מה נדרש (דבר אחד!) כדי להחליף הרגלי אכילה ‘אוטומטים’ בלתי רצויים – להרגלים מיטיבים?

איך התרגלנו לאכילה אוטומטית שהיא לא בריאה לנו?

גם השאלה הזו נחקרה מאינסוף זוויות ויש לה תשובות שנוגעות בחינוך וחברה, כסף וכלכלה, פיזיולוגיה וביולוגיה, ואפילו הסברים עם נופך היסטורי.

קל מאד לשלוח אצבע מאשימה, ובצדק, אל תעשיית המזון ותקציבי הענק שהיא משקיעה בשטיפת המוח שלנו (בעיקר דרך הילדים) באמצעות פרסום מאסיבי של ג’אנק פוד, או אל אורח החיים העמוס שהאוכל הזמין הפך להיות סוג של פתרון מיידי עבורנו, או שמדובר בנורמה החברתית של כמויות של אוכל באירוח ובאירועים, או היוקרה בבילוי במסעדות. ואפשר אפילו לומר, שההתמכרות לדיאטות היא חלק ניכר מההרגלים הלא בריאים שסיגלנו לעצמנו.

אני דווקא רוצה לשפוך אור על נקודה אחרת, שבסופו של דבר, הביאה אותי לגבש את שיטת ‘חופש מאוכל’, והיא זאת שמנקזת אליה מגוון רחב של תשובות מהזוויות השונות – ההתרחקות מתבונת הגוף! 

ברגע שהמשקל הפך להיות בראש מעייננו, הפסקנו להקשיב לגוף ולסמוך עליו, והתרגלנו לסמוך, באופן בלעדי, על מומחים יודעי דבר. איבדנו את החופש הטבעי שיש לנו עם אוכל ואת המיומנות לאכול  רק כשרעבים, את מה וכמה שהגוף מבקש.

אין בכוונתי לטעון שאין בידי בעלי מקצוע מלומדים מידע חשוב, מעניין ורלוונטי, אלא להגיד שהידע התיאורטי הוא, גם אם נכון באופן עקרוני, פעמים רבות הוא מוכלל – פחות ספציפי ומדויק עבור הגוף שלנו.

מכאן, חשוב לעצור ולשים לב: לרוב, כשמדברים על הרגלי אכילה טובים, או בריאים, למעשה מתייחסים למה שאוכלים, מתי אוכלים, איך ואיפה אוכלים, ולעיתים גם ל- למה אוכלים? (אכילה רגשית). כשבעצם, שאלת השאלות שצריכה להישאל היא: לפי מה אוכלים? מי ולמה מכתיב את התפריט ואת זמני האכילה?

התפריטים המוכתבים שמגיעים עם הדיאטות השונות מלמדים אותנו להיזהר ממאכלים מסוימים, הרבה מאותם מאכלים המתיקו לנו את הכאבים בילדות (ואולי עדין), ובו בזמן, אנחנו עוסקים בהחלפת הרגלים גרועים שלא משרתים את צרכי הגוף שלנו, בהרגלים גרועים אחרים שגם הם לא משרתים אותו.

כי הרגלים מיטיבים ואכילה בריאה משרתים את הגוף שלנו לתפקד במיטבו כשהם נגזרת של הקשבה חומלת פנימה, לגוף ולעצמנו. לא כאלה שנובעים מחוקים חיצוניים של הימנעות וקיצוצים (דיאטה), או כאלה שמעמיסים על הגוף כדי לפתור קשיים רגשיים (אכילה רגשית).

על כוחו של הרגל – למה את מבטיחה לעצמך ש”השנה אני עושה שינוי ב…” ולא מצליחה לקיים?

איך בכל זאת אפשר להחליף הרגלי אכילה שהתקבעו עם השנים להרגלים טובים יותר? 

היום אני כבר מרשה לעצמי להגיד בביטחון מלא, שהדבר החשוב והמהותי ביותר בניסיון לשנות הרגלי אכילה עקשנים במיוחד, כאלה שמסרבים להשתנות הוא, קודם כל, להכיר את אופי האכילה שלנו ואת המחשבות והרגשות שעיצבו אותו. כשמזהים את אופי האכילה ותבניות ההתנהגות בהקשר לאכילה שלנו, אפשר לחקור ולהבין מה היו הרקע והמחשבות האוטומטיות שגרמו לאכילה האוטומטית להתעצב כפי שהיא עכשיו, להבין את “מערכת ההפעלה” (סט המחשבות) שקיבעה אותו, וזאת במטרה לעצב את אופי האכילה מחדש בצורה יותר מותאמת.

כדי לשנות הרגלים ולהטמיע בנו הרגלי אכילה חדשים, כאלה שמותאמים יותר לגוף ולטבע שלנו, נדרש עיצוב מחדש של צורת חשיבה, כזה שיבטא את הרגלי האכילה החדשים הרצויים. זהו אחד הגורמים המרכזיים שיאפשר לגוף להשיל את המשקל המיותר לו, ולהגיע למשקל הטבעי והתקין (אופטימלי עבור הגוף), ולהישאר לתמיד.

לשם כך אנחנו רוצים להחזיר לעצמנו את החופש עם אוכל, וזה קורה כשאנחנו מתרגלים לסמוך על הגוף, כי הגוף יודע! מפסיקים להקשיב החוצה ולומדים להקשיב פנימה.

אין טעם להילחם בהרגלי אכילה בלי לרדת לשורש – למחשבות, שבמהותן דוחפות אותנו לאכילה עודפת. במיוחד אם רוצים שינוי ממשי שמחזיק מעמד לתמיד.

לכן, המוטו של חופש מאוכל – מתחילים לרזות מהראש.

מדובר בשינוי של תבניות החשיבה, וגם של המחשבות (תבניות החשיבה) שלעיתים נסתרות מעינינו.

כך עם הזמן, באורח פלא, הגוף משיל מעצמו משקל מיותר, עד שהוא מתייצב במשקל תקין, בתהליך טבעי, עדין, בריא ובטוח.

שינוי הרגלי אכילה בכוח המחשבה במקום בכוח הרצון

למי יש כוח להילחם בהרגלי האכילה? מי רוצה להילחם בהם?

אף אחת מאיתנו. כל שכן לאורך זמן.

רובנו לא מצליחות לנצח במלחמה הזו, גם עם כוח רצון מברזל ומשמעת מפלדה, מכיוון שהרגלי האכילה הללו כבר מושרשים עמוק עמוק בתוכנו, והם עקשנים ומסרבים ללכת.

ולא בכדי.

כאמור, אותם הרגלי אכילה לא סתם התגבשו כפי שהתגבשו. היה להם תפקיד חשוב מאד, הם עזרו לנו להתמודד. אפשר להגיד אפילו שהם שמשו כאסטרטגית התמודדות יעילה במצבים מסוימים, כולל מצבים רגשיים קשים.

ייתכן שעדיין, מבחינה זו הם משרתים אותנו באופן כזה או אחר – ובעיקר מחזיקים איתם רווחים משניים (מאפשרים לנו להירגע או להתנחם בקלות, להרגיש חלק מהחבורה כשכולם אוכלים, וכד’), ובאופן מסויים גם מייצגים את מי ומה שאנחנו בעיני עצמנו, כמו שמספרת גילת.

מכאן, שהרגלי האכילה הללו מספרים לנו את הסיפור הרגשי שלנו, וכדי לשנות אותם אין טעם להלחם בהם. הם סימפטומים שיש להתחקות אחר המקור הרגשי שלהם ומשם לצלול לתבניות החשיבה שהתגבשו בנו, ולעשות את הסוויץ’ בראש, כי שם נמצא המקור לרגשות הקשים שהאכילה הרגשית מטשטשת או מפצה עליהם.

כשאנחנו מנסות להאבק בהרגלי האכילה – המלחמה הזו נועדה מראש לכישלון.

כשלון שפוגע בדימוי העצמי ובתחושת הערך.

זה לא שפוי ולא הגיוני לצאת פעם אחר פעם למלחמה שהתוצאה שלה ידועה מראש ולהאמין שאנחנו אשמים ו”פגומים” כי לא הצלחנו לנצח בה, כל עוד לא טיפלנו במקור.

וכמו בקסם, ריפוי במקור – במחשבות – ממתן את הכוח של הרגלי האכילה, ולעיתים קרובות הם פשוט משתנים מעצמם.

כך, שכדי לשנות הרגלי אכילה להרגלים מיטיבים בלי מאבקים בלתי אפשריים ובלי הצורך לגבור או להתגבר עליהם, הדבר האחד שהכרחי לשנות כדי להחליף הרגלי אכילה בלתי רצויים (שפועלים ‘על אוטומט’), בהרגלים מיטיבים – הכרחי לעשות סוויץ’ בראש’ במטרה לשנות את “מערכת ההפעלה” שממנה הם נובעים.

הסוויץ’ בראש – ממערכת הפעלה שמנה למערכת הפעלה רזה

איך מחליפים “מערכת הפעלה”, ולמה?

עם השנים, בהתחקות אחר הגורמים להשמנה, מצאתי, שנשים עם נטיה להשמנה ואכילה רגשית חושבות באופן דומה – על אוכל, על הגוף, ועל עצמן בהקשר לאוכל ולגוף, ולא רק. 

מדובר בסט מחשבות שמפעיל אותן ומן הסתם גם קובע את הרגלי האכילה שלהן.

(דוג. דפוס החשיבה “אני לא מספיק… טובה (רזה,יפה)” > מייצר התנהגות והרגלים שונים בתחומי החיים השונים, אבל בהקשר לגוף, הוא מייצר אכילה רגשית, כמו גם המחשבה “הבעיה שלי שאני פשוט אוהבת לאכול”, ועוד).

לסט המחשבות הזה אני קוראת “מערכת הפעלה שמנה” (או מנטליות של דיאטה). אלה מחשבות שמגבירות את הצורך באכילה רגשית כי הן מכאיבות.
הביטוי – נבואה שמגשימה את עצמה – בהחלט מתאים כאן. כי אותן נשים חושבות (בטוחות) שיש להן נטיה להשמנה, והן אכן משמינות. הן גם מנסות בכוח לרזות, וכשהן נכשלות, הן חוות עצמן שוב ושוב בלתי ראויות – בשל חוסר שביעות רצון מהמראה, או בשל הבריאות הלקויה עקב משקל יתר, ובעיקר בשל תחושת התבוסה והכישלון מול המלחמה הנצחית באכילה שלהן.

לעומתה, “מערכת ההפעלה הרזה”, היא סט מחשבות ‘בריאות’ על אוכל, על הגוף, על עצמן. בין היתר מחשבה (או ידיעה!), שאין להן בכלל אישיו עם אוכל, ותפיסת האוכל כמזין ולא כמשמין, ובכלל – אין להן פחד שהן משמינות מאוכל. 

כולנו נולדנו עם “מערכת הפעלה רזה”, אנחנו יכולים להתבונן בתינוקות – הם יודעים בדיוק מתי וכמה לאכול. הם מאותתים כשהם זקוקים לאוכל, אוכלים נהנים ושבעים, ולא עסוקים בשאלות ותהיות לגבי האוכל או השמנה ממנו. 

איכשהו, עם תהפוכות החיים, והמוסכמות החברתיות בתרבות שלנו, רובנו התרחקנו מהגוף ומ”מערכת ההפעלה הרזה” (התקינה) איתה נולדנו, ופיתחנו במקומה “מערכת הפעלה שמנה”.

הסוויץ’ בראש ל”מערכת הפעלה רזה” מאפשר להניח לגוף להשיל  קילוגרמים מיותרים, בתהליך טבעי, בריא ובטוח, ולך – לרכוש ביטחון ולסמוך על הגוף מחדש, ולשחרר הרגלי אכילה רגשית או כאלה שאינם מיטיבים איתך. בכך, באורח פלא, את מאפשרת לגוף לשחרר את אותם קילוגרמים מיותרים, והגוף, לעיתים קרובות, אכן משיל מעצמו משקל שמכביד עליו, ויורד למשקל תקין בתהליך טבעי ובטוח, בלי שתצטרכי להשקיע כל כך הרבה משאבים ותעצומות נפש, ובלי התעסקות מיותרת או מטרידה בענייני האוכל או המשקל. או במילים אחרות:

להפוך את ה issue עם אוכל ל non issue

זה עשוי להרגיש כמו נס – כשהרגלי האכילה הופכים בהדרגה, לאכילה נינוחה וכייפית, כשאין איסורים, וכשהביקורת חסרת הפשרות, המלחמה, המאבק וההלקאה העצמית, מפנות מקום לחמלה, לקבלה ולאהבה עצמית.

והחוויה של בריאות, קלילות, חיוניות ושלמות עם עצמך, חוזרת לחייך!