק דרך אחד האספקטים של פירמידת השינוי של ‘חופש מאוכל’. 

לעומת זאת, בקבוצה תהליכית, בתוכניות הליווי, אנחנו לומדות בצורה שיטתית ומובנית כלים מעשיים, מגיעות לתובנות משמעותיות ומתרגלות את השינוי כשאנחנו מתייחסות למכלול ההוליסטי של החיים דרך הפריזמה של האוכל ותרגול אכילה מוקשבת לגוף.

מה ההבדל בין קבוצה בזום לקבוצה שנפגשת באופן פיזי?

עד הקורונה תמיד נפגשנו פנים אל פנים. מי בכלל חשב אז על חדרים דיגיטליים כאמצעי למפגש אינטימי? 

ואז הגיעה הקורונה וכולנו עברנו לזום מתוך הכרח, וגילינו כמה זה נוח, וגם כמה זה מאפשר.

אז נכון, אין את החיבוקים והדיבורים בהפסקות, שברור שיש לזה ערך. יחד עם זאת, מאוד הופתעתי שהמפגשים בזום לא פחות יעילים ואפקטיביים, ושגם בזום, אחרי התאמות נדרשות ומתבקשות, לא רק שמתקיימת אינטימיות ומתאפשרת היכרות עמוקה אחת עם השניה, גם הרבה יותר נוח להרבה נשים להגיע, בלי להצטרך לקחת יום חופש. 

המעבר לזום גם מאפשר לצמצם עלויות, כך שיותר נשים יכולות להרשות לעצמן להצטרף. והנה, אנחנו כבר הרבה אחרי הסגרים, ‘ראינו כי טוב’, ואנחנו ממשיכות להפגש בזום. וגם כך, מתגבשים קשרים משמעותיים ולא מעט נשים גם נשארות בקשר. 

מילה לסיכום?

בכל התוכניות של ‘חופש מאוכל’, תמיד, נשים לומדות, במידה כזו או אחרת של העמקה,  להכיר בתבונת הגוף, להכיר את האותות שלו, חוקרות את התודעה כדי לסגל מחדש ‘חשיבה רזה‘, ולהחליף את ‘מערכת ההפעלה השמנה’ – המנטליות השמנה (והמשמינה) – בסט אמונות מיטיבות. לומדות לעשות שלום עם הגוף ולחזור לאהוב אותו, ואת עצמנו. לשנות את החוויה שקשורה באוכל ובאכילה ולהביא אליה מידה של רווחה ושקט נפשי. 

גם בסדנאות נושא וגם בתוכניות ארוכות טווח, אנחנו מדברות על החיים שלנו, כשאוכל ומשקל הם סימפטום למגוון רחב של תופעות שאנחנו חוות באופן משולב. אנחנו מחפשות את נקודת המבט שמאפשרת לנו רגע לעצור, “לחשוב על זה שוב” – קצת אחרת,  לעשות רגע, בשקט, הפסקת אש במלחמה המתישה עם האכילה והמשקל, ולמצוא את ה”היגיון בשיגעון”. ממש לאתר את המקפצה לשינוי. כי בסופו של דבר, במלחמה הזו לא באמת אפשר לנצח. 

מה כן אפשר? 

להביא חמלה, שלום עם המצב ועם עצמנו, כדי להתחיל לעשות “טיפול שורש”, שינוי מערכתי מהיסוד, קודם כל בנקודת המבט, וכמובן בהתנהגות. 

כך, בדרך כלל, כבר תוך כדי התהליך – האכילה הרגשית שלהן מתמתנת, הרגלי האכילה שלהן כמו משתנים בעצמם, והמחשבות הבלתי פוסקות על אוכל הופכות להיסטוריה שלא מתגעגעים אליה. האוכל הופך לנון-אישיו.