סיפורי מקרה

ההתמכרות לשוקולד

הסיפור של ענבר

רוב החיים שלי הוכתבו במידה רבה על־ידי המשקל שלי ועל־ידי מה שקראתי לו ’ההתמכרות שלי לשוקולד‘. אני לא ממש זוכרת מתי התחילו לשים לב במשפחה שלי כמה אני אוכלת ומתי, אבל בערך בגיל עשר המחמאות וההתפעלות שהייתי רגילה לקבל כל הזמן מההורים שלי הפכו לביקורת על האכילה ועל הגוף שלי. בשלב הזה כבר הייתי שמנה באמת. הרגשתי שמנה, חשבתי כל היום על הממתק הבא ומאיפה אשיג אותו, הרגשתי שהגוף שלי פגום ומכוער, והרגשתי שונה מכולם ולא רצויה. היום אני כמעט לא חושבת על אוכל כשאני לא רעבה; אני יכולה לסרב בקלות למאכלים טעימים אם אני שבעה; אני יכולה לשכוח במגירה חצי חטיף שוקולד או חבילת קליק כריות לא גמורה; אני יכולה לשבת לבד במסעדה, להתענג על האוכל בלי להרגיש בושה, וגם להשאיר שני ביסים בצלחת. זה החופש שיש לי עם אוכל היום, ואני כל כך מאושרת בחופש הזה. לפעמים אני אוכלת קצת יותר, לפעמים קצת פחות – אני פשוט לא עסוקה בזה ולא מוטרדת מזה. אבל אני בהחלט מתבוננת ומתעניינת בכל זה. יש לי עדיין אכילה רגשית פה ושם, בעיקר בערב, אבל כיום אני רואה באכילה הזאת סימן ברור לכך שמשהו שאני עדיין לא מוכנה להתמודד איתו עולה אצלי, ואני מתבוננת, ומתרגלת שם אכילה לפי צורכי הגוף כדי להתמודד עם הקושי הרגשי.

נוריות האזהרה

הסיפור של רווית

בשבילי, להיות בחופש מאוכל זה כמו לנסוע במכונית: כשרואים שמיכל הדלק שלה מתרוקן, רק אז מתחילים לחשוב היכן יש בדרך תחנת דלק. לא מתחילים לחשוב מהרגע שממלאים דלק היכן נמצאת התחנה הבאה. תמיד יש תחנות דלק בדרך, בדיוק כמו שתמיד יהיה אוכל בדרך. ברגע שמד הדלק מתקרב לקו האדום או שנורית הדלק מתחילה להבהב, יש לי זמן להתארגן ולחשוב איפה נמצאת תחנת הדלק הקרובה. בדיוק כמו שיש לי זמן לחשוב, כשאני מרגישה רעב, איפה לאכול ומה לאכול. אבל כשנורית האזהרה ברכב נדלקת, יהיה לא הגיוני לנסות לפתור את הבעיה על־ידי מילוי דלק. לכן ננסה לבדוק ממה הבעיה נובעת. אם חסרים מים או שמן אין לזה שום קשר לדלק, ולא נתדלק באופן אוטומטי אם אין צורך ולא חסר. בדיוק כמו שלא תמיד יש לנו צורך באוכל. לפעמים הצורך הוא בשינה, בחיבוק וכדומה. הרבה יותר קל, מוכר ובטוח עבורנו ללכת לתדלק מאשר ללכת למוסך ולחפש את מקור הבעיה האמיתית. כמו שקל יותר לפנות ישר לאוכל, מאשר להיות נוכחת ולחשוב מה אני צריכה עכשיו; מאשר לעבד מחשבות; מאשר לבחור בטוב ביותר עבורי כרגע.

לא נוגעת בחטיפים

הסיפור של מורן

מורן גילתה על הגוף שלה דברים שלא ידעה עליו.היא גילתה את נקודת השובע, כמו 'מכסה' שנסגר כששבעה, ולא רוצה לגעת בה.ההבחנה בין בטן ריקה לבין רעב. מדהים. לא צריכה להכריח עצמה שום דבר.מורן ירדה 5 ק' (ב- 5 חודשים).מאחת שחטיפים היתה התזונה שלה, הפכה לאחת שלא נוגעת, למרות שיש הרבה בבית. מרגישה מאד בחופש.עכשיו היא פחות חושבת על ירידה במשקל (למרות שרוצה לרזות), שהיתה מטרת העל שהביאה אותה לתוכנית ולחופש מאוכל."ירדתי בלי לעשות כלום" היא אומרת לסובבים אותה.למרות ש"אם היינו נפגשות לפני שנתיים לא הייתה קולטת שום דבר ממה שאת אומרת, וחושבת שאת 'קוקו' ממש".

הנטייה להשמין

הסיפור של אביבה

…בעיית האוכל שלי או מה שקראתי אז "הנטייה שלי להשמין" העסיקה אותי, באופן זה או אחר, כל חיי …בשלבים שונים של חיי ניסיתי כמעט את כל מה שלא דרש התערבות כירורגית (למרות שהמחשבה עברה במוחי) – דיאטות בזק, דיאטות מאוזנות, דיקורים סיניים. גלולות להמרצת חילוף החומרים ועוד דברים ששכחתי. כל הניסיונות עברו באופן דומה – התלהבות, הרזייה וחזרה למשקל הקודם + תוספת ……מתוך שהבנתי שמדובר פה במשהו אחר לגמרי, החלטתי לבוא לסדנא כ"טבולה רזה" (אבל שמנה.. כלומר להשאיר מאחורי את כל מה שחשבתי על הנושא, כל הדעות הקדומות והנחרצות שהיו לי (ורוב הדעות שלי היו כאלה), ולפתוח את עצמי לכל האפשרויות.הצלחתי לעשות זאת כי ידעתי (באופן לא מודע) שאני לא רוצה לעשות דיאטות יותר.ומכיוון שאפשרות אחרת לא הכרתי והסטטוס של "השלמה " גם לא מצא חן בעיני, הלכתי על כל הקופה ……והנה הפלא ופלא, שינון המנטרות וכל שאר הדברים המוזרים (לאכול מה שרוצים, לחשוב שאוכל מרזה אותי וכן הלאה) התחילו לעבוד. הרגשתי יותר ויותר קלה, בטוחה בעצמי ובמראי ויודעת מה קורה איתי ……בבית קרו דברים נהדרים. בגלל שהורדתי לחץ מעצמי, הורדתי אותו גם ממשפחתי.בעלי הרגיש 100 טון שירדו ממנו (הוא אמר) וגם הילדים (הם לא אמרו אבל הרגישו). בני הבכור, שהייתה לו "בעיית אוכל" דומה לשלי (כמה לא מפתיע), נרגע ואפילו היה מוכן ללכת לאופירה ולשמוע ממנה קצת "תורה" . לאושרי הוא מיישם את התורה בהצלחה ואפילו יורד במשקל ……אני משתמשת בהרבה מהתרגילים שדברנו עליהם … אני לא עושה זאת "כי צריך", החיים הם פה ואני רוצה לחיות אותם ולא רק להתבונן בהם. אבל הידיעה שאני יודעת מה ואיך לעשות כשארצה – היא הרווח והנכס האמיתי והם שלי לתמיד.קראתי מה שכתבתי עד כה וראיתי שלא דיברתי על אוכל והרזיה בכלל. זה לא מקרה, כל אלו קרו "מעצמם" כמעט והם כבר חלק ממני – לאכול כשאני רעבה, להפסיק עם צלחת מלאה, ליהנות מעצמי במראה ובעיקר לדעת בברור שזה שלי, שלא אחזור עוד למה שהיה ולא אפחד להשמין.…מתוך שהבנתי שמדובר פה במשהו אחר לגמרי, החלטתי לבוא לסדנא כ"טבולה רזה", (אבל שמנה).

המשגיחה הפרטית

הסיפור של גינה

הגעתי כדי ללמוד איך לשמור על משקל יציב לתמיד.תקופת הלימוד הייתה עבורי מרתקת, מעין מודעות עצמית דרך נושא האוכל. בתקופה זו למדתי לקבל את העובדה שאני המשגיחה הפרטית שלי בכל הקשור באוכל ובכלל.כלי העבודה שקיבלתי ממך עזרו לי ועוזרים לי עד היום, ולתמיד. כמובן שהחיים מכתיבים ומזמנים בלי סוף סיטואציות שונות שמחלישות את שליטתנו הכללית, כולל שחיקה בזכרון, פירושו פשוט שוכחים על מה חשוב לשים את תשומת הלב בכל דבר ודבר שקורה לנו.מעניין הדבר, שכשזה קורה לי, מהר מאוד ב"בילד אין" החדש (יחסית בשבילי) מחזיר אותי ל:חופש מאוכל" ובשליטה מלאה מחזירה לעצמי את האיזון וכך נכנסת שוב לשליטה באיזון.– אוכלת מהכל – אך לא את הכל.– מרגישה טוב ובריא (משתדלת כמה שיותר לאכול מהבריא ולא סתם.)– משתדלת להקפיד על 5-6 שעות מבלי להכניס מאומה לפי (מלבד שתית מים)– מקבלת את רגשותיי, בודקת אותם ונעה איתם, אך לא לכיוון המטבח– ממירה כל מחשבה ועשייה שלילית לחשיבה חיובית ועשייה חיובית– איכות חיי משתפרים כל הזמןולבסוף, ממליצה בחום רב לעבור את התוכנית "חופש מאוכל" בהנחיית אופירה שאול כי התוכנית מלמדת לאזן את עצמנו בכל השטחים.תקופת הלימוד הייתה עבורי מרתקת, מעין מודעות עצמית דרך נושא האוכל.

האכילה הכפייתית

הסיפור של נילי

לצאת לחופשי מאוכל - כי אוכל הוא כבר לא פיצוי לאהבה ואינו ממלא את החור השחור שבפנים …במסגרת התוכנית של חופש מאוכל אני לומדת סוף סוף לאהוב את עצמי ולקבל את עצמי כמו שאני . אני עושה הכרות חדשה ומחודשת עם עצמי, רגשותי, מחשבותי ומעשי.לומדת להפריד בין הרעב הרגשי לרעב הפיזי. רוקמת יחסים חדשים עם האוכל שאינם מלווים בכאב, רגשות אשם או שנאה .מנצלת את דפוסי האכילה שלי ואת התקפי האכילה הכפייתיים כנורות אדומות "במסלול הנחיתה" ותוך כדי צלילה ומתוך מודעות עצמית בודקת מה היה הטריגר לבולמוס האכילה. ללא שיפוטיות. ללא ביקורת. ללא שנאה עצמית. אלא כהזדמנות לראות, לזהות, לחוות ולבחור, אם רק ארצה, גם לשנות.אני לא רוצה יותר להיעלם מעצמי או להיות נעלם בעיני עצמי. אני רוצה לדעת אותי בכל רגע נתון, אני רוצה להרגיש . אני רוצה לגעת אני רוצה להשתתף באופן מלא בחגיגת החיים.אם בזמן תהליך הגמילה מאכילה כפייתית "תיפול חומת ברלין" זה יהיה נפלא, אבל תאמינו לי שהמטרה העיקרית היא לחוות אהבה וקבלה עצמית מתוך בחירה מודעת במשך שארית חיי!אוכל הוא כבר לא פיצוי לאהבה ואינו ממלא את החור השחור שבפנים

לגדל ילדים בחופש מאוכל

הסיפור של דלית

לדלית נדרש זמן עד שהייתה מוכנה להסתכל על עצמה במראה. מחשבות ביקורתיות ורגשות שנאה ובושה היו מנת חלקה מדי יום ביומו. בתחילת הדרך היא דיברה איתי בדאגה על בתה בת השש, שהתעגלה לאחרונה. דלית חששה שהמאבק שהיא נתונה בו כבר שנים רבות יעבור הלאה לילדיה. אך יותר מכול היא כעסה על עצמה על כך שהיא מבקרת את בתה על ההשמנה, בדיוק כמו שהיא מבקרת את עצמה. הכאב שלה היה בלתי נסבל. עם הזמן היא למדה להרגיש שלווה ורגועה ביחס לאוכל, ופיתחה מערכת יחסים של חברּות עם הגוף שלה, במקום להיאבק בו ובמשקלו. היום היא מסוגלת להתבונן בגוף שלה ולאהוב את מה שעיניה רואות. אין מצבי רוח התלויים בשאלה אם ירדה או עלתה במשקל היום; היא חופשייה ומאושרת יותר, ודואגת ומוטרדת פחות; היא מסוגלת לגדל את ילדתה בלי מאבקים ובלי האשמות; והיא למדה לפתח בעצמה חמלה, סליחה ונחמה. היום המשקל הוא רק עוד מספר בחייה, ולא המספר של חייה!

התייחסות שפויה ובריאה לאוכל

הסיפור של ענת

כשענת הצטרפה לתכנית ’חופש מאוכל‘ החיים שלה כבר היו טובים, מספקים ועשירים ברוב התחומים. רק חזית האוכל והמשקל הייתה בעייתית עבורה, ואת זה היא רצתה לשנות. היא באמת עברה שינוי משמעותי: היא השתחררה מהגישה האובססיבית והמאבק האינסופי באוכל ובמשקל ואימצה התייחסות בריאה ושפויה לאוכל ולגוף, וגם המשקל שלה ירד והתייצב. תוך כדי התהליך היא נהייתה מודעת לשינויים שנדרשו בתחומים אחרים בחיים שלה, שינויים שקשורים להקפדה על בחירות נכונות ומתאימות לה יותר ולהקשבה לרצונות שחשוב לה לממש. היא הבינה שהיא רוצה להיות מאוזנת יותר, אותנטית, ביקורתית פחות וחומלת יותר כלפי עצמה וכלפי הסביבה. והיא אכן חווה השפעה ניכרת של התהליך על ההתנהלות שלה בעבודה, בבית, עם בני ביתה – התנהלות שנעשתה מדויקת ומספקת הרבה יותר.

קבלה עצמית

הסיפור של דניאל

לפני כחודשיים עשיתי דבר שלא עשיתי מעולם – מיינתי את כל הבגדים בארון. מהארון שלי יצאו שלושה שקים גדולים וארוזים, במיוחד למסירה. היו שם בגדים יפהפיים שכבר שנים רבות לא עלו עליי. החלטתי שאני משאירה רק את הבגדים במידה שלי היום. בד בבד החלטתי גם להפסיק להישקל. המשקל הפסיק לעניין אותי ולנהל לי את החיים, כי הוא כבר לא המדד להצלחה בעיניי – הוא כבר לא קובע איך אני מרגישה היום או מה אעשה מחר. הבנתי שהמשקל אינו מעיד עליי ועל יכולותיי כהוא זה. המשקל הוא רק מספר, ותו לא. המעשה מעיד בעיניי לא רק על בגרות נפשית, אלא גם על קבלה עצמית, וזה הכי חשוב לי. אני מבינה שכך אני יכולה להתקדם בקלות רבה יותר למקום הרצוי לי בחיים. נוסף על כך, אני ומשפחתי עברנו דירה לפני כחודש, ומצאתי את עצמי ממיינת בקלות רבה את החפצים הרבים שלנו. הייתי החלטית ובטוחה באשר לְ מה שכדאי להשאיר מאחור ומה שכדאי להעביר, וזאת בהשוואה לאגירה הבלתי אפשרית והמעייפת מאוד שהייתה קודם לכן. ההשלכות של המיונים האלה היו בשבילי פינוי מקום גדול בארון, וגם בנפש, לדברים חדשים וטובים.

בולמוסי אכילה

הסיפור של הגר

אצל הגר, שכמעט הגיעה למשקל של שלוש ספרות, שזנחה את האכילה הבריאה שכל כך הקפידה עליה בעבר, ושנאבקה מדי יום ביומו בבולמוסי אכילה ללא שליטה – התחולל שינוי רק כשהייתה מוכנה להכיר בכך שלחיות בשלום עם הגוף שלה במקום להילחם בו יום ולילה, אין פירושו לסגת או לוותר, אלא להפך – זהו צעד קדימה. אחרי שנים של מחשבה מקובעת בנוגע למשקל שהיא צריכה להיות בו והאוכל שהיא צריכה לאכול, היא הייתה מוכנה להכיר בנזק הנגרם לגוף שלה ובמחיר שהיא משלמת באושר ובמימוש חייה. ההכרה בכך יצרה שקט בתודעה שלה, מה שאפשר לרצון אמיתי לעלות – הרצון לטפל בגוף שלה ולהזין אותו במה שטוב לו. הפעם המטרה שלה לא הייתה לאכול בריא בשביל לרזות )אם כי היא לא התנגדה שזה יקרה(, אלא לאכול מה שטוב ובריא לגוף בשביל להרגיש טוב! וזה מה שהיא עשתה. אחרי שעברה תהליך של שחרור מאכילה רגשית וכבר הייתה מסוגלת לבחור איך ומה היא מעדיפה לאכול, היא מצאה תכנית תזונה שטובה להולבריאות הגוף שלה. בד בבד גם נעלמו בולמוסי האכילה, וכך גם המשקל המיותר.

מצב הרוח והמחשבות הבלתי פוסקות על אוכל

הסיפור של דנית

דנית התחילה לעשות דיאטה לאחר שיום אחד החליטה שזהו, היא לא יכולה להמשיך לחיות ככה – לאכול ’לא בריא‘, להרגיש חסרת אנרגיות ולהתעלם מהעובדה שהיא שמנה מדי. הגיע הזמן להתחיל דיאטה. היא רצתה לרדת בסך הכול חמישה קילו – או לכל היותר עשרה – אבל כשעלתה על המאזניים בתחילת הדיאטה, ראתה לתדהמתה שהמספר על הצג כבר קרוב לתחום התלת־ספרתי. אחרי שירדה את חמשת הקילוגרמים הראשונים, הופתעה לגלות שהיא יכולה להמשיך. כשרזתה עשרה קילו קיבלה עוד יותר מוטיבציה. היא נעצרה בעשרים, בעיקר כי לא האמינה שתוכל לרזות עוד.היא רק רצתה לעשות הפסקה לפני שתמשיך להשיל קילוגרמים, אבל התאכזבה לגלות שהעמידה במקום כרוכה במאמצים גדולים אפילו יותר מתהליך ההרזיה עצמו. המאמץ לשמור על המשקל היה שוחק, ויותר מכול היא פחדה לאבד את כל מה שכבר השיגה. הפחד להשמין בחזרה התבטא בתסמיני חרדה, וגם בהשמנה. אמנם ה־BMI שלה ואחוזי השומן בגופה היו עדיין תקינים, אבל כל השאר היה מטורף לחלוטין: היא חשבה על אוכל, תכננה אכילה, נמנעה מאוכל והתעלמה מאוכל, אף שהאוכל לא הפסיק להופיע מולה ולהתריס שוב ושוב – ”אני כאן“. היא התחילה לקרוא כתבות על איך לעבור בשלום את ארוחת החג, או איך להתמודד עם המתוקים. היא קראה גם על הסטטיסטיקה העגומה שלפיה רוב האנשים (95%-97%) שרזו בעזרת דיאטה שבים למשקלם הקודם (אם לא יותר) תוך שלוש עד חמש שנים. היא למדה שכדי להימנע מכישלון וממימוש אותה סטטיסטיקה, המומחים ממליצים להגביר פעילות גופנית ולהתמיד בה, ובעיקר – לנהל יומן אכילה, לתכנן ארוחות, לחשב, לקזז, להישקל ולהיות כל הזמן עם היד על הדופק, בידיעה שכדי לשמור על המשקל יש להתנהל כך עד סוף הימים. הנחת היסוד שלפיה אישה שלא מצליחה בדיאטה היא כישלון לא תאמה את הלך הרוח שלה. היא לא הבינה כיצד ייתכן שאישה מוצלחת שעושה כל כך הרבה – אימא לילדים, אישה עובדת, נאה ובריאה – תולה את ההערכה העצמית שלה במשקל ובתפריט שלה. זו הנקודה שבה החליטה שלא תוכל להמשיך באותה דרך.שלא ייתכן שכך היא צריכה לחיות לתמיד, כשמצב הרוח שלה מותנה במספר על המאזניים, מספר שרודף אותה בכל רגע ורגע וקובע את ערכה ואת הביטחון העצמי שלה. כשפגשתי אותה היא הייתה סקפטית מאוד בנוגע לאלטרנטיבה שהצעתי, אבל גם אומללה מאוד: אף שהגיעה למשקל היעד שלה, היא המשיכה להשקיע חלק גדול מאוד מזמנה במשמעת ברזל כדי לשמור עליו. כל גרגיר שאכלה מחוץ לדיאטה הקפדנית שהתמידה בה במשך שנה – רדף אותה. בכל בוקר התעוררה כשהיא משוכנעת לחלוטין שכל הישגיה נעלמו. זה לא היה הגיוני. היא הבינה שמשהו לא עובד. בנקודה זו היא כבר הייתה מוכנה לשקול מחדש את הטענה שלתודעה יש תפקיד חשוב בהשמנה ובהרזיה, ושכדי לחולל שינוי ולהשיג את מה שהיא מחפשת יהיה עליה להתחיל מבפנים. גם אחרי שהבינה את זה, ובפרט לנוכח התסכול שגרם לה הכישלון הצורב, לא קל היה לה להשתנות. היא נדרשה להטיל ספק בכל מה שידעה עד אז, ואת זה לא תמיד קל לשחרר. תוך כדי תהליך וכוונון היא למדה להקשיב פנימה, לעצמה, ולשים לב למה שגורם לה לפנות לאוכל ולדפוס החשיבה הביקורתי שבגללו לעולם אינה מרוצה מהגוף שלה ומעצמה בכלל. היא הבינה שהיא יכולה ללמוד לבחור איך ומה לחשוב, ללמוד מחדש איך להקשיב ולאכול לפי צורכי הגוף שלה. וכך היא חיה כבר יותר מעשור – אוכלת מה שהיא אוהבת, ללא מאבק, נשארת במשקל הרצוי לה, שקטה ורגועה, כי אין בה פחד שכל מה שהשיגה עלול להיעלם יום אחד. ולא פחות חשוב – כך גם אפשרה לילדים שלה לגדול, בלי שיצטרכו לעבור את כל מה שהיא עברה.

מעולמה של יפעת בדרך לחופש מאוכל

יפעת ליוותה את הדרך שלה לחופש מאוכל ביומן מתועד שהפיצה בין חברותיה לדרך, ושמחה לשתף בחוויה שלה ובמה שעבר עליה בתהליך.

ספורט

25.5.10

אופניים.

זה מה שביקשתי ליום ההולדת שלי.

בשנה שעברה – זה היה מיותר. הייתי בהריון מתקדם ולא היה סיכוי שאעלה על אופניים.

בשנה לפני זה – גרתי בדירה שכורה עם מדרגות, ולא היה מקום.

השנה נגמרו התירוצים. ביקשתי אופניים ולא הסכמתי לשמוע לא. ולא סתם אופניים – אופני עיר, עם מושב רחב, וגובה שמאפשר להגיע עם כל כף הרגל לרצפה, גב זקוף וכידון מעוגל ונח. תענוג. והצבע שלהם, אחחח… הצבע. אופניים בצבע תכלת מטאלי, מדהימים!

שבועיים בדיוק עברו מאז שקיבלתי את האופניים היפים שלי. פעמיים נסעתי עליהם. כל נסיעה הייתה הנאה צרופה, הרוח הנעימה בפנים, התחושה הנפלאה הזו של חופש, ושקט… ועדיין, למה קשה לי כל כך לצאת לרכיבה?

בשיחה עם אופירה, התחילו הדברים להתבהר. התחלתי לדבר ולהסביר מה לדעתי עומד ביני ובין רכיבה על אופניים, 3 פעמים בשבוע. בתחילה חשבתי שזה עצלות. כדי להבהיר מהי לדעתי עצלות– אמרתי 4 מלים נרדפות. כך עלו להן “חוסר כח”, “חוסר מוטיבציה”, “עייפות” ו”שעמום “. התחלנו לפרק את הדברים לגורמים. מהי אותה עייפות? למה אני עייפה? ומה הקשר לכך שהבן שלי תמיד עייף בשעה הזו?

סקירה לאחור העלתה כי דווקא הייתי בעבר פעילה מאוד דווקא בשעה הזו, וכי זה שבני עייף, לא מחייב שאני אהיה עייפה. ופתאום האסימון נפל. השעה אותה ייעדתי לנסיעה, 18:00, היא שעה שבה אני רוצה להיות עם בני. המטפלת בדיוק הלכה ואני רוצה להשקיע בו קצת זמן לפני שהוא נהיה עייף מדי ומגיע זמן לישון. זו גם שעה בה בעלי חוזר לפעמים מהעבודה ואז אנו יוצאים לצעידה עם בננו. שעה קסומה. ולשעה הזו בדיוק, שהיא כל כך יקרה לי, רציתי לעשות “שינוי ייעוד” ולהפוך לשעת האופניים שלי. לא פלא שאני לא מוצאת זמן לצאת לרכיבה…

כך, תוך מספר דקות, הצלחתי להבין סופסוף מה עומד ביני ובין הפעילות הגופנית הנכספת. האמונות השקופות כי מדובר בעצלות, כי אין לי סידור לילד – כל אלה נק’ עיוורות בדרך שלא אפשרו לי לראות את הסיבה האמיתית, הקלה כל כך לפתרון.

מבט בתחזית למדד ה-UV (כן, אני בודקת מדי יום מהי רמת הקרינה הצפויה…) מעלה שעכשיו, לקראת 17:00 הקרינה כבר ברמה בינונית בלבד. אני הולכת להתלבש ולצאת לרכיבה. יש לי שעה – המטפלת עוד כאן וכשאחזור אוכל ליהנות מהשעה האהובה עם בני.

אחלו לי רכיבה מהנה!

ירדתי במשקל

26.5.10

ירדתי במשקל. איזו הפתעה נעימה.

אתמול בשיחה עם אופירה היא שאלה אותי איך המשקל. שאלה מאוד לא רגילה בשביל אופירה. הרי בחופש מאוכל המשקל הוא לא העיקר. הוא אינדיקציה – מראה לי איפה אני. האם אני תקועה. האם אני מתקדמת, כיוון כללי, אבל בטח לא משהו שצריך להקפיד לבדוק מדי בוקר…

אבל אתמול השאלה נשאלה. כדי לקבל אינדיקציה. מאחר וביומיום יש איזו פעלתנות חדשה וערנות, היה מעניין לבדוק – איך זה בא לידי ביטוי במשקל. ולשמחתי היום בבוקר גיליתי שזה בהחלט בא לידי ביטוי. ירדתי חצי קילו. חצי קילו יפה ונחמד, שירד ללא מאמץ. בלי דיאטה. בלי חסכים ובלי הלקאה עצמית. חצי קילו שירד כי אכלתי יותר דברים שאני בוחרת ורוצה. כי דאגתי לעצמי. כי הכנתי לעצמי מראש מקרר מלא בדברים שאני רוצה לבשל. חצי קילו שירד רק מזה ששמתי לב אלי. שטיפלתי בי. חצי קילו של הקלה.

ופתאום נזכרתי. כמה קשה היה פעם. המאבק הזה על המשקל. הפחד הנוראי מפני עליה. האמונה שאני חייבת לענות את עצמי כדי לרדת במשקל. שאני חייבת לוותר על כל המאכלים הטובים והטעימים בשביל לא להשמין. נזכרתי בדיאטה האיומה שעשיתי לפני החתונה. איזו כלה רזה ועצבנית שהייתי, חיה על חזה עוף וסלט, ומיואשת מכך שבשביל לרזות צריך פשוט לא לאכול… כמה קושי. כמה מאבק והתנגדות. העתיד נראה אז מייאש.

היום אני יכולה להכריז בפה מלא כי אני חופשייה מהאמונות המגבילות והקשות האלה. הן התמוססו להן ממש כמו חצי הקילו הזה, התפוגגו והותירו אותי קלה יותר. קלה, הקלה, קילו – אולי לא סתם כל המלים האלה באות מאותו שרש…

אז נכון, מדי יום ביומו אני עדיין אוכלת לפעמים שלא לפי רעב ושובע, וממשיכה מעבר לשובע נעים, נעתרת ל”אוכל קורץ” או מנסה (לשווא) להשביע רעב רגשי באוכל (על כל אלה תקראו, בוודאי בפוסטים הבאים). אך לפחות הפעם אני צועדת בדרך הנכונה עבורי, בדרך שאין בה ייאוש.

כן, הירידה במשקל זו תופעת לוואי בתהליך שכזה. לא שזה לא רצוי, ולא שזו לא מטרה ראויה, זו אינדיקציה, אמרנו. זו יכולה להיות אינדיקציה של ‘בריאות’, של ‘הרגשה טובה’ – פיזית, נפשית או שתיהן יחד. אך, היות ואנחנו לא יכולים “להרזות” את עצמינו, אלא זה קורה, בד”כ כתוצאה של פעולה או אי-פעולה מסויימת, זו בהחלט תוצאה – או, במילים אחרות – פני המציאות שנוצרת, כאשר: משנים התנהגות – למשל אוכלים לפי צרכי הגוף, וגם, כאשר משתחרר הפחד להשמין, ועוד. זו בעצם המציאות שמתגלה לנו כתוצאה מהתהליך – מהעשייה, משינוי מחשבות מסויימות – לדוגמא, מחשבה שהערך העצמי שלי תלוי מספר הקילוגרמים של גופי, אן משיחרור הצורך והתשוקה שזה צריך לקרות ‘עכשיו!’..

סופ”ש מצויין 🙂

לקבל את הגוף

27.5.10
לקבל את הגוף
כמה קשה זה, לקבל את הגוף כמו שהוא… נראה שלגברים זה די פשוט. הולכים לים – כולם מורידים חולצה ונשארים בבגד ים. הרזים, השמנים, השעירים, המוזרים… כל אחד, על גופו המיוחד, לא עושה יותר מדי ענין ונכנס למים.
אבל אני, כשאני רק מתחילה לחשוב על בגד ים… כמה רע זה עושה לי. לפני מספר שבועות היינו בסוף שבוע בקיבוץ. הייתה שם בריכה ואני נכנסתי עם מכנסיים וגופיה. המחשבה להיכנס עם בגד ים זעזעה אותי. כל כך חשוף, בלי יכולת להסתיר – המחשבה על כך בלתי נסבלת…
מאז עברו כמה שבועות, ואני מהרהרת בנושא. שיחה עם אחותי העלתה שהיא מעדיפה להתלבש כבר עכשיו כפי שהייתה מתלבשת לו הייתה רזה. הדבר לפעמים לא מחמיא לה אך היא מרגישה כך הכי טוב. כבר עכשיו לובשת את מה שהיא רוצה. עד היום זה נראה לי לא ראוי. עכשיו, פתאום, אני מבינה את היופי והאמת שבכך.
הרי זה הגוף שלי, כך הוא כעת, למה להסתיר? אני חושבת על כך שהגוף שלי משרת אותי כל יום, כל דקה, כל שניה. להתבייש בו זה עלבון לגוף. לגוף מגיע יחס רחום יותר, מקבל, מטפח, ולא מסתיר ומתנכר.
ובזמן האחרון אני מוצאת את עצמי פחות ופחות מסתירה. יותר ויותר הולכת עם בגדים שמוצאים חן בעיני. אפילו שהבטן קצת בולטת עדיין. אפילו שרואים את הנימים ברגליים… הרי זה הגוף שלי, אין לי אחר ואין באמת סיבה להסתתר.
יש לי עוד דרך ארוכה לקבלת הגוף שלי. אבל אני צועדת בה. בצעדים איטיים ומחושבים, אך לפחות אני צועדת. מקווה מאוד להגיע להשלמה ולקבלה של הגוף כפי שהוא בדיוק. בלי לנסות “להרים את החזה”, “להעלים את הירכיים” ו”להכניס את הבטן”. פשוט להיות. כפי שהוא, בלי ביקורת, בלי שיפוט. זה קשה, במיוחד כשבכל פינה יש תמונות של דוגמניות (מרוטשות להפליא בפוטושופ…) שמציבות מודל כל כך ספציפי וחסר פשרות. אבל אני מנסה להתעלם מהן, לקבל שזה הגוף שלי, לא יהיה לי גוף אחר, אז כדאי להתיידד ולהשלים כי אני וגופי – זה שידוך לכל החיים…

רעב רגשי, אוכל קורץ והחלטה

28-29.5.10
יום שישי, השעה 23:30 בלילה. יום ארוך בלי סוף מאחורי. בעלי טס בבוקר לחו”ל ואחרי כשעה כבר הייתי עם בני התינוק בקופת חולים. משם קצרה הדרך לחדר המיון ולאחר בדיקות אינספור– אובחנה תחילתה של דלקת ריאות.
אבל עכשיו אני בבית, אני אחרי מקלחת וצחצוח שיניים, בני ישן סוף סוף, הבית מסודר פחות או יותר ואני מנסה להשלים קצת פערים ברשת. בלי משים אני מתחילה לחשוב על הבראוניז שהכנתי ומחכים במקרר.
אני לא רעבה. אכלתי ארוחת צהריים בשעה 20:00 וקינחתי במתוק. אבל הלב רוצה פינוק. קצת נחמה. זה היה יום קשה. יום עמוס רגשית ופיזית. עברו שעות ארוכות בהן לא אכלתי והבטן קירקרה, אבל לא חשבתי לרגע להתייחס לכך. היה משהו חשוב יותר לדאוג לו. עכשיו שקט. המולת בית החולים מאחורינו, חיבוקם של הוריי ואחותי כבר נגוז ואני כאן לבד, בבית, עם בן חולה ורצון עז לפיצוי.
הבראוניז קורצים לי מהמקרר. אני יודעת שזו קריצה בלבד כי לא הייתי רעבה ולא חשבתי כלל לאכול עד שהם צצו בדמיוני. כשאני חושבת עליהם אני לא חושבת על מזון שישביע ויזין את גופי, אלא על נחמה, על להטביע את העייפות והלבד הזה במתוק.
אבל אני יודעת שמתוק זה לא אקמול – זה לא מה שישכך את כאבי אלא רק יכסה עליו, יפריע לי לראות את הקשיים וישאיר אותי עם כל הקושי בלי יכולת לראות ולהבין את מקורו.
אז אני מוותרת על הבראוניז. ומכירה בכך שהיה יום קשה. יום לא פשוט. ובפני עומד לילה שאין לדעת איך ייראה. האם בני יהיה זקוק לי מדי שעה, כמו בלילה הקודם? האם התרופה שקיבל תתחיל לפעול ותאפשר לו שינה רציפה יותר?
—
השעה עכשיו 01:10. בכיו של בני קטע את הכתיבה. לאחר שעה וחצי הצלחתי להשכיב אותו לישון. במהלך הטיפול בו שמתי לב לגלים – פעם אני מרגישה שאני פשוט גוועת ברעב, פעם אני בכלל לא רעבה, וכך שוב ושוב, במעגלים. בחמש הדקות האחרונות חשבתי שאני עומדת להתפרץ עליו מרב עייפות ורעב. ואז, בדיוק אז גיליתי שכל מה שהוא מבקש זה שאשיב אותו למיטה כדי לישון.

אז עכשיו 01:10. זה מפליא אותו אך למרות תחושת הרעב החזקה והרצון ללכת ולהשביע את כל הקושי והעייפות באוכל, אני לא מתכוונת לעשות זאת. לראשונה מזה הרבה זמן, אני הולכת לחוות את הרעב הזה, לתת לו להתקיים – כי הוא שם, ולתת לו לחלוף מעצמו, כפי שראיתי שקורה ממילא.
לילה טוב ושקט, שנהיה כולנו בריאים.

אוספת נישנושים

29.5.10
אוספת נישנושים
לאחר שכל היום הייתי מרוכזת לחלוטין בבני, הגיע שעת לילה, הוא במיטה וזה זמן בשבילי. קצת זמן לעצמי, עד שיתעורר…
אחרי ההחלטה אתמול שלא לאכול את האוכל הקורץ, הייתה האכילה היום מצומצמת. אכלתי קצת בבוקר, קצת בצהריים ועכשיו מתכוננת לאכול, כשאהיה משוכנעת שבני נרדם…
להפתעתי, הרעב כמעט ולא הציק לי כל היום. לפני כשעתיים התחשק לי “לנשנש” קצת חלה, אך החלטתי לעשות כעצת אופירה ו”לאסוף” את כל הנשנושים לארוחה אחת – כלומר, לא לנשנש באותו רגע שמתחשק אלא לזכור מה רציתי לנשנש ולאכול את המאכל הזה אח”כ בארוחה. באופן כזה אפשר להגיע לארוחה רעבים ולאכול את מה שממילא רצינו קודם לכן. היתרון הגדול בכך הוא שניתן לחוש ברעב.
מפתיע אותי כיצד ההחלטה הזו, להרגיש את הרעב, גורמת לי לשנות את התנהגותי. אני מתייחסת לכך כאל סוג של ניסוי – מה יקרה אם לא אוכל ברגע שאני רעבה. אם אחכה עוד קצת כדי שאוכל לשבת לאכול בנחת. אז אם אתמול היו גלים של רעב, היום כמעט ולא היה רעב כלל. וכשהגיע – הוא הגיע בבת אחת, חזק וברור ולאחר 5-6 שעות (מה שנקרא – לפי הספר).
ועכשיו מה? מאחר וחשוב לי לשבת לאכול בנחת, בלי הפרעות, אחכה עוד קצת. אכין לי בינתיים מיץ ממותק, אשב קצת על לימודים, וכשארגיש ששנתו של בני יציבה – אלך לאכול.
שיהיה לכולנו שבוע טוב, שנהיה בריאים, ולא נפחד להסתכל לרעב בעיניים… אתן מוזמנות להגיב ולכתוב כיצד אתן מתמודדות עם הצורך לנשנש…
——
מימי לא חוויתי אכזבה מעניינת כל כך… החלטתי, כאמור, להכין לי ארוחה מכל הדברים שרציתי לאכול במהלך היום ולא אכלתי. בניגוד לצפוי, ולמה שאני עושה בד”כ כשאני מאוד רעבה, השקעתי ועמדתי לטגן פטריות בשביל אומלט ראוי, פרסתי לי עגבנייה, וכן שתי פרוסות לחם (רציתי לפרוס לפחות ארבע ואז החלטתי שאם ארצה עוד אוכל לפרוס לי כל פעם עוד אחת. בדיעבד – החלטה נכונה מאוד). והתיישבתי לאכול.
בבית שקט הס ואני יושבת במטבח ומתכוננת לפגוש טעמים מופלאים ונהדרים, כפי שתמיד קורה כשאני מאוד רעבה. האומלט שהכנתי לי מתגלה כחמוץ (?!?). עוד כמה ביסים ואני מחליטה שאפילו שזה אומלט מושקע מאוד, הוא הולך לפח. כמה ביסים מהורהרים בחלה העלו שיש לה טעם של שום דבר, והעגבנייה הרגישה בוסרית וקשה. אכזבה. רק מחכה הקפה והבראוניז, היו טעימים כפי שציפיתי…
ולחשוב שאם הייתי מנשנשת את החלה במהלך היום הייתי בוצעת לי חתיכה גדולה, אוכלת אותה “על הדרך” ומיד אוכלת עוד אחת ועוד… וכל זה לפני ארוחת הערב…
המסקנות שלי מכל הסיפור:
– רק כשאני אוכלת בשקט, בלי הסחות דעת (כולל לא לקרוא עיתון או לראות טלביזיה) אני יכולה לשים לב אם אני אוהבת את הטעם של האוכל או לא.
– כשאני “אוספת נשנושים” בסוף אני אוכלת פחות באופן משמעותי
– כששמים לב לטעם, לפעמים גם דברים שהייתי בטוחה שהם נורא טעימים מתגלים כסתמיים או מגעילים.
– כמה כיף שאפשר פשוט לזרוק משהו שלא טעים לי ולא לאכול אותו עד הסוף…

ספורט – 2

30.5.10

ליד הבית שלי יש ריח חזק של תותים. כבר שנה וחצי כמעט שאני גרה פה ואף פעם לא הרחתי את הריח הזה. רק עכשיו, על האופניים, כשאני מתקרבת לשדה אני שואפת ומריחה ריח מתוק ונהדר של תותים. ריח שמריחים רק אם מגיעים בתנופה ומקבלים מכה של רוח תותים בפנים… בהמשך הטיול שלי היום רכבתי בין שדות שנקצרו ממש בימים האחרונים, ושוב קידם את פני ריח החציר היבש ומראן המלבב של ערימות החציר הצהובות, המסודרות כמו לגו. נסעתי אל השקיעה (שהייתה מאוחרת מאוד היום) בין השדות ולא האמנתי שכל זה נמצא כאן, במרחק נגיעה מהבית שלי, במרכז הארץ.

היציאה לרכיבה היום התבצעה בלי בעיה, הבייביסיטר הגיעה ואני ידעתי שאני יוצאת. לא לקחתי שעון – החלטתי לנסוע כמה שארצה, בלי הגבלות. רכבתי ורכבתי, יותר משעה. כל פעם חשבתי לחזור ואז רציתי לחקור רק עוד שביל אחד, רק עוד שכונה נוספת שטרם ביקרתי בה.

הרכיבה ממלאת אותי שמחה. כל פעם שאני עולה על האופניים אני חוזרת אחורה חוזרת בזמן, שוב אני ילדה. שוב אני משתובבת ונוסעת בשביל לנסוע ולא בשביל שום דבר אחר. זה זמן שלי נטו, אבל אני לא עושה בו חשבון נפש או מהרהרת במה שקרה היום – כי זה הזמן שלי לנסוע. אני חושבת בעיקר על הדרך, על המראות, הקולות, הריחות והתחושות. הרכיבה היא עבורי חוויה שמכריחה אותי להיות ב”כאן ועכשיו” וזה תענוג משחרר.

ושיא השיאים הוא כשאני מגיעה לפארק, בסיבוב הראשון הן נחשפות, שורות שורות של חמניות יפות, זוקפות אלי ראש רענן וצהוב ומברכות אותי בערב טוב. ואני על האופניים, מחייכת עד לב שמים – ואיך אפשר שלא להתלהב, לנוכח מראה כל כך מלבב…

אז לכל מי שרוצה להתחיל להיות פעילה יותר, אני ממליצה בחום ללכת על משהו שמחזיר אתכן לילדות. אולי משחק כדור? אולי ריקוד? העיקר, לדעתי, למצוא את הפעילות שתשמח אתכן ותעשה לכן טוב על הלב ושמח בנשמה. אז איזו פעילות זו עבורכן?

אכילה רגשית ושובע

31.5.10

אכילה רגשית והתרחקות מהשולחן כדי לחוש בשובע

כבר תכננתי על הבראוניז האלה,

אכלתי ארוחת ערב מאוחרת אצל ההורים, והצלחתי בכוחות אחרונים (☺) לעצור את עצמי ולהשאיר זנב לחמנייה, שארית פליטה עלובה אך ממשית. וכל זה למה? כי בבית שלי, 10 דקות נסיעה משם, ידעתי, מחכה לי עוגיית בראוניז טובה וקפה ראוי, דרך נהדרת לסיום היום.

ועכשיו אני בבית. כבר חשבתי להוציא את הבראוניז מהמקרר. ואז חשבתי לי – המממ… בעצם, האם באמת בא לי בראוניז? כלומר, היה לי ברור שאני הולכת לאכול אותם. הרי בראוניז זה משהו שתמיד בא לי לאכול… אבל… פתאום חשבתי שאולי הגיע הזמן לבחון את האמונה הזאת. האם באמת – תמיד בא לי לאכול בראוניז? ואולי, בעצם… אולי לא? האם זה יכול להיות?

אז מכיוון שהבראוניז לא בורחים לשום מקום, לקחתי לי בקבוק של מים וישבתי קצת לשוטט ברשת. גיליתי סרטונים מעניינים, בדקתי מיילים וגיליתי תוך מס’ דקות שלא רק שלא בא לי בראוניז, גם קפה בכלל לא מתחשק לי. למעשה, כל מה שאני רוצה כרגע זה מים.

כשאני בוחנת את כמות הפעמים שכתבתי על הבראוניז הללו בפוסטים האחרונים אני מתמלאת השתוממות… האם יכול להיות שיש לי עניין רגשי כל כך גדול עם הקוביות המתוקות הללו? ולחשוב שאפיתי אותן בכלל בשביל בעלי (שאינו בארץ בכלל ושעלול לגלות קופסא ריקה כשיחזור…).

מופתעת ושמחה אני ניגשת להמשך הערב. בני הקטן והמתוק ישן, מחלים ממחלתו, ואני שמחה לסיים את היום בשקט ורוגע, עם עוד תובנה מעניינת. שיהיה לכולנו המשך שבוע טוב ורגוע.

פרידה מהכמויות

1.6.10

לילה. בני הקטן סוף סוף נכנע לשינה ונושם נשימות קצובות ומתוקות במיטתו. כיסיתי אותו והלכתי למטבח. שמחה שהחלטתי לחכות עם הארוחה עד שיירדם. עכשיו אוכל לאכול לי ארוחת ערב בתשומת לב ובשקט. יום אחרון לבד, בעלי חוזר מחר בבוקר והשגרה תשוב למסלולה. אבל בינתיים – אני מנצלת את השקט המדהים הזה כדי לשים לב לאכילה שלי.

במקרר אוכל בריא וטוב אבל לי התחשק מאוד כריך מוכן שחיכה לי. הפרדתי את הלחמנייה לשני חלקיה ואכלתי, שמה לב לריחות, לטעמים ונהנית מאוד. סיימתי את הכריך ולקחתי את הנשיקה הגדולה של הלחם, הפרוסה האחרונה שנשארה. מרחתי ממרח, שמתי עגבנייה והמשכתי לאכול, ותוך כדי התחלתי לתהות – האם אני לא שבעה כבר? כל כך התחשק לי להמשיך לאכול. איך יכול להיות שאני שבעה אם כל כך בא לי עוד? ואז נזכרתי בכלל. הרמתי אגרוף קמוץ והסתכלתי עליו. למה אתה כל כך קטן, למה…

נזכרתי שאופירה אמרה בעבר שאנחנו צריכים מעט מאוד אוכל בסה”כ, וזו כמות כה קטנה שכשאנו מבינים זאת אנו נכנסים לתהליך של אבל – פרידה מכמויות האוכל. כבר עברתי את השלב של האבל מהכמויות הגדולות, אך מה שעשיתי היה להוריד כמויות – ולא להגיע באמת לכמות שהגוף צריך ותו לא. התחלתי לחשוב – אולי הגיע הזמן להתכוונן מחדש? לאכול עוד פחות ולהתקרב לכמות שהגוף שלי באמת זקוק לה?

ואז החלה הדילמה. הרי אני רוצה להמשיך לאכול. הרי כיף לי ואני נהנית. אבל אני לא יכולה להתעלם מכך שכנראה הקיבה שלי כבר התמלאה. איני זקוקה לעוד מזון ואני מאמינה כי כל מה שאני ממשיכה לאכול עכשיו – עלול בעצם להשמין אותי. הדילמה החריפה – ידעתי שאם רק אניח את הפרוסה ואתרחק ממנה, אגלה תוך זמן קצר שהיא כבר לא קוסמת לי ואין לי בעיה להשליך אותה לפח. אך איך מוציאים את הפרוסה מהיד…אני מסתכלת עליה, היא כבר מרוחה בממרחים טעימים – סלט חצילים שרופים וחומוס, ואפילו עגבניה מעל… אז איך אני מוותרת על כל זה ומתרחקת בדיוק?

ואז עלה בדעתי שהגיע הזמן לכתוב פוסט יומי לבלוג. אני יכולה להתרחק לחדר רק לכמה דקות לכתוב אותו ואחר כך לחזור לפרוסה שלי. היא לא הולכת הרי לשום מקום… וכך עשיתי, וכצפוי, עכשיו אין לי כל חשק להמשיך ולאכול. שבעתי. תודה לכם. נתתם לי סיבה נהדרת לקום מהשולחן.

רעב ושובע

2.6.10

רעב ושובע, אכילה בתשומת לב ודרגות רעב

פיצה. היום התחשק לי פיצה. פיצה דומינוס, לא פחות ולא יותר.

בעלי חזר מחו”ל, בני כבר משתובב ונראה כי הבריא, ולי בא פיצה… הארוחה האחרונה הייתה בשעה 14:30 ובשעה 19:00 תקף אותי רעב (אותו הייתי מסווגת דרגה 2 לפחות) וידעתי בדיוק מה אני רוצה לאכול היום. אבל מפה לשם – התכניות הללו היו צריכות להידחות. לבעלי הייתה ישיבה טלפונית, והיה צריך לטפל בילד. אני כבר החלטתי לפני יומיים כי איני אוכלת במקביל לשמירה על הילד – כי אז איני בתשומת לב לאכילה. וכך חיכיתי. וחיכיתי. והייתי רעבה מאוד. כדי להקל קצת הכנתי לי שוקו, שעזר לדחות קצת את הקץ…

הישיבה של בעלי התארכה – האכלתי את בננו, קילחתי אותו והשכבתי אותו לישון. חלום הפיצה הולך ונעשה רחוק מרגע לרגע אך גם הרעב הוקל במעט. בשעה 21:30 בעלי מציע להזמין פיצה ממקום אחר. אני מסכימה ומיד לאחר ההזמנה מתחרטת. הרי אני יודעת בדיוק מה אני רוצה. ואני רוצה פיצה מסוג מסוים מאוד… בעלי מתקשר ומבטל את ההזמנה. הוא כבר מכיר את חופש מאוכל ויודע שאם אני יודעת בדיוק מה אני רוצה – לא כדאי להתפשר. אני מתיישבת קצת לעבוד על איזה מחקר. בשעה 22:30 מגיע הצלצול המיוחל – הפיצה בדלת.

אנחנו יושבים לאכול ואני תוהה איך אוכל הפעם. אנחנו מחליטים לוותר על לחם השום ולפנות לעיקר. אני אוכלת שני משולשים ומספרת לבעלי על מה שקרה בארץ בזמן שהיה בחו”ל. מבט נוסף במגש מעלה שנעלמו להם שישה משולשים. אני נבהלת – “רגע, אכלתי כל כך הרבה?”. בעלי מבהיר שהוא היה רעב וטרף 4 משולשים בזמן שאני אכלתי שניים. אני נרגעת. כבר קרה לי הרבה פעמים שלא שמתי לב לכמויות שאכלתי מה שלא אפשר לי גם להרגיש שובע. אבל הפעם, ידי על העליונה.

אני לא זוכרת מתי הייתה הפעם האחרונה שהזמנו פיצה ואכלתי רק שני משולשים. זה גם לא משהו שתכננתי לעשות היום. אבל זה מה שקרה. התבוננתי במגש, ודווקא זה שהיו שם רק עוד שתי חתיכות הקל עלי מאוד. רק שתי חתיכות, אפשר להקפיא, לא נורא. הן ימצאו להן חברה טובה עם לחם השום השלם.

וכך אני הולכת עכשיו לצחצח שיניים ולישון. נעים לי בבטן, אפילו איני בטוחה אם אני שבעה לחלוטין, אך איני מלאה מדי, איני כבדה ואני שמחה על ארוחה טעימה וכייפית. כמה נחמד שהיום לא הייתי צריכה להלחם. היום לא היה צורך בויתור – אלא פשוט תחושה שהספיק לי. שאין צורך ביותר. כן ירבו, אמן…

רעב רגשי ודחיינות

4.6.10

אכלתי ארוחת צהריים בשעה 14:00. עכשיו עוד לא 17:00 ואני רעבה. רעבה מאוד. בכל מקרה אחר הייתי פשוט הולכת למקרר, מוציאה משהו ואוכלת בלי יותר מדי לשים לב. אבל עכשיו, כשאני כותבת לבלוג, אני מרגישה יותר מחויבת. כל עניין כזה הוא הזדמנות לעבודה. לבדיקה. למה אני רעבה? מאחר שלא עברו אפילו 3 שעות מהפעם האחרונה בה אכלתי, אין ספק כי מדובר ברעב רגשי.

מה חסר לי? מה אני באמת רוצה “לאכול”? על מה הרעב הזה יושב?

אני מנסה לחשוב. המבחנים מתקרבים, עוד שבועיים ונגמר הסמסטר, ואני ממש לא מוכנה. הפעם אני לא מוכנה במידה כזו שאין לי אפילו את כל סיכומיי השיעורים ואיני יודעת ממי אשלימם. אין ספק שזה מקור רציני ללחץ. לא למדתי כראוי הסמסטר. חמור מכך – לא תרגלתי סטטיסטיקה – ושוב אני מגיעה לרגע האחרון, ויודעת שאי אפשר להניח יסודות ולבנות בנינים תוך מספר שבועות בלבד. זה לא הולך כך. לא בסטטיסטיקה, לא במתמטיקה ולא באכילה…

אפשר לומר שסטטיסטיקה מקבילה קצת לאכילה אצלי. הרצון לדחות את העבודה לפעם אחרת, לא להתמודד, לברוח למה שקל… להתעלם, להתחמק, “לזרום”… בשיעורי יהדות שאני לוקחת אמרו פעם משפט חכם – אם היינו אמורים “לזרום” היינו דגים. אנחנו לא דגים אלא בני אדם. ואני יודעת שהדבר נכון מאוד עבורי. אני זקוקה לתכנון, למסגרת, לכללים. הם עוזרים לי להציב לעצמי מטרות ולחתור להשגתן. אולי, כפי שאני עושה את הבלוג הזה, אני צריכה לעשות לעצמי בלוג סטטיסטיקה…

אז אם הרעב שלי בא לכסות על תחושת חוסר אונים ורצון עז לדחות את הלימודים – אני אתמקד בזה. אני אשקיע את השעות עד לארוחת הערב בלמידה. כי אם אני כל כך נלחצת מזה עד שאני חווה רעב – אולי כדאי לטפל בזה. והטיפול הכי טוב עבורי – הוא פשוט להתחיל ולעשות. להפשיל שרוולים ולהתחיל בעבודה…

שתהיה לכולנו שבת שלום ומנוחה, אדווח בהמשך מה קרה לרעב עם תחילת הלימוד…

חמלה, הצלחות וכישלונות

5.6.10

הגעתי לכתיבת הפוסט קצת מתוסכלת. סוף השבוע היה נהדר, סוף שבוע פעיל, מלא עשייה וקידום עניינים. אך התחושה שלי לגבי האכילה – לא טובה.

התחלתי לחשוב מתי אכלתי היום ומה הייתה מידת הרעב באותה עת. איך אכלתי, איך הרגשתי תוך כדי האכילה ומתי סיימתי. וכשהתחלתי לחשוב על כך הגעתי למסקנה שבעצם אני לא מרוצה רק מהערב. אכלתי ארוחת ערב אפילו שלא הייתי ממש רעבה (דרגה 4), רק כי “כבר ערב ולא יכול להיות שלא אוכל”. האוכל לא היה לי טעים (לא פלא – ככה זה כשאוכלים ללא רעב), ולא אכלתי בתשומת לב. כשסיימתי רציתי מאוד קינוח (פיצוי…) ואכלתי המון M&M שבכלל תכננתי שישמו לדקורציה בצנצנת שקופה ועכשיו הם מקשטים לי את הבטן מבפנים…

אבל – כמו שאופירה תמיד מורה לנו, צריך לזכור להתייחס לעצמנו בחמלה. לזכור שיש לנו סיבות טובות ומוצדקות לפעול כפי שאנו פועלים, וכן – לשים לב להצלחות שלנו, ולא רק לכישלונות. וכשאני מתכווננת על ההצלחות שלי אני רואה, בעצם, שבבוקר אכלתי בסדר גמור, וגם בצהריים. הקשבתי לגוף שלי ועצרתי בשובע נעים. טעמתי מהקינוח ולאחר שהגעתי למסקנה שאני לא מתה עליו – לא המשכתי לאכול. לא חשבתי אחר כך על אוכל משך שעות רבות.

בעצם, אם מסתכלים על היום הזה במבט רענן וחדש – הרי שהיה זה יום עם הרבה הצלחות מבחינת התמודדות עם אוכל, ובערב – פחות הקפדה. אני מנסה לחשוב – איזו סיבה הייתה לי להקפיד פחות בערב. ואני חושבת שרציתי לאכול עם בעלי, לשבת איתו יחד, לדבר, לחלוק את הרגעים הללו של ארוחת ערב שקטה בשניים. בדיעבד – יכולתי גם לשבת ולשתות. הייתי משיגה את אותו זמן שקט ונעים בלי האוכל המיותר הזה…

אז אני מסיימת את הערב הזה דווקא מרוצה. אכלתי יפה, היה פחות טוב בערב אבל עכשיו אני יודעת מה הסיבה – ורק צריכה לזכור בפעם הבאה לשים לב – לא חייבים לאכול כדי לשבת יחד, אפשר גם לשתות.

שיהיה לכולנו שבוע נפלא!

לאכול עד שובע נעים

6.6.10

אני מפוצצת. הבטן שלי מרגישה מלאה לחלוטין, אני מרגישה מלאה בגרון אפילו. הטעם של רוטב הפסטה שאכלתי מסרב להרפות. למה לא הפסקתי בשובע נעים?

כשהתחלתי את חופש מאוכל לא הבנתי למה אני צריכה לראות ב”לאכול עד שובע נעים” עקרון מנחה ובעל ערך עבורי. חשבתי שאם הייתי יכולה לאכול מה שאני רוצה בלי להשמין הייתי מאביסה את עצמי באוכל ה”משמין” ביותר שאפשר עד שלא אוכל לעמוד. אבל הזמן וההתנסות גילו לי שהדברים שונים לגמרי.

היום אני לא רוצה לאכול מעבר לשובע נעים. מהסיבה הפשוטה – שזה לא נעים… לא, לא נעים לי עכשיו בגוף. הבטן כבדה ועמוסה. הרגשה לא טובה. זה בדיוק העניין. איזה מזל שאכלתי היום יותר מדי. איזו תזכורת חשובה… קבלתי רענון למה אין צורך להמשיך ולאכול את האוכל המפתה שעל הצלחת ועדיף להתרחק קצת כדי לחוש בשובע. כי כשאני אוכלת יותר מדי – פשוט לא טוב לי. כמה נפלא שהגוף יכול לאותת לי – הספיק לי. די.

ואם אמרנו שצריך לחשוב כל יום על ההצלחות שלנו – גם היום נסעתי באופניים, היה כיף חיים, הגעתי למקומות רחוקים, נסעתי בין שדות וציוצי ציפורים. ולמדתי סטטיסטיקה שעות על גבי שעות. אני גאה בי.

על פחד ורגשות אחרים - נקודות מבט

8.6.10

יום של אכילה לא טובה. לא טוב, לא טוב.

מתי אפסיק כבר להשתמש באוכל כדי לנסות ולהשתיק את פחדיי?

הכל התחיל לפני שיעור אחרון בסטטיסטיקה לסמסטר. ישבתי עם בחורה שלומדת איתי והיא סיפרה לי שקיבלה 99 (!) במבחן בסמסטר א’. התמלאתי חוסר ביטחון עז. ככל שנקפו הדקות – חשתי יותר ויותר חסרת יכולת. השיעור התחיל – כיוון שלא למדתי כמו שצריך במהלך הסמסטר לא הבנתי בדיוק על מה המתרגל מדבר ובקושי רב עקבתי אחר דבריו. עכשיו כבר הגעתי למצוקה של ממש. הפחדים החלו להתגבש לכדי חרדה מוחשית – איך אצליח במבחן, איך אצליח להתמודד עם כל זה, זה גדול עלי, אין לי סיכוי.

בגלל שמדובר בשיעור אחרון, בדקות האחרונות שלו העבירו בין כולנו ממתקים – וופלים, עוגיות עבדי, עוגה ועוד. הייתי רעבה. כל כך הייתי מוטרדת מ-“מה יהיה איתי” שלא עצרתי לרגע לחשוב האם זה רעב רגשי (בוודאי…) או פיזי. אכלתי. קצת מכל דבר, אבל אכלתי.

עכשיו, זה לא שאסור לאכול בחופש מאוכל ממתקים. ממש ממש לא. להיפך אפילו, יש תקופה (ההצפה והגמילה לאחריה) שבה אתה צריך לאכול את כל הדברים שתמיד נמנעת מהם ופחדת מהם. אני כבר לא שם. עברתי את ההצפה, ואת הגמילה, ואין מאכל בעולם שאני מפחדת לאכול היום. אני יודעת שאני יכולה לאכול מהכל בלי להשמין, כל עוד אני קשובה לגוף שלי, קשובה לעצמי. אבל עכשיו כל מה שרציתי זה לא להקשיב. להשתיק. לא לשמוע את כל הפחדים. את כל חוסר השקט וחוסר הביטחון האלה. התחושה הזו – שאכלתי רק ממתקים, עשתה לי רע. אני רוצה להזין את הגוף שלי. לתת לו דלק משובח וטוב. ובמקום זה אני נותנת לו זבל. כך שכמו תמיד – האכילה הרגשית רק עשתה לי עוד יותר לא טוב.

הגעתי הביתה רעבה… כי הרי לא פתרתי את הרעב האמיתי שלי, הרגשי… חיממתי לי חזה עוף מלפני כמה ימים ואורז מלא. היה גועל נפש. מתוסכלת ומיואשת, המשכתי לאכול במהלך היום קצת מכאן וקצת משם. כמו החשיבה שלי – שנדדה רגע לכאן, רגע לשם, חסרת מנוחה.

במהלך היום שמתי לב שהביס הראשון תמיד מענג מאוד – עולה על הציפיות אפילו, אבל הביסים שאחריו הולכים ומאכזבים. כאילו הם מזכירים לי שזה לא מה שיפתור את הבעיה…

שיחה עם אופירה קצת עזרה ליצור סדר בכאוס, לראות שיש לי זמן ללמוד ואני יכולה לפרוט לפרוטות מה עלי להספיק ומתי. ואחרי כל זה – עדיין, המשכתי באכילה הרגשית, לא ישבתי לארגן לי את החומרים, ולא למדתי.

כמובן – בזמן האכילה לא שמתי לב לכך שזו אכילה רגשית. אכלתי כי חשתי שאני רעבה. אבל בדיעבד אני יודעת שאם הייתי מקדישה לכך עוד דקה – הייתי מבינה בדיוק מה מקור הרעב.

אני מרגישה שהגוף שלי צועק לי – שימי לב. יש כאן משהו שאת צריכה לטפל בו. ואני רק רוצה להתחמק. לא להתמודד. לברוח. האכילה הרגשית הזאת עושה לי רע וגוזלת ממני משאבים. אופירה – אשמח לשמוע ממך – איך מפרקים את הפחד, ואת החששות? איך עושים משהו שרק רוצים להתחמק ממנו?

לאכול, לרכוב ללמוד...*

9.6.10

השעה רבע לשמונה בערב. אני יושבת לכתוב את הפוסט הזה ואז – ללמוד.

עוד מעט בעלי חוזר עם בננו הקטן, ושוב תקטע הלמידה לטובת שיחה, הנקה והשכבת לילה טוב.

ואז יש לי עוד כשעתיים לשבת ולהתקדם בחומר.

היום היה יום טוב מבחינת אכילה. היה מאכל ספציפי שמאוד רציתי לאכול היום וחיכיתי לו בסבלנות (לסקרניות – פתיתים עם עגבניות. כן. זה מה שכל כך רציתי…). קניתי את המצרכים הדרושים בסופר, הגעתי הביתה, בישלתי ורק אז ישבתי לאכול בדיוק, אבל בדיוק את מה שרציתי…

שוב רכבתי על האופניים והיה כל כך נעים ויפה בחוץ. הרכיבה עזרה לי לנקות את הראש, להרגיש את הרוח, לראות את השדות, להריח את התותים… מתחילת הרכיבה ועד סופה שמתי לב שאין לי הרבה כח. ברגע שהייתה עליה קלה – הדיווש הפך קשה עבורי. זה דבר שקורה ברכיבות האחרונות וכמו שהאכילה אומרת לנו משהו על עצמנו, כך גם ברכיבה אני רואה את זה.

האם אתן לעליה שאני עומדת בתחילתה להכריע? אני מקווה מאוד שכמו עם האופניים, אמשיך לדווש בקצב מדוד ואיטי, בלי להשתולל, בלי לשבור את הכלים ובלי לרדת מהאופניים. אוריד הילוך אך אתמיד ברכיבה, לא אקצר אותה ולא אוותר עליה, אצליח להמשיך ולהתענג עליה למרות חוסר הנוחות.

מצפה לי ערב נחמד. ערב של לימודים שאני יכולה להספיק בו יפה. אני לא רעבה, מרגישה קצת רגועה יותר, מוכנה להסתער שוב מחדש על חומר הלימודים. אכין לי מנה נאה ממנו, אך לא גדולה מדי ואוכל אותה לאט, אשים לב לטעמיה השונים, אחקור אותם, בלי לחץ, בלי דוחק.

שלכם, יפעת. 🙂

*הכותרת על משקל – “לאכול להתפלל לאהוב” ספרה של אליזבת גילברט

ערך, אמונות ושוקולד...

10.6.10

היום אכלתי לפי רעב ושובע. זה היה ממש נוח ונעים. לאחר ארוחת הערב (שאכלתי בחמש…) התחשק לי משהו טעים. ידעתי שאני לא רעבה אבל כל כך התחשק לי. לקחתי לי כיף כף. אכלתי שתי אצבעות מתוקות (מדי) ושכחתי מהיתר. לפעמים קורים לי דברים כאלה ואני פשוט לא מאמינה. רק לאחר דקות ארוכות, כשכבר הייתי עסוקה במשהו אחר – שמתי לב לכך שנותרה חצי חבילה לא אכולה… חייכתי לעצמי והחזרתי אותה אחר כבוד למזווה. זה היה מן צ’ופר עבורי. כשאכלתי הרגשתי שאני אוכלת את זה סתם, כבר הייתי בשובע נעים (כנראה קצת מעל), אבל לפחות זה סיפק את מה שכנראה הייתי צריכה לספק וזהו. לא היה צורך לאכול את כל החבילה.

יום מעניין עובר עלי. אני לומדת, אבל בקושי. הייתי המון עם הבן שלי היום. שחררתי את המטפלת מוקדם מתוך מחשבה שהוא ימשיך לישון וכעבור שעה הוא החליט שהספיק לו. אף אחד לא יכול היה לבוא לעזור, אז שיחקתי איתו. היה פשוט כיף. מזמן לא ישבתי איתו כמה שעות רצופות, רק אני והוא.

עכשיו אני לומדת, מרב בלגן מצאתי שקראתי חלק מהשיעורים המתקדמים יותר ושכחתי חלק מהמוקדמים יותר. אבל אני עושה סדר. ועד סוף הערב כבר הכל יהיה מאורגן. אני מקפידה לחזור ולשנן לעצמי – את מסוגלת, את יכולה, את עושה את זה, את מבינה.

מחר יום שישי. יום של סידורים, בתי קפה ומשפחה. בחופש מאוכל אנו לומדים כי אפשר לוותר על הכמויות ולאכול לפי רעב ושובע אם מוצאים ערך בכך. גם כאן אני מבינה שזה מספיק חשוב לי ובעל ערך עבורי ללמוד ועל כן אוותר על כל הסידורים והעניינים למעט חגיגת יום ההולדת המשפחתית של אחותי בערב (מזל טוב סיון! אני יודעת שאת קוראת, נשיקות).

שיהיה סוף שבוע נפלא (אני מאמינה שכך יהיה…)

שלכם, יפעת.

על הקשר בין איך שאנחנו אוכלים ואיך שאנחנו חיים

12.6.10

יש מסעדה אחת, שאנחנו אוהבים ללכת אליה. במסעדה הזו מגישים תמיד פתיח של מזטים טעימים ועד שמגיעים לעיקרית – כבר מפוצצים לגמרי… תמיד אני מזמינה שם מנה עיקרית ותמיד אני מצטערת על כך כי אין לי בסוף מקום.

היום הלכתי עם בעלי למסעדה. מראש קבענו שנזמין רק מזטים ואולי מנה עיקרית אחת בלבד. וזה מה שעשינו. כמה זה מהנה לאכול מהמזטים בלי לפחד להתמלא… פשוט לאכול בלי ייסורי מצפון, ובלי דאגה מהעתיד להגיע לשולחן…

אז גם היה לי כיף עם בעלי לבד במסעדה (תקתקנו את זה בחצי שעה ועדיין זה היה אי נפלא של שקט ואינטימיות…) וגם נהניתי מארוחה כלבבי, וגם חסכתי לי את הייסורים שבהתאפקות למנה העיקרית.

אז אחרי שציינו את הדברים הטובים… אני חייבת לעצמי דין וחשבון גם על היתר. סה”כ אכלתי היום לא לפי הכללים. בבוקר לאחר הקורנפלקס הרגשתי שאני רוצה עוד משהו. העוד משהו הזה הפך לרעב ממש (או שלא ממש) תוך מספר דקות והוטבע בשקית תפוצ’יפס. עכשיו – אין לי בעיה עם תפוצ’יפס, אבל התפוצ’יפס הזה היה עם פלפל ומלח (איזה מן רעיון מוזר), והוא לא היה לי טעים. Never the less סיימתי את כל החבילה כשהייתי בטוחה שאחרי הביס הראשון (מוזר) והשני (מוזר ולא טעים) אני אפסיק. לקינוח לקחתי עוד שתי אצבעות כיף כף מתוקות מדי.

אחרי כל זה, בעלי חזר הביתה בצהריים רעב מאוד. אז אכלתי איתו. לא עצרתי לבדוק אם אני רעבה. פשוט אכלתי. כשעה אחר כך – התחשק לי משהו מתוק. אז אכלתי אגוזי. שוב – אין לי בעיה עם אגוזי. חוץ מזה שאני לא אוהבת את הממתק הזה בכלל. ולבסוף – אותה ארוחת ערב שנהניתי ממנה מאוד – אכלתי רק כי בעלי היה שוב רעב, ההורים שלי בדיוק שמרו על הילד וזה היה חלון הזדמנויות שכזה. לא הייתי באמת רעבה.

בהתאמה – הספקתי ללמוד היום פחות מחצי ממה שרציתי. תכננתי לעבור על חומרים לשני מבחנים שיש לי ועברתי רק על אחד, ורק על שיעור אחד בלבד מהלך כל היום. לא הרגשתי שאני לומדת כמו שצריך, נסעתי להורים וחיפשתי סיבות לקום מהשולחן (של הלימודים, לא של האוכל…).

יש פה ביום הזה משהו חסר מנוחה. אני מוטרדת מדברים שונים, אני לא מרוכזת, וכך גם האכילה שלי. כמו בלמידה – אני יודעת מה נכון, אני יודעת מה צריך אבל אני מרשה לעצמי להתפזר. כל היום הוא משחק בין פיזור לריכוז. מקווה שהשבוע הזה יהיה טוב יותר. אופירה – אשמח לטיפים איך להחזיק את עצמי, לעמוד במטרות (הלמידה, האכילה) שהגדרתי לי בלי לברוח.

לנתח את הרעב הרגשי

15.6.10

אני יושבת מול המחשב. עוברת על מצגת ומסכמת. החומר מעניין. בני הקטן עם המטפלת בגינה. בעלי טס לפנות בוקר לחו”ל. שקט בבית ואני יכולה ללמוד בלי הפרעה. אבל אני רעבה. כל הזמן רעבה. רק רוצה להתרחק מהמחשב, להתרחק מהדפים ולאכול…

אתמול אכלתי שתי מנות בארוחת הצהריים. כשסיימתי את המנה השנייה וקמתי הבנתי שאני מפוצצת. אבל ממש מפוצצת. לא פחות מ-9 בסולם השובע. הרגשתי רע, כאבה לי הבטן, ממש התחרטתי על המנה השנייה.

מה קורה פה? מה זה הרעב החזק והמטלטל הזה?

כשאני חושבת על זה – לא פלא. אתמול הבנתי שאני צריכה לחשוב מה יהיה בהמשך. האם אמשיך לתואר שני, האם זה באמת מה שיקדם אותי בכיוון שאני רוצה, או שאני צריכה לפנות לנתיבים אחרים שמתאימים יותר למטרות שלי (המטרה שלי – לעבוד בהדרכת הורים). פתאום התערער עולמי – הבנתי שאני במסלול מסוים, שאולי עלי לסטות ממנו כדי להגיע ליעד המבוקש. אני במסלול הנחשב ביותר ואולי, מה שבאמת אני צריכה הוא פחות נוצץ, אך הרבה יותר פרקטי.

המחשבה על כך עוררה אצלי המון חששות, המון פחדים, הצורך באישור, הצורך להיות “הכי טובה” (כמו הרצון להיות “התלמידה המצטיינת” של אופירה…) והקושי לוותר על הסטאטוס הכי גבוה שאני יכולה להשיג. אז בטח שהלימודים פתאום נראים לי תפלים כשאני חושבת שאולי בעצם אני בנתיב הלא נכון.

עכשיו אני רואה את הפחדים והם לא יכולים להתחבא יותר מתחת איזה רעב או חשק. הם כאן ואני לא רוצה יותר להתעלם מהם, לאכול “עליהם”. אז מה עושים?

מאחר שאני אכן רוצה להצליח בבחינות, אני לא יכולה להקדיש עכשיו את כל היום לעניין. החלטתי לעשות חלוקה. אחרי שאסיים לקרוא מחצית החומר של היום – אעשה הפסקה של שעה – בה אוכל לבדוק אלטרנטיבות, לשאול, להתייעץ. כך אעשה כל יום – הפסקה של שעה – מה שנותן לי 7 שעות בשבוע לבדוק את הנושא – וזה סה”כ די הרבה.

אני חייבת לציין שמה שגרם לי להבין את כל זה זו הכתיבה. התיישבתי עכשיו לכתוב על הרעב הרגשי ופתאום קלחו להן המלים והבנתי את מקורו. אשמח אם גם אתן תשתפו כאן ואולי תגלו גם אתן את המקור לרעב הרגשי שלכן.

יום נהדר,

יפעת.

רעב ושובע, תכנון ארוחות וערך

18.6.10

רעב.

איזהו חוויה מטלטלת חושים. כמה אנחנו משתנים כשאנחנו רעבים. אבל ממש רעבים.

היום הגעתי למצב של רעב גדול מדי, גם בצהריים וגם בערב.

בבוקר היה לי מבחן. עם האדרנלין הזורם שכחתי לאכול. הגעתי לשעה 13:00 מורעבת ומתוסכלת כשבבית אין כלום. הכנתי לי אטריות מרק. כמה לא מספק…

אחר כך היה יום עמוס ונהדר. אבל מרב פעילויות, יותר מדי זמן עבר בין ארוחת הצהריים לערב (או לילה, יותר נכון).

ולא תכננתי מה אוכל. הגעתי לשעה מאוחרת כשאני רעבה נורא, ואין לי מה לאכול. שום דבר שמרגיש לי טוב. שום דבר שבא לי באמת. לקחתי את שארית האטריות וטיגנתי לי קוגל. יצא מגעיל. אבל ממש מגעיל. כל הארוחה הייתי לא נחמדה, האשמתי את בעלי בליבי על כך שבגללו לא הזמנו אוכל ואני אוכלת בפעם השניה היום ארוחה של אטריות מרק… בסוף חיממתי לי חצי פיתה עם חומוס. את הקוגל זרקנו… די מהר נרגעתי. כבר לא הייתי כל כך רעבה. התחלתי לחייך, לדבר… מדהים מה רעב חזק יכול לעשות לך וכמה שקצת אוכל יכול לשנות את מצב הרוח וראיית עולם… את חצי הפיתה השניה שחיממתי – כבר לא אכלתי. הרגשתי שבעצם – כבר הספיק לי. היה לי קצת קשה להותיר את הפיתה החמימה שיצאה מהטוסטר ללא מענה. אבל אמרתי לעצמי – אני מוצאת ערך בלאכול לפי רעב ושובע. וזה עשה את העבודה. נזכרתי שלפני כמה ימים אכלתי יותר מדי ואת ההרגשה הלא נעימה שהייתה לי בבטן אח”כ. חשבתי – למה לעשות את זה. טוב לי ונעים לי, איזה סיבה יש לי בעולם לקלקל את התחושה הזו?

וזהו. מחר אני אתכן מראש את הארוחות שלי, כדי שלא להגיע שוב למצב כזה… אשמח לשמוע איך אתן מתמודדות עם העובדה העצובה הזו – שהאוכל לא מכין את עצמו ולפעמים פשוט אין משהו שרוצים לאכול בבית…

אני מיישמת – ומוצאת ערך

20.6.10

הימים האחרונים היו לא משהו מבחינת אכילה. הסיבה היא הסיבה השכיחה ביותר אצלי – לא היה אוכל בבית… הגעתי לדרגות רעב גבוהות ולא היה לי מה לאכול. וכשאכלתי שטויות במקום (ובשטויות יש כמובן הבעה של אמונה) זה עשה לי מצב רוח רע. לא בגלל ש”זה משמין” או משהו כזה. אלא פשוט כי זה מבעס אותי להזין את הגוף שלי באוכל לא מספק, לא טעים ולא מזין (אמונה, אמונה ועוד אמונה).

מאחר שאלו הן האמונות שלי, אני הולכת איתן. אני מאמינה שהגוף שלי צריך ארוחות טובות. יש מספר מזונות שאני מאמינה שהם טובים עבורי – למשל טונה. למשל ירקות. קטניות. לחם מלא. אין לי בעיה עם ממתקים. אבל כשאני חושבת על ארוחה טובה ומשביעה – אני חושבת על ארוחה חמה, עם ירקות, עם שמן זית, עם פחמימות מלאות.

אבל בשביל זה – כמו שאופירה הסבירה לי כבר מספר פעמים – צריך שיהיה אוכל במקרר. אז היום לא היה אוכל במקרר, ובכ”ז הצלחתי לאלתר משהו ולהכין פסטה ברוטב עגבניות. יצא אפילו טעים. למען האמת – יצא כל כך טעים שבעלי היה מופתע (אני בשלנית איומה ונוראית. לא. זו לא אמונה. זה באמת…)

והאמת היא שכשהכנתי את הרוטב הייתי כל כך מאושרת מזה שאני הולכת להכין לי אוכל משביע וחם – שרקדתי תוך כדי. וכשאכלתי הייתי כל כך מאושרת ש… הייתי מסוגלת להניח את המזלג. ולשים לב לתחושות שלי. ולהבין פתאום שאם אתרחק טיפה – אבין ששבעתי. וברגע שהבנתי את זה – עדיין עם המזלג ביד – פתאום הרגשתי את הבטן שלי ממש – אומרת לי באופן חד משמעי – די. מספיק. אכלת כמה שאת צריכה. לא יותר. כאילו הרגשתי מה יקרה אם אמשיך עוד לאכול כמה ביסים. ממש יכולתי בבת אחת להרגיש את חוסר הנעימות בבטן, כמעט כאב. כמו שמצפים לטעם של לימון וכל הפה פתאום נהייה מוכן לזה – ככה הבטן שלי הבהירה לי איך ארגיש אם אמשיך לאכול מעבר למה שאני זקוקה לו.

ואז – הו אז, יישמתי הן את מה שאופירה מלמדת והן את מה שלמדתי למבחן בחברתית לפני כמה ימים… הפעלתי “סכמות הבניה גבוהות” של המציאות ולא נמוכות. משמע – במקום להגיד – “אוי, איזה טעים לי, איך בא לי לאכול עוד מזה” (רמת הבניה נמוכה), יצאתי מהסיטואציה, הרחקתי את עצמי (פסיכולוגית) מהצלחת וחשבתי – מהם הערכים שחשובים לי כשאני יושבת לאכול? ומיד עניתי לעצמי “לאכול לפי רעב ושובע זה ערך חשוב בשבילי”. בבת אחת נזכרתי בתחושה הלא נעימה שהייתה לי לפני כמה ימים כשאכלתי עד התפוצצות ממש. כמה רע (פיזית) הרגשתי לאחר הארוחה. כמה הצטערתי שלא הפסקתי קודם. And that was that. לא היה בי עוד רצון להמשיך ולאכול.

וזהו. המקרר שלי עכשיו גם נטול עגבניות (היה רוטב מוצלח), נשארו לי בעיקר בקבוקיי מים, חמאה ושמנת… מה שאומר שמחר יש לי הזדמנות נהדרת לקנות מצרכים נפלאים לארוחות חמות וטובות. איזה כיף.

ליל מנוחה,

יפעת.

אוכלת בחטף ואוכלת את עצמי...

26.6.10

הרבה הרבה חמלה אני צריכה לגייס עכשיו, כדי לא להרגיש נורא עם עצמי..

קמתי בבוקר, התעסקתי בענייני, ובסביבות 12 כבר הייתי ממש רעבה. בעלי היה עם הילד בחוץ וידעתי שהולכים לאכול בצהריים. אכלתי פרוסה כי הייתי כל כך רעבה כבר.

הפרוסה לא ממש השקיטה שום דבר אבל הצלחתי להתאפק. הזמן עבר ופתאום הבנתי שאני לא רוצה ללכת לארוחת הבוקר כי אני רוצה ללמוד. כבר הייתי אתמול בבית קפה ומספיק כבר לבזבז זמן. עצם ההחלטה הזו עשתה אותי עצובה מאוד…

הזמן עבר. בעלי הגיע הביתה, האכלתי את הילד, והתיישבתי שוב ללמוד. ההספק שלי היה זעום. חשתי תסכול. כל הזמן קנאתי בבעלי שיצא לאכול בבוקר ויצא גם בצהריים. לבסוף הוא יצא ואני נשארתי. רעבה כל כך. כמעט שרצתי למטבח. וכך הלוך ושוב בין המטבח לחדר העבודה – אכלתי עוד לחם, ועוד פשטידה, וחטיף שוקולד וכמה קרקרים.

היי, כשאני חושבת על זה עכשיו – בעצם זה לא כל כך הרבה! זה אומנם לא גודל של אגרוף, אבל זו לא סיבה להרגיש כל כך רע עם עצמי. בעצם, למרות התחושה הרעה – לא האבסתי את עצמי, אלא פשוט לא ישבתי לאכול בצורה מסודרת ונעימה, ולא אכלתי אוכל שהרגיש לי טוב עבורי.

מצחיק, פניתי לכתוב על כמה שאני מרגישה רע ואיך נגררתי לאכילה רגשית חסרת מעצורים – ואני רואה שבעצם – לא קרה כזה אסון. אכלתי כמה דברים, שלא מרגישים לי הכי טובים עבור הגוף שלי, ושבעתי. בארוחה הבאה כדי להרגיש טוב יותר עם עצמי, אקדיש זמן ספציפי ואכין לי את הכל מראש. אשב לאכול בצורה מסודרת ונינוחה ואניח ללימודים לחכות כמה דקות. גם ככה קשה ללמוד עם אוכל ביד ובפה…

לפחות עכשיו אני שבעה, רגועה יותר וכבר לא כועסת על עצמי…

כמה נחמה יש בה, בכתיבה…

שלכם,

יפעת.

ירידה במשקל, ושינויים לאחר לידה

28.6.10

הפתעה נחמדה.

היום בבוקר עליתי על המשקל.

לא דבר שאני עושה בד”כ. אבל המכנסיים הרגישו לי פתאום קצת רחבים וחשבתי – נו, בוא נראה. אני כל הזמן מרגישה שהגוף שלי לא חזר לעצמו מאז הלידה ורציתי לקבל קצת פידבק שהוא לא העיניים שלי. עליתי על המשקל. ונדהמתי לראות שירדתי. ירדתי עוד חצי קילו. ככה סתם. בלי להתאמץ. בלי ממש להתכוון אפילו.

האמת – לא הייתי מופתעת גם אם הייתי רואה עליה במשקל. אני כל כך לא במצב של התבוננות באכילה בימים האחרונים, ושקועה כל כך בדברים אחרים – והאמת – יש ימים שאני ממש שוכחת לאכול, רק לא חשבתי שזה באמת יביא לידי שינוי. איזו הפתעה נעימה.

עכשיו אני שוקלת עוד פחות ממה ששקלתי בתחילת ההיריון. וזה נחמד מאוד. אני נזכרת איך חשבתי בחודשים הראשונים לאחר הלידה כשהמשקל לא זז שזהו, מעכשיו אהיה “גדולה”. כי ככה זה כנראה צריך להיות ואין מה לעשות…

עכשיו רק יהיה נחמד גם לחזור לגיזרה שלי, מה שעדיין לא קרה. הבטן גדולה יותר, החזה בכלל כבר לא בעניינים (אולי הגיע הזמן להפסיק להניק – או שזה רק יחמיר את המצב…). ואני פשוט לא מתרגלת לגוף הזה. לא ככה הוא היה.

מה עושים עם הגוף המשתנה? האם, אופירה, אכן התעמלות היא פתרון טוב כאן? או שככה זה, הלידה משנה את הגוף וצריך לקבל את מה שיש? ואולי אתן יכולות לייעץ לי מניסיונכן?

אשמח לשמוע.

יפעת

ארוחת גורמה – לפי חופש מאוכל

1.7.10

השנה התכוננתי ליום הנישואים ה-5 שלי ושל בעלי בצורה יוצאת דופן. דאגתי להיות רעבה…

תכננו ללכת למסעדה בערב (21:00) ולאכול ארוחה טובה. כיוון שרציתי להיות רעבה וליהנות מהאוכל, לא אכלתי דבר מאז השעה 13:00 בצהריים. הייתי קצת רעבה אבל לא נורא. מאוד רציתי ליהנות כמו שצריך מהארוחה וזכרתי שכשאני מגיעה לא רעבה אני פחות נהנית.

תמיד הייתה לי התנגדות כשאמרו לי לא לאכול בינתיים כי “עוד מעט אוכלים”. תמיד אמרתי ש”אני רעבה עכשיו” ולא רוצה לחכות. תמיד חשבתי שאוכל קצת בינתיים וזה לא יהרוס. ותמיד זה הרס. הגעתי לארוחות כשאני כבר לא רעבה, ובארוחה אכלתי סתם כי יש אוכל ולא נהניתי.

היום המצב היה שונה. כי אני “שמרתי” רעב במיוחד לארוחה. כשהגענו למסעדה הזמנו מנת פתיחה קטנה ודילגנו על הלחם. לא בגלל שאנחנו “בדיאטה” אלא בגלל שבאמת ובתמים חשבתי על זה והגעתי למסקנה שאם אוכל עכשיו לחם, לא אהיה רעבה לפילה המשובח שהזמנתי… ואכן זה היה שווה את זה. המנה הייתה מצוינת, נהניתי מכל ביס, ואפילו – לא סיימתי אותה. וזה היה קשה – כי מדובר במנה יקרה מאוד וכל הזמן עברו לי המחשבות הללו של “חבל”. אבל אז גם נזכרתי איך זה מרגיש לסיים את הארוחה מלאה מדי. וה”חבל” הזה היה יותר גדול… היה לי חבל לסיים ארוחה כל כך טובה בהרגשה לא נעימה. וככה הנחתי את המזלג בזמן ויכולתי באמת להתענג על הרגשה נעימה וטובה. לא מלאה מדי ולא ריקה. קינוח – הפלא ופלא – גם לא לקחנו. זה פשוט הרגיש כל כך לא במקום להכניס עוד משהו.

וזהו. זו הייתה פשוט חוויה נהדרת. להגיע פעם אחת ולתמיד, רעבה לארוחה, לחכות לה, לאכול מתוך שיקול דעת ובחירה את מה שאני באמת רוצה לאכול, ולסיים לאכול בזמן, בלי לקלקל. כי אין ספק שכל המוסיף – גורע. מבחינתי – זו הייתה עוד התנסות שחיזקה עבורי את הערך שאני מוצאת בלאכול לפי רעב ושובה. התנסות נפלאה.

שיהיה סוף שבוע נהדר,

יפעת.

המחלה כהזדמנות

8.7.10

חולה, חולה, חולה, חולה.

כל הזמן חולה.

סיימתי עם ההקאות – הגיע החום. מבט בלוח השנה מראה שגם לפני חודש הייתי חולה.

אם ראיתי במחלה הקודמת הזדמנות להקשבה ודיוק, הרי שעכשיו אני הולכת ומעמיקה בעניין… בזכות המחלות הללו שפוקדות אותי בשרשרת לא מזדמן לי בכלל לחוות את ההרגשה הטובה הרגילה בעקבותיה מגיעה הזלילה… ואולי, זו פשוט מתנה משמים – הזדמנות להסתגל לכמויות המתאימות של אוכל עבורי, לכמויות המדויקות שגופי באמת צריך.

בשיחה האינטרנטית אופירה שיתפה שגם היא חוותה מחלה בתחילת הדרך ועשתה בה שימוש להמשיך ולהקשיב לגוף. מן “הליכה על אדמה שברירית” – לשים לב היטב למה הגוף זקוק, מה יעשה לו טוב, מה ירע עימו. לעבור ל”הילוך איטי” לשם כך – לשם פיתוח הקשב לגוף. אני מרגישה את זה כל כך חזק עכשיו. מספיק לפתוח את הסיר ולהסתכל בעיסה שבפנים כדי להבין שזה ממש לא מה שאני צריכה עכשיו… המחשבה שהתחושות החזקות הללו של מה נכון לגוף שלי וכמה יכולות להמשיך וללוות אותי גם ללא מחלה מעודדת אותי מאוד.

אופירה הציעה לי לראות אם יש חוויה מספיק משמעותית שאני יכולה לחזור אליה כל פעם ולהיזכר איך זה היה. היא הזכירה לי את ארוחת יום הנישואין הנהדרת (שמצאה דרכה החוצה תוך מס’ שעות…) וגיליתי לתדהמתי שיומיים לאחר המחלה כמעט שכחתי לחלוטין ממנה… הרי זו הייתה חוויה משמעותית. ארוחה שהתכוננתי אליה, שהתענגתי עליה, שאכלתי בה לפי העקרונות של חופש מאוכל ונהניתי ממנה. חוויה של שליטה, של יכולת ושל מסוגלות (כל מה שיכול להיות הפוך ממה שקרה לפנות בוקר לאחר מכן…).

למזלי, טפו, המחלות שלי הן עניין עונתי וקל. הן תעבורנה ותוך כמה רגעים כבר אשכח שהרגשתי כל כך רע ואשכח לברך כמה נעים זה להרגיש פשוט טוב. אולי זו גם חוויה שיכולה להיות משמעותית – להיזכר בפער שבין להרגיש טוב ורע, ולהיזכר בטוב שאפשר להפיק מהמחלה. להמשיך ולאכול בזהירות ומתוך כבוד לגוף שלי, גם אם הוא מרגיש טוב ולא מטריד אותי…

מקווה מאוד לעדכן בפוסט הבא שאני בריאה וממשיכה להקשיב רב קשב לגופי.

שלכם,

יפעת.

חופש - מאוכל, ומדברים נוספים

9.7.10

כמה הכל דומה, לפעמים זה פשוט מדהים אותי.

בעלי הציע לי עכשיו להצטרף אליו לטיול עם הילד. כל ערב אנחנו הולכים לטיול. בעלי חוזר מהעבודה, אני לוקחת הפסקה מהלימודים ואנחנו מטיילים בשכונה, עוצרים לשחק בגינה, מדברים על היום שהיה לנו ונהנים. זה משהו שאנחנו מצפים לו כל היום – ממש כמו ארוחה טובה…

היום לא למדתי כמעט. בעלי לא היה בבית ובני הקטן סירב ללכת לישון. שיחקנו ושיחקנו וכל אותה עת הצטערתי על שאיני לומדת (כמו לאכול “מאכל אסור” ובמקום להתענג עליו – להתייסר…).

עכשיו הגיע הערב, כבר שעה וחצי בערך שאני יושבת ולומדת באופן רציני. כל כך הרבה עוד לפני. בעלי בא לחדר והציע לי לבוא איתו ועם הילד לטיול היומי. בלב כבד סירבתי. ליוויתי אותם אל הדלת כשבעלי כל הזמן מנסה בעדינות לדחוק בי לבוא – “אולי בכל זאת”, ופונה בצחוק אל הילד להגיד ש-“טוב, אמא לא רוצה לבוא איתנו היום, אני לא מצליח לשדל אותה”.

כמובן שהתחילו לעבור לי בראש המחשבות – אולי באמת, ולא חבל לפספס, זו כזו שעה נהדרת, כל היום אני רק מחכה לשעה הזו. אבל אז פתאום חשבתי – בסדר, אז מה עם מחר? מחר תלמדי טוב כל היום – ותוכלי בערב ללכת לטיול היומי. הוא לא בורח לשום מקום, הוא מחכה לך מחר, ומחרתיים וכל ערב אחר, רק לא היום. ההקבלה לחופש מאוכל היממה אותי. האוכל לא יברח. יש משהו שאת מאוד רוצה לאכול אבל את שבעה עכשיו? אז את לא צריכה לאכול אותו. את יכולה לבחור לחכות ומאחר שהאוכל לא יברח לשום מקום – לאכול אותו כשיגיע הזמן לכך. בארוחה הבאה.

אין ספק – הדבר הקל מאוד על ההחלטה וההשלמה איתה. מחר. היום אני אמשיך בלימודים ומחר בערב, אסיים ללמוד ואנקה את הראש בטיול היומי הנחמד שלנו. יש למה לחכות…

שבת שלום

יפעת.

הארוחה שבה הבנתי כי אני ב"חופש מאוכל"

15.7.10

לפני מספר ימים יצאתי עם בעלי שוב למסעדה – הפעם לחגוג את יום הולדתו.

שנינו החלמנו מהוירוסים שהיו לנו, והיינו רעבים מאוד אך עדיין זהירים עם מה שאנחנו מכניסים לגוף וקשובים לו.

הארוחה הייתה נפלאה. הצלחתי לעצור בזמן ולהקשיב לגוף. כל הזמן ידעתי איך אני רוצה בעצם להרגיש בסיום הארוחה – שבעה, אך לא מפוצצת. מעט רעבה עדיין אפילו, כי נוכחתי לראות שהשובע מגיע לאחר כמה דקות.

בסיום הארוחה, כשאנו יושבים במסעדה, המנות שלנו חצי מלאות עדיין אך אנו כבר שבעים זה היכה בי. לעולם לא אצטרך לעשות עוד דיאטות. לעולם לא אצטרך להגביל את עצמי לאוכל שאיני אוהבת. תמיד אוכל לאכול מה שאני רוצה ולהיות רזה. הנה, אני יושבת במסעדה מצוינת, אוכלת את המאכלים הנחשקים ביותר עבורי בתפריט ויודעת שהיום אני מרזה. כי אני מקשיבה לגוף שלי ויכולה לעצור בשובע נעים.

הידיעה הזו (או שמא עלי לומר – האמונה הזו…) היממה אותי. כבר שכחתי כמה שנים ביליתי במעבר מדיאטה זו לאחרת. בתחושה שאין דרך אחרת, שלהיות רזה כרוך תמיד בויתור על אוכל טעים. כמה נפלא לאכול מתוך בחירה וחשק ולא מתוך איסור ורגשי אשם.

אני מסמנת לי את הארוחה הנהדרת הזו כאבן דרך. היא בשבילי אירוע מכונן – אירוע לחזור אליו. האירוע בו הבנתי שאני אכן חופשיה. חופשיה לאכול מה שאני רוצה, כמה שאני רוצה, מתי שאני רוצה ובעיקר – איך שאני רוצה.

אני רואה באכילה עד שובע נעים ערך. ערך נפלא. ערך של כבוד עבור הגוף שלי. אני מספקת לו אוכל טוב וטעים ועושה את המאמץ הנדרש לא לתת לו יותר ממה שהוא צריך, לא להכביד עליו ולקלקל את תפקודו.

התהליך הזה דורש ממני דברים. אני כן נדרשת לוותר על הכמויות, לוותר ככל האפשר על אכילה שאינה מתוך רעב גופני – אך יש בויתור הזה ערך רב, והוא מאפשר לי את החופש מייסורי מצפון, מכאבי בטן, מאשמה ומסבל.

לחיי החופש!

שלכם,

יפעת.

ארוחה משפחתית

18.7.10

איזה יום היה אתמול. איזה יום.

אני כבר לא זוכרת מה ומתי אכלתי אבל בשעה 17:00 הלכנו למשפחה של בעלי. הוא הזהיר אותי שלא יהיה אוכל אבל אני שלא הייתי רעבה לא דאגתי. הגענו, הזמן עבר, על השולחן – פיצוחים, חלה, פירות וממתקים. כולם יושבים לשתות מרק ואני לא – אני לא רעבה. עוברת שעה. ועוד אחת. ואני מתחילה להיות רעבה. מרק – כבר אין. כל מה שנשאר זה ממתקים ופיצוחים. אני מתחילה לנשנש פיצוחים. מכאן, ומשם. טעים? ככה. משביע? לא. אבל אני רעבה וממשיכה. בשעה 20:00 אנחנו מתקפלים. באוטו אני מתה מרעב. איך יכול להיות? הרי אכלתי? אבל אני לא מחשיבה את זה אוכל. לא מחשיבה את זה כדלק טוב לגוף שלי ולכן אני גוועת. רגשית. רעבה נורא רגשית ורוצה פיצוי.

בבית חיממתי לי שניצל עם קצת פירה. טעים? לא. אבל בהחלט פיצוי. שורה של שוקולד ונרגעתי. מדהים איזה רעב חזק יכול להיות הרעב הרגשי.

אז מה עושים בפעם הבאה? בעלי הציע לי להתכונן אליה. בפעם הבאה – אבקש שישמרו לי צלחת מרק בצד. ואביא לי מראש סנדויץ’ טוב בתיק. שאדע שיש אוכל טוב ומזין עבורי ואני לא צריכה להתפשר. את הממתקים אוכל לשמור לי לקינוח כמו שאני אוהבת – ואז אוכל ליהנות מהמפגש, ולצאת ממנו רגועה ושבעה.

דרך אגב – מרב שהרגשתי רע – עליתי היום בבוקר על המשקל. ככה כדי לקבל קנה מידה מה המצב. ירדתי עוד במשקל. עכשיו הגעתי ממש למשקל הנמוך שבו הייתי בפעם האחרונה בחופש מאוכל, לפני כשלוש שנים. והפעם זו אפילו לא הייתה המטרה שלי. פשוט בונוס על הדרך. איזה כיף.

שיהיה שבוע של שובע ורוגע, של אכילה מחושבת ומתוכננת, ובלי רגשות אשם ופיצויים.

שלכם,

יפעת.

על כמויות אוכל וויתור על שליטה

20.7.10

אתמול היה לי אימון “אחד על אחד” עם אופירה. סיפרתי, בין היתר, על הפחד שלי שמה שאני שמה בצלחת “לא יספיק לי”. שאולי עוד אהיה רעבה.

אופירה הדריכה אותי לשים לב מה אני מרגישה במצב הזה, מה עולה אצלי, מה זה מעורר בי. מה זה אומר בשבילי “זה לא יספיק”. הקבלה נחמדה נעשתה ללימודים – התחושה שלא אספיק ללמוד את החומר, שלא אספיק להגיש העבודה בזמן וכו’. אז מה זה אומר – כל ה”לא יספיק לי” הזה?

אופירה העלתה אפשרות שבשביל להרגיש בנח עם הכמות שבצלחת, עלי לוותר קצת על השליטה. והיא פגעה בול. כמה קשה לוותר על השליטה. על הנוחות שבוודאות. אבל בחיים שום דבר לא וודאי… וגם אם נתכנן הכל בזהירות ובקפידה, תמיד יבוא משהו מכיוון לא צפוי ויפתיע. אז מאחר ואני לא מושמת מחר על אי בודד בלי מזון, הויתור על השליטה כאן אינו כה מאיים.

ישבתי לאכול ארוחת בוקר. פתחתי את המקרר וחשבתי מה אני רוצה. המקרר חייך אלי. מה את כבר יכולה לרצות… יש לחם וממרחים. שיהיה לך בהצלחה. חיממתי לי שתי פרוסות לחם, מרחתי על אחת חצילים קלויים ועל השניה קוטג’ (בתחילה חשבתי על גבינה צהובה ואז, כשחשבתי על המרקם שלה זה הזכיר לי גומי…). ישבתי בנוחות לאכול. אין אף אחד בבית, שקט. ואני אוכלת והמחשבות רצות לכל עבר. קשה להתרכז באוכל עצמו, בטעמים. כשאני מנסה – אני מוצאת עצמי חושבת על ארוחת הצהריים… הפרוסות נגמרו כמו מאליהן. ואני נותרתי עם תחושה שאולי זה לא מספיק. קמצתי אגרוף והרמתי אותו למול הצלחת. ניסיתי לדמיין אם הפרוסות ממלאות אגרוף. נראה לי שכן. החלטתי שאני מוותרת על השליטה. מקסימום – זה לא יספיק. נחיה ונראה. חיממתי לי מים לקפה וחשתי הקלה גדולה. מקסימום – זה לא יספיק. אהיה קצת רעבה. הגוף כבר ידבר איתי…

האם גם אתן חשות כמוני לפעמים? וכיצד אתן מתמודדות עם החשש הזה?

שלכן,

יפעת.

חזרה לגיזרה, ויום הולדת לבני

25.7.2010

אחד היתרונות הגדולים בלהיות בהריון, זה שאם אח”כ את חוזרת לאותה גזרה שמלפני ההיריון – אין מאושרת ממך. פתאום הבטן הקטנה שיש לך היא מאה אחוז, והירכיים – נחמדות מאוד, מה יש, למי זה מפריע שיש קצת ירכיים.

אם לפני הסתכלתי על גופי בביקורת, עכשיו אני מסתכלת עליו בפליאה. אני מביטה במראה וממש מרוצה. אני שוקלת היום פחות כ-4 קילו ממה ששקלתי לפני ההיריון. אבל רק עכשיו אני נכנסת בקלות ובחינניות לבגדים הקודמים…

—

לבן שלי הייתה יום הולדת בשבת. הלכתי לקנות לי בגדים יפים. נכנסתי לחנות הראשונה שראיתי, שבד”כ אני לא קונה בה כלום. לקחתי שתי שמלות וחצאית לתא ההלבשה. לנסות. החצאית כמעט נפלה ממני. ושתי השמלות – היו חלומיות ממש. כל כך יפות על הגוף. פעם הייתי מסתכלת על הירכיים ופוסלת כל בגד כי רואים בו את קו המתאר שלהן. היום – מה איכפת לי. זה נראה יפה ואסתטי ואין לי בעיה עם זה. קניתי את שתיהן. זה עוד לא קרה לי בעבר…

—-

לקראת המסיבה הכנתי אוכל משך שעות רבות. מאוד נהניתי מההכנה. תכננתי מראש רק על מתכונים מהירים וקלים. מסתבר שזו הייתה החלטה נכונה. הצלחתי לעמוד בזמנים שהצבתי לעצמי ואפילו באמצע לקחתי פסק זמן וקפצתי לשבת עם המשפחה בבית קפה. הזמנתי לי סנדביץ’ עם חביתה. בחצי הסנדביץ’ פשוט שבעתי. אני אוכלת את הסנדביץ’ הזה לא פעם. לרב את כולו. אבל הפעם לא היה רעב רגשי. הייתי בעננים, כולי אנרגיה והתרגשות. לא היה לי מקום להכיל יותר מאשר בדיוק מה שהגוף צריך. ככה זה הרגיש לי. ארזתי לי את חצי הסנדביץ’ השני. שיהיה בבית.

כשהגיעה שעת המסיבה והכל היה מאורגן בפארק, וכולם כבר הגיעו – לא יכולתי לאכול כלום. כל כך התרגשתי. אחרי כמה זמן נרגעתי ואכלתי קצת. שבעתי בקלות. אפילו לא היה לי מקום לאכול מהעוגה…

—-

אתמול יצאנו למסעדה. הזמנתי המבורגר. המלצרית שאלה איזו תוספת אני רוצה. בהתחלה התרעמתי על כך שהתוספת לא מגיעה יחד עם המנה וצריך לשלם בנפרד. אח”כ הבנתי שבעצם – אין שום סיבה להזמין תוספת כי ההמבורגר אמור להשביע אותי לחלוטין ואפילו להיות יותר ממה שאני יכולה להכיל. הזמנתי המבורגר בלבד. סיימתי כמעט את כולו והשארתי חתיכות מהלחמנייה. לא הרגשתי שבעה בסיום הארוחה, אבל זה לא הטריד אותי. ידעתי שיש כאן רעב רגשי (הבן שלי השתולל והיה נורא עייף כל הארוחה) הרגשתי שזה מספיק. ידעתי שזה אמור להספיק. ובכך היה די.

—

ארוחות הבוקר שלי בד”כ די מאוחרות – לא לפני 10:30 או 11:00. היום אכלתי לארוחת בוקר את חצי הסנדויץ’ שנשאר, כדור שוקולד (שארית פליטה מהמסיבה) וחתיכה מהעוגה. באמצע החתיכה פשוט הספיק לי. לא רציתי יותר. זה הדהים אותי. אני אוכלת עוגת שוקולד נפלאה וטעימה ומספיק לי ממנה באמצע. אני לא צריכה לעצור את עצמי. אני לא צריכה להתאמץ ולהילחם. זה פשוט מספיק ודי. איזה תענוג.

שיהיה לנו שבוע שבע ורגוע, יפעת.

דחיית סיפוקים – מחכה לגלידה

26.7.10

אני כל כך רעבה. שלחתי את בעלי להביא לנו אוכל ממסעדה לכבוד ט”ו באב. יש לי מבחן מחר כך שאין לנו זמן לצאת, אבל רציתי בכ”ז לציין את האירוע בארוחה טעימה ונעימה. איך שהוא יצא מהבית הלכתי למקרר. פתחתי – וסגרתי. חשבתי לעצמי – הרי אני לא רוצה להרוס לעצמי את התיאבון. אני אוהבת לאכול את הארוחה שלי כשאני רעבה. הרי אז האוכל כל כך טעים. יהיה חבל שבעלי יחזור עם האוכל ואני לא אהנה ממנו כפי שיכולתי. וכך החלטתי להישאר רעבה – עוד קצת.

תגלית מדהימה של השבועות האחרונים – אפשר להיות רעב בלי שזה יטריף אותך. קורה לי לא פעם, וכמעט מדי יום שאני רעבה ורוצה לסיים משהו, או רעבה ומחכה שיהיה יותר נח לאכול (שהמטפלת תלך למשל…). ואני מגלה שוב ושוב ושוב – שזה אפשרי. שאני לא חייבת לאכול מיד כשאני חשה שאני רעבה, אלא יכולה להמתין, להיות עם הרעב, בלי להתמוטט. זה מפתיע אותי, משמח ומאוד מאוד מרגיע. אני יודעת שגם אם אני רעבה – הסיפוק לא חייב להגיע מיד. אפשר לחכות, וזו נחמה גדולה. ולא רק שאפשר לחכות – אני יכולה לחלוטין לזנוח את הרעב באותו פרק זמן ולהתרכז בדברים אחרים. זה מדהים אותי שזה אפשרי.

בפריזר מחכות כבר כמה ימים שתי חבילות גלידה איכותית במיוחד שקניתי. בתחילה קניתי כדי לאכול אותן. אחר כך החלטתי לשמור אותן כהפתעה לטו באב. ולמרבה ההפתעה – הצלחתי בכך. פתאום הרעיון שהן מחכות לאירוע הזה, שאוכל אותן לא כל יום, אלא אתענג עליהן אחרי ארוחה טובה ביום האהבה – הפך למשהו לחכות לו. כבר לא כמהתי לגלידה, ובימים שעברו מאז הקניה – לא חשבתי בכלל לגעת בגלידה. מרגע שהחלטתי מתי אוכל אותה- זה כבר לא היה ISSUE יותר. פעם זה לא היה כך. פעם לא הייתי מתאפקת. הייתי רק מחכה כבר לאכול מהגלידה וסביר שהייתי מסיימת אותה בעצמי לפני שהייתה מגיעה בכלל הארוחה המיועדת… היום זה פשוט יותר קל…

בברכת יום אהבה שמח,

יפעת.

דיאלוג עם ארוחת הבוקר

1.8.10

אני יושבת בבית קפה ולומדת. המטפלת של בני שכנעה אותי לבוא הנה – לשים אותם בג’ימבורי לשחק ולשבת כאן בינתיים עד שיסיימו. הזמנתי לי אוכל. במהלך הארוחה שמתי לב שבעצם – שום דבר לא טעים לי… לא הביצה, לא הגבינות, לא הסלט… אבל אני אוכלת. עדין לא הגעתי למצב בו אני מחליטה לוותר על ארוחה פשוט כי היא לא מספיק טעימה לי. לא כשאני רעבה, בכל אופן… שמתי לב שאני אוכלת יותר מפעם. שבעצם, אני כבר לא כל כך מדוייקת. והצלחת שלי כל כך גדולה, עם כל כך הרבה אוכל… למה שמים כל כך הרבה אוכל? מי אמור לאכול כל כך הרבה? למה זה טוב?

אז אחרי לבטים החלטתי להסיט את הצלחת לצד. ידעתי שאני כבר שבעה, שאני אוכלת כי הצלחת עוד כל כך גדושה שזה נראה לי לא הגיוני שלא לרוקן אותה… אז דחקתי את הצלחת הצידה, קירבתי אלי את הקפה ופתחתי את הלפטופ. הרי בשביל זה אני כאן בכלל, כדי ללמוד… הצלחת לא בורחת לשום מקום ואני עוברת על השאלות בסטטיסטיקה ולוגמת מהקפה. גם הוא, אגב, לא משהו… עוברת עוד שאלה ועוד שאלה, ופתאום נזכרת בצלחת הגדושה – וברור לי לחלוטין – אין שום סיכוי שאני אוכלת עוד פירור אפילו. שבעתי, וטוב שהרחקתי ממני את הצלחת.

לפני שהסטתי את הצלחת לצד עוד מרחתי קצת חמאה על הלחם. זה פשוט לא נראה לי אפשרי להשאיר את כל הלחם הזה. התלבטתי. ידעתי שאני לא רעבה. ידעתי שזה לא יהיה כל כך טעים. אבל בכל זאת, החלטתי לאכול. נגסתי בחלקים עם החמאה (היה חכם לא למרוח את כל הפרוסה מראש) ורק אז דחקתי את הצלחת. טעים זה לא היה. היה כאן דו שיח מעניין שלי עם עצמי, עם הצלחת, עם הלחם.

עלו כמובן השאלות – “מה אם זה לא יספיק”. אבל ידעתי שזה כבר ממילא יותר ממה שאני צריכה… ועלו השאלות – “לא חבל? ו”מה, כל זה לפח?”. ולכולן נתתי את המקום שלהן. לא, זה לא חבל. במבט מרוחק קצת אני יכולה להגיד שזה ממש ממש לא חבל. מה שחבל זה שמראש עורמים לנו בבתי הקפה ארוחות שצריכות להספיק לזוג. בשביל מה? ולפח? כן. לפח. כי אני לא פח. ועדיף שייזרק מאשר שייאגר אצלי, כי אין לי צורך בכל האוכל הזה.

זהו, אני חוזרת ללימודים, המבחן בעוד שבועיים ואני לומדת, ונעה בין אופטימיות לחוסר בטחון ופחד. מתאמנת בללמוד חומר שאני כל כך מתנגדת לו, למצוא את הדברים הנחמדים שבעניין – ולהפתעתי – יש. מאחלת לכולנו שבוע נהדר, דיאלוג פורה עם האוכל, והתבוננות מניבת תובנות.

—–

השעה 15:00, עברו כשלוש שעות מאז ארוחת הבוקר התפלה שלי… ואני מרגישה רעבה. מבט קצר בשעון מגלה שאין סיכוי. זהו לא רעב פיזי אמיתי. זה רעב רגשי. למה? המממ… למה… כי הילד ישן והמטפלת מדברת בטלפון בסלון ועלולה להעיר אותו, כי היא צריכה ללכת עוד מעט ולא יהיה מי שיעזור לי ולא אוכל ללמוד, כי בעלי צריך לטוס לחו”ל ובגלל המבחן שלי לא יטוס, כי אני צריכה לפתור שאלות בסטטיסטיקה, ומתעכבת על העתקתן במקום על פתירתן, כי אני מפחדת שלא אצליח, כי אני מפחדת שיש יותר מדי חומר, כי אני מפחדת נקודה.

כבר עכשיו אני פחות רעבה. הלכתי למטפלת וביקשתי שתדבר יותר בשקט. לגבי הנסיעה של חו”ל של בעלי – אין מה לעשות. הוא יאלץ לוותר עליה. אני זקוקה לו בתקופה הזו. ככל שאתחיל לפתור שאלות – כך אוכל לקבל תחושה של החומר ולהתנסות בו – ואולי זה יעזור להפיג את החשש. אני כל הזמן צריכה לזכור שיש מספיק זמן עד למבחן (שבועיים) ואם יש שאלות – לאסוף אותן ואפילו לקחת שיעורים פרטיים לליבון החומר. אין לי מה להילחץ. יש לי מספיק זמן. אני רק צריכה להשתמש בו.

שיהיה לנו המשך שבוע טוב ונטול פחד, יפעת.

הקבלות – בין אכילה ללמידה

3.8.10

בשיחה עם אופירה גיליתי שוב, כמו תמיד, את ההקבלה הבלתי נמנעת, בין האכילה שלי, למה שקורה לי בחיים, ולהיפך. הימים האחרונים לא כל כך טובים מבחינת אכילה. אוכלת די הרבה, לא מפסיקה בשובע נעים, לא רוצה להקשיב לגוף ולהפסיק בזמן, אבל כן מחכה בין ארוחות ומגיעה לארוחה רק כשאני בדרגת רעב טובה – כך שהאכילה נעימה לי והתחושה טובה.

אופירה רצתה להתמקד קודם בלימודים – איך הולך לי. סיפרתי ומיד הבנתי… לא קל לי. אני לומדת למבחן בסטטיסטיקה, לחוצה מזה מאוד. אני דווקא מוצאת, למרבה ההפתעה, עניין בלימודים. מצאתי שאני אוהבת את הרעיון שיש פתרון אחד נכון לכל בעיה, שאם אלך בצורה סכמתית ואבין מה המבחן הסטטיסטי שיש להחיל – אוכל להגיע בקלות לפתרון הנכון. ועדיין – הלחץ גדול, אני מפחדת מאוד מהמבחן, כל שאלה שאני לא מצליחה מעלה אצלי ספקות לגבי המסוגלות שלי, האם אעבור את המבחן? האם אני מסוגלת? האם אוכל להגיע לתואר השני הנכסף… כמה שאני לא מתכננת אני לא מספיקה את החומר, רצה אחרי הזנב שלי, התכנון היומי נדחה שוב ושוב…

כשאני מסתכלת על כל זה ברור לי לחלוטין מדוע אני מפצה באכילת יתר. מאחר שאיני מפנה לי זמן מתוכנן לנשימה במהלך היום, זמן של פינוק ורוגע, אלא הכל נעשה בחטף, בלי להרגיש, אני לא חשה ששבעתי, שקיבלתי די זמן מנוחה… ממש כמו עם נשנושים – אני מנשנשת רגעי הפוגה במהלך היום באופן לא מתוכנן ומאורגן, כך שבסופו של יום אני מרגישה רעבה עוד יותר – רעבה לחופש, לרוגע, לזמן לעצמי, לזמן עם הבן שלי, עם בעלי… ממש כמו הסיפור של אופירה על החוטב שלא השחיז את גרזנו.

אני יוצאת לי לסלון. אשב לשתות קצת סודה מתוקה, לקרוא פרק בספר, להירגע קצת. אתן לי 20 דקות של שקט. לאחריהן, אשב ללמוד בסלון. בשקט, ברוגע.

מקווה לפוסט רגוע יותר בימים הקרובים

שלכן, יפעת.

רעב רגשי לקראת מבחן

5.8.2010

ישבתי לאכול. גוועת ברעב. הכנתי לי שלוש פרוסות לחם עם ממרחים. ישבתי במטבח לבדי, בלי הסחות. מלבד המחשבות…. הו, המחשבות. אולי לבקש מהמטפלת להכין אוכל בפעם הבאה כשבני ישן, אולי כדאי לקחת בכל זאת כמה שיעורים פרטיים? ואם בעלי היה טיפוס אחר, בהחלט יכול להיות שהייתי מוצאת את עצמי עם גורי חתולים וכלבים חסרי בית בכל פינה, ומתי יהיה לי זמן לעשות מה שאני באמת אוהבת ורוצה, ועד מתי אני אלמד, והאם זה באמת מה שאני צריכה ורוצה לעשות, והאם זה לא שואב ממני יותר מדי, כל היום רק לשנן וללמוד במקום להרגיש וליישם ולטפל ולעזור, ומה עם הבן שלי האם הוא לא מוזנח בגלל כל הלימודים האלה…

כך נגמרו להן 3 הפרוסות ואני שישבתי לאכול כשאני “גוועת ברעב” סיימתי לאכול “גוועת ברעב” לא פחות. הרגשתי 10. מתה מרעב. לא מסוגלת יותר. אבל ידעתי – הרעב רגשי, רגשי, רגשי.

מה עושים עם רעב רגשי כל כך חזק? כזה שמרגישים אותו בכל איבר בגוף. רעב רגשי שבא למלא את הפחד, את החרדה הגדולה מהמבחן, את התחושה של חוסר המסוגלות, את חוסר הרצון לשבת ולכלות עוד רגע נוסף בקריאת החומר…

אני החלטתי שדי. כבר אכלתי. לא אמשיך. חיממתי לי מים לקפה (יבורך בעלי שהתעקש לקנות מכונת קפה טובה) ו… לקחתי נר. נר גדול ויפה וריחני. שאפתי את הריח שלו – המממ. כבר הרגשתי קצת פחות רעבה… מצחיק. לקחתי את הקפה והנר לחדר, הדלקתי לי אותו ועכשיו אני יושבת ללמוד.

ממה אני כל כך מפחד? מה הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות? שאכשל במבחן. ואז? אז מה? זה רק אומר שאני צריכה לעשות שוב את הקורס בשנה הבאה. יש לי ממילא אישור לעשות אותו במקביל ליתר הקורסים כך שזה לא יעכב לי דבר. אז ממה אני כל כך מפחדת? למעשה, הייתי יכולה אפילו לבחור שלא לגשת למבחן ולעשות שוב את הקורס. זה רק ענין של כסף. התובנה הזו מרגיעה אותי. מקסימום – עושים שוב. לא נורא. לא סוף העולם ובטח לא סיבה להיות כל כך חרדה ומתוחה.

מחר אתקשר למורה פרטי. חככתי בדעתי אם לעשות את זה ועכשיו אני יודעת שאין סיבה להסס. לא אפסיד מזה כלום. במקרה הטוב – ארוויח…

זהו, אני יושבת ללמוד. הרעב נרגע… הנר דולק לידי, ריחני ונעים, הלהבה שלו רכה ועגלגלה, כתומה ונפלאה, רוקדת בעדינות לפי הנשימות שלי.

מאחלת לכולנו לילה נעים, סופשבוע רגוע,

מי יתן ונזכה לראות את החרדות שלנו באופן אובייקטיבי, ולו לרגע קט.

שלכן, יפעת.

לקראת מבחן

7.8.10

לחוצה כל כך מהבחינה. בעלי המקסים לקח את הילד ויצא מהבית כדי שאוכל ללמוד בשקט. איך שיצא – תקף אותי רעב… מבט בשעון – עברו לפחות 4 שעות מהארוחה האחרונה. יתכן והרעב אמיתי. אין לי סבלנות וכח להקשיב לגוף, לבדוק, להתעניין. אני רוצה להשביע את הרעב ולרוץ קדימה מהר. אין אוכל בבית. מחממת לי פיתה ושמה בפנים קצת גבינה צהובה וקוטג’. כל כך טעים (מעניין אם זה באמת כל כך טעים). חורגת ממנהגי – אוכלת מול המחשב תוך כדי פתירת שאלות. מסיימת את הפיתה. ומה עכשיו? עכשיו הגיע הזמן לחזור לחופש מאוכל. מספיק. אכלתי פיתה, זה יותר מאגרוף, אין כל סיבה שאהיה רעבה עכשיו. אם יש רעב – הוא רגשי. מכינה לעצמי קפה (השלישי היום) וחוזרת ללמוד.

—

מוותרת על ארוחת ערב. מסתבר שהפיתה הזו בשעה חמש השביעה אותי מאוד. ואולי זו הידיעה שסיפקתי את הרעב (הפיזי? הרגשי?) שהרגיעה אותי, והידיעה שאני צריכה להיות שבעה עכשיו. בכל אופן, את הצעתו של בעלי להזמין אוכל דחיתי כי פשוט הייתי שבעה. לא רציתי סתם “לדחוף”. ולהפתעתי, גם עכשיו, בשעה 23:23 בלילה (שעה יפה) אני עוד לא רעבה. יושבת על הלימודים. לא כל כך מבינה, די מבוהלת, אבל לפחות אני יודעת שהספקתי לעבור כמעט על כל החומר. מחר מתחילה מבחנים, בעלי איתי בחומר, רואה מה מצבי, וזה מעודד. קבעתי לי שיעור פרטי ביום שני, כדי לקבל עזרה מקצועית ומאורגנת לשאלות שאצבור עד אז. מקווה לטוב.

אכלתי יותר מדי… לא נורא!

8.8.10

היום טוב יותר. ביקשתי מהמטפלת להכין לנו מרק פטריות ותפוחי אדמה. מרק שהיא הכינה בעבר וביקשתי שתפסיק להכין כשהבנתי שהוא מלא בשמנת… כבר כמה ימים שאני מפנטזת על המרק הזה. למעשה, כבר כמה ימים שאני מפנטזת על אוכל חם, אוכל “אמיתי” ולא רק לחם ופיתה וארוחות בוקר. היום בזכות המטפלת אכלתי את המרק הנכסף. אכלתי יותר מדי – שתי קערות שבשניה כבר הרגשתי שהספיק לי אבל בגלל שכבר פוררתי לחם פנימה… אז אכלתי את כולו. אבל – לא נורא. היה לי טעים מאוד, וחם ומנחם… ומאז לא אכלתי. הייתי עסוקה, למדתי, אני יושבת עכשיו על מבחנים, ומרגישה טוב יותר. עשיתי כל היום ארגון של החומר (כמעט סיימתי ללמוד את כולו, נותרה פינה שאני צריכה לסגור ומחר אלך למורה פרטי לשם כך…) ועכשיו עוברת על המבחן ו… בינתיים – לא נורא. עושה רושם שמשהו כן נכנס…

—

שמעתי היום שיחה אינטרנטית בנושא “העבודה” של ביירון קייטי. במהלך השיחה נדרשה מאזינה לדווח על מחשבה מציקה שהיא סובלת ממנה. אח”כ באו שאלות נוספות שבאו להציג בפני אותה מאזינה את העובדה הפשוטה – שהמחשבה שלה מציקה לה מפני שהיא מתנגשת עם המציאות. שיש לה רווחים מסוימים מהחזקת אותה מחשבה (“סיבות טובות ומוצדקות” לפי אופירה…) וכי ללא אותה מחשבה – תוכל להתמודד טוב יותר עם המציאות. פתאום הבזיק לי רעיון… אולי אני צריכה ליישם את עקרונות “העבודה” על החרדה שלי מהמבחן בפרט ומסטטיסטיקה בפרט… לגלות מהם הרווחים שלי מהאמונה כי אין לי סיכוי, ו”אני לא מספיק טובה”. אבל זה – לפני השינה, או למחר, לשיחה המתוכננת עם אופירה…

שיהיה לילה טוב וחלומות מלאי תובנות…

יפעת.

חופש מאוכל ושליטה באכילה

17.8.10

לומדת למבחן במבחנים והערכה… נחמד ללמוד למבחן שנושאו “מבחנים”… אתמול בשיחה האינטרנטית עם אופירה דיברתי על הקושי שלי לשים לב לאכילה ולהקפיד כשאני בלחץ מדברים אחרים. בתום השיחה הבנתי שדווקא היכולת לשלוט באכילה תכניס לי סדר, ורוגע למערכת, ותאפשר לי ללמוד בצורה ממוקדת יותר, בלי הסחות דעת (מישהו אמר “חופש מאוכל”?…).

החלטתי לנסות. כבר אתמול בלילה עשיתי חושבים מה אוכל היום ומתי. כמובן – הכל גמיש וניתן לשינוי אך עצם קיומו של סדר יום, של תבנית כלשהי עוזר מאוד. בסוף אכלתי היום ארוחת בוקר שונה בתכלית מהמתוכנן (כך התחשק לי), אבל אחרי שאכלתי אותה ידעתי – שאין לי סיבה לחשוב על אוכל לארבע השעות הקרובות לפחות. וכך היה. האוכל לא היה יותר נושא שמטריד מנוחתי, והריצה למטבח נוטרלה! בשתיים אכלתי ארוחת צהריים טובה (אני מתחילה לפקפק האם אני באמת אוהבת תפוחי אדמה או שאני מאמינה שאני אוהבת תפוחי אדמה) וקינחתי בקצת כדורי שוקולד. גם הם – ממש לא טעימים בעצם.

ועכשיו חוזרת ללמוד. אין לי מה לחשוב על אוכל לפני שש בערב וזה מרגיע, בצורה חשודה… קל לי יותר לנטרל הפרעות, וזה מעודד מאוד.

—

ואם כבר דיברתי על דברים שאני אוכלת כי אני רגילה ולא כי אני אוהבת אותם – אולי הגיע הזמן לעשות קניות (אין אוכל בבית כמעט בכלל), ולקנות דברים שאני באמת אוהבת. למה לאכול שוקולד מגעיל ולא טעים, במקום לאכול שוקולד טוב שאני אוהבת באמת? למה לאכול תפוחי אדמה תפלים ולא לאכול תוספת טעימה שאני אוהבת? כמובן – זה דורש מחשבה – מה אני אוהבת. המממ… מה אני אוהבת. השאלה הזו צצה כל פעם מחדש כשאני אוכלת. האם זה באמת טעים או שאני רגילה לחשוב שהטעם הזה טעים לי…

יחד עם המחשבה הזו כמובן עולה הפחד – ומה אם אני לא אוהבת את כל מה שאני רגילה לאכול… כך הפיצה איבדה לאחרונה מזוהרה, הגבינה הצהובה יחד איתה, תפוחי האדמה שכבר הזכרתי, ומנקרת לי בראש המחשבה – מה יהיה אם לא יישאר לי מה לאכול…

אבל נעזוב לעכשיו את הצד הפילוסופי ונחזור ללמידה. אני משוכנעת שצפויה לי עבודה מהנה במציאת אוכל שאני באמת אוהבת אם רק אתייחס לזה כך.

שיהיה המשך שבוע פורה

יפעת.

חוזרת מהחופש אל החופש

26.8.10

בבוקר הייתה לי שיחה עם אופירה. דיברנו על החופש שלקחתי לי השבוע – חופש מלימודים, חופש מהבלוג… חופש מ-דיוק באכילה לפי רעב ושובע. דיברנו על כך שהלמידה שלי טוטאלית – ואני לא נותנת לעצמי הפוגות, מה שמייצר אחר כך צורך בחופש והתנתקות מוחלטת.

אמרתי שאני רוצה לחזור לחופש מאוכל, שאני עדיין אוכלת רק כשאני רעבה כי אני אוהבת את זה, אבל לא מדייקת – אוכלת מול הטלוויזיה לפעמים (! דבר שלא עשיתי חודשים), לא שמה לב אם אני כבר שבעה וכו’. אופירה אמרה לי שאני כבר בחופש מאוכל. שהחיים הם דינאמיים, וזה לא אומר שאני לא בתוך התהליך.

דיברנו על אותה דיכוטומיות – על כך שאם אני לא הולכת by the book אני מיד מרגישה שאני לא בחופש מאוכל ושאני משמינה. כאן, מקור הבעיה. לא “האם אכלתי לפי רעב ושובע” אלא אותה תחושה של חוסר גמישות. אופירה נתנה לי דוגמא מתחילת שיחתנו;

במבחן בסטטיסטיקה קיבלתי 75 והייתי מרוצה. כן, ממש מרוצה. פחדתי כל כך מהמבחן ועברתי ממש תהליך שלם במהלך הלמידה אליו – מלחץ וחרדה ממש, דרך התעניינות בחומר ובדיקה שלו בעיניים אחרות, וכלה בבקשת עזרה ותמיכה. האפשרות להתגאות בעצמי גם אם הציון אינו מצוין אך התהליך והתוצאה מצוינים לכשלעצמם – חשובה.

כך, הראתה לי אופירה, יכול להיות שכדאי לי להתבונן גם בתהליך של חופש מאוכל (ובכלל, ההתבוננות לעולם אינה נפסקת). האפשרות להיות סלחנית יותר גם כשאני נוכחת ומודעת מעוררת בי השראה.

אופירה מנתה בפני כמה כלים – ואני חוזרת עליהם עכשיו, רגע לפני ארוחת הצהריים – כדי שיעזרו לי:

– אני יכולה להסתכל על הכמות לפני שאני אוכלת. לאמוד האם היא מספיקה לי, אולי זה יותר מדי.

– אני יכולה להחליט שאני עוצרת בשלב כלשהו של האכילה.

—

סיימתי את ארוחת הצהריים. היא הייתה טעימה וטובה – הכנתי לי פסטה עם מלח (ככה אני אוהבת…) ואכלתי עוף. כשחיכיתי לפסטה המתחממת כבר לא הייתה לי סבלנות. לקחתי חטיף אנרגיה עם שוקולד (מה שהיה הכי זמין) והתחלתי לפתוח אותו. פתאום חשבתי – הרי אני בכלל לא אוהבת את החטיף הזה. עוד כמה דקות ותהיה לי פסטה טעימה – כדאי לחכות. החזרתי את החטיף למקומו והלכתי לחדר בינתיים.

—

הפסטה הייתה נהדרת. הכנתי לי מנה שלא נראתה לי כל כך גדולה. בדיעבד – אני יודעת שזה היה יותר ממה שאני צריכה. ועדיין. אני גאה בעצמי. חיכיתי לאוכל, ידעתי מה אני רוצה, לא חטפתי ונשנשתי לפני, וגם אם אכלתי קצת יותר ממה שאני צריכה – אני עדיין מרוצה.

—

מתחילה היום ללמוד למבחן הבא. מבחן גדול שנחשב קשה. אני מתכוונת לעשות את התהליך הזה מעצים ומעניין. לדאוג לעצמי במהלך הלימוד, לאכול בצורה מסודרת ומאורגנת, לארגן לי הפסקונת מדי שעתיים, לתת לעצמי לנשום כדי שלא אחוש אחר כך שוב צורך בחופש מוחלט מהכל…

מחשבות על עוגת שוקולד

26.8.10

הקציתי לי ללמוד שעה וחצי ואז – הפסקה לאוכל. אבל הזמן הגיע ואני שלא למדתי כל היום, סוף סוף מרוכזת (יחסית) ולא רעבה. אז האם לעצור או לא? האם לקחת הפסקה או לשעוט קדימה?

אני יודעת שאיני רעבה. על השיש במטבח עוגת שוקולד שהכנתי. כבר שבוע שאני חולמת עליה. אכלתי ממנה בארוחת הצהריים המאוחרת שאכלתי, ובניתי על כך שאוכל ממנה גם עכשיו. אבל אם אני בוחרת לאכול לפי רעב ושובע – איני צריכה לאכול ממנה עכשיו. איני רוצה בכך. אני רוצה לאכול ממנה כשאני רעבה ואז היא אלוהית, נימוחה וטעימה. עכשיו – עכשיו זה סתם. היא תהיה נחמדה ורכה, אבל לא טעימה ונפלאה…

אז אני בוחרת להמשיך, ללמוד עוד חצי שעה, לכסות עוד קצת חומר. אחר כך אפסיק, אלך להתקלח, אקח לי בכ”ז זמן של פינוק לפני השינה של קריאה מהנה (יש לי ספר חדש– “איש לומד לעוף” ואני כל כך נהנית). הפינוק לא צריך להיות אוכל. למעשה – הוא צריך שלא להיות אוכל… אלא לפנק את עצמי באמת, לתת לעצמי משהו שימלא אותי ולא סתם יכסה…

התחלתי בשעה טובה ללמוד למבחן, מחר אלמד יותר שעות ואכנס לתוך החומר ברצינות. ואשתדל להקפיד לעשות לי הפסקות. לא להגיע בנשימה עצורה למבחן כדי שלא אזדקק שוב לחופש טוטאלי מהכל…

לילה טוב וסוף שבוע נפלא

יפעת.

רעב לא מתוכנן ולמידה (שוב) למבחן...

27.8.10

השעה 17:47, ואני רעבה. יושבת ולומדת למבחן שאני שוב, די מפחדת ממנו. מבחן עם המון חומר (פיזיולוגית ב’) שנחשב תמיד למאוד קשה, ואני יושבת ועוברת על כל השמות המוזרים של אזורים במח, ורק רוצה לברוח למטבח. הארוחה הקודמת הייתה בשעה 13:00, כך שהרעב בהחלט יכול להיות גם פיזיולוגי.

אבל – יש ארוחת ערב בשעה 19:30 כך שאיני רוצה לקלקל לעצמי את התיאבון. מה עושים?

מה עושים במצב כזה, בו הארוחה הקרובה עוד די רחוקה, והרעב מציק ולפחות אמיתי בחלקו? אני אכין לי קפה עוד מעט, בתקווה שהוא קצת יעסיק לי את הבטן, לשעה וחצי הקרובות. אבל אשמח לשמוע עצה בשביל הפעם הבאה לפחות…

ולגבי המבחן, כדי לא לעבור שוב את מסכת ההתנגדות שהייתה לי עם סטטיסטיקה, ישבתי וכתבתי לי את היתרונות שיש בללמוד למבחן זה. הפעם זה הלך בקלות. הכנה למבחן זה היא אימון מצוין למח. החומר שאני לומדת יתרום לי להבנת האופן בו אנו מתנהגים, יתרגל את הזיכרון שלי ויאתגר אותי. מדובר בידע שירחיב את אופקיי. אם אלמד כראוי אוכל לשפר את הממוצע שלי – דבר שיקרב אותי עוד צעד לתואר השני הנכסף. וכן, למידה ראויה תוסיף לי עוד ניסיון בהכנה נכונה למבחן המתא”ם הקרב ובא. עצם האימון בלמידה רצינית, בשינון החומר, בהסרת ההתנגדויות שלי ובהסכמה לספיגת החומר ויישומו, תאפשר לי ללמוד למבחנים הבאים בצורה טובה יותר.

ובנימה אופטימית זו, שתהיה לכולנו שבת שלום,

לטיפים אודות התמודדות עם רעב אמיתי כשהארוחה עוד רחוקה, אשמח.

שלכם, יפעת.

המבחן האחרון (כמעט) ושמירה על המשקל

3.9.10

אתמול בערב נאלצתי לקבל החלטה קשה. יום לפני המבחן, בשעה 20:00 עדיין לא סיימתי לקרוא את החומר. עשיתי מבחן לדוגמא ולא הצלחתי בו יותר מבמועד א. כעת עמדתי בפני דילמה – האם לגשת או לא.

כל חושיי אמרו לי לגשת – כל כך הרבה למדתי והתאמצתי, רבים עשו מאמצים בשבילי לשמור על בני כדי שאוכל ללמוד, איך אוכל לוותר על הכל עכשיו. יומיים שלא יצאתי מהבית. מאחר שבני (ששוב חולה…) לא הצליח להירדם ביקשתי מבעלי שנצא החוצה – לטייל. קצת אוויר תמיד עוזר לקבל החלטות.

יצאנו לטיול, פרשתי בפניו את הלבטים שלי, בעיקר כדי להקשיב לעצמי. הייתי נסערת. לא ידעתי מה להחליט. עד שפתאום הבנתי. מה שאני צריכה זה לנטרל את כל ההטיות הרגשיות, ולחשוב – מה יהיה הכי טוב עבורי. מה ישרת אותי בצורה המקסימאלית. הסיכוי שאשפר את הציון שלי הפעם לא נופל מהסיכוי שאדרדר אותו. האם זה סיכון ששווה לקחת? לא. וזהו. ידעתי את התשובה. אני לא צריכה לחשוב על כל מי שעזרו לי, על כל השעות שביליתי בלימודים, על כך שוויתרתי על מפגשים עם חברות, על הכסף הרב שהוצאתי על מטפלת השבוע… אני רק צריכה לחשוב האם אני מוכנה לסיכון שהציון ירד. ולזה אני לא מוכנה… לא בשביל זה התאמצתי.

וזהו. ויתרתי על המבחן. וזו אחת ההחלטות הקשות שקיבלתי. אני יודעת שזה נשמע אידיוטי, אבל זה היה לי מאוד מאוד קשה, ואני גאה בהחלטה שלי…

—

היום בבוקר החלטתי להישקל. לראות מה מצב הדברים עם סיום המבחנים. עודדתי את עצמי שהרי מכאן ואילך רק ארזה כך שהמשקל לא צריך לבעס אותי. ידעתי שהבגדים עולים עלי נהדר ואני לא מרגישה ששמנתי חוץ מאשר בראש… עליתי על המשקל בלי משקפיים. מלמעלה זה נראה שעליתי. שיערתי שאני על 63.5. עודדתי את עצמי שזה לא נורא בכלל. ירדתי מהמשקל – כשהספרות נותרו רשומות (משקל דיגיטלי). התכופפתי לראות – 61.7!

האמת – אני לא זוכרת אפילו מה היה המשקל שלי קודם. אבל אני רק יודעת שזה משקל מאוד יפה בשבילי, שאני מרוצה ממנו ומה שזה אומר – שגם בתקופה מאוד לא קלה, שלא זזתי בה כמעט והתקשיתי להפסיק בשובע נעים – עדיין שמרתי על משקלי. לא שמנתי. האמון בתהליך מתחזק.

שבת שלום לכולם

יפעת.

שנה טובה (?)

8.9.10

השנה קשה לי לברך שנה טובה. קשה לי להאמין לזה.

חמי קיבל בשורת איוב – הוא חולה בסרטן סופני והרופא קצב לו חודשים ספורים. נראה שעבר נצח מאז אך זה היה רק לפני כשבוע ימים. ועולמנו התהפך.

האכילה שלי מוזרה. בהתחלה כמובן שלא היה לי תאבון לכלום, עד כאב בטן. ועכשיו – חוזר בהדרגה. אוכלת כשתי ארוחות ביום ומשתדלת לבחור בהן אוכל שאינו סתם קורץ לי, אלא אוכל שיטיב עימי. באופן לא מפתיע הצטננתי ואני סובלת מכל מיני כאבים. הגוף מרגיש, הגוף יודע.

אביו של בעלי, לעומת זאת, הפסיק לאכול. מאז הבשורה הוא איבד את התיאבון ואנחנו מודאגים. הבטחתי שאכין לו מדי שבוע עוגה, אני רק מקווה שיסכים לפחות לטעום ממנה.

אז קשה, קשה לי להגיד “שנה טובה” אבל אולי אף על פי כן, ודווקא בגלל זה, השנה אני צריכה להגיד זאת.

אז שתהיה לנו שנה טובה,

תכלה שנה וקללותיה, ותחל שנה וברכותיה (ואם אפשר נסים, אז למה לא),

מאחלת לכולכן שנה של בריאות טובה, של סיפוק, אהבה והגשמה.

שנשכיל להשקיע זמננו בדברים החשובים באמת, ולא לקחת ללב את כל השאר…

שלכן

יפעת.

לקבל (את הגוף, כפי שהוא) או לא לקבל, זו השאלה

13.9.10

היום הייתי בבדיקת עור. אני הולכת למכון שעושה בדיקה מדוקדקת ואף מצלמים אותי שם (כן, בעירום מלא…) ומשווים כל פעם לצילום מהפעם הראשונה שהייתי שם – לראות אם נוספו נקודות חן או השתנו.

השנה היא השנה השלישית שאני עושה את הבדיקה. בפעם הראשונה אני זוכרת שהתבעסתי שאני לא מספיק רזה ולאחר שראיתי את הצילומים דווקא הופתעתי לטובה… שנה שעברה הייתי בשבוע 40 להריוני בעת הבדיקה… חשבתי שזו תהיה מזכרת נחמדה וטעיתי. טעיתי מאוד. הייתי ענקית ונפוחה, ויותר מכל כאב לי לראות כיצד החזה שלי גדל ונפל מאוד.

השנה באתי ברגשות מעורבים. וכך גם יצאתי.

מחד – נראה שהגוף לא השתנה הרבה מלפני שלוש שנים. אפילו הבטן לא גדלה הרבה, דבר די מרשים יחסית לכך שאיני דואגת להתעמל ולעשות כפיפות בטן.

מאידך – החזה שלי, אלוהים, מה קרה לחזה. כנראה ששנה וחודשיים כמעט של הנקה עושים את שלהם. כשאני מסתכלת במראה החזה שלי לפעמים נראה לי בסדר. נשי. אבל ככה, מול המצלמה, הוא יוצא כל כך נפול, כל כך לא סימטרי.

בהתחלה הסתכלתי על התמונה בבהלה. אחר כך חשבתי לעצמי שבעצם, אם אני לא משווה לשום דבר ומקבלת את חוסר הסימטריה בהכנעה – הרי שהמצב לא כל כך גרוע – והגוף נראה די יפה.

אבל אז עשינו השוואות. שמנו זו לצד זו – תמונה מהיום ותמונה מלפני שלוש שנים (כדי להשוות את נק’ החן). בחוסר טאקט מדהים שאל אותי הרופא אם אני רוצה לעשות ניתוח חזה. לפעמים אני תוהה למה אנשים לא עוצרים לחשוב לפני שהם מדברים.

ואז קמו בתוכי שתי יפעתיות. אחת שאומרת – “הי, כשלא עשית השוואה, אלא הסתכלת על המצב כפי שהוא, אולי קצת התאכזבת, אבל די מהר התעשתת וראית שדווקא הגוף שלך אסתטי ויפה”. והיפעת השנייה שאומרת – “אלוהים אדירים, מה קרה לך. תראי איפה הציצי שלך. זה לא צריך להיות ככה (כאילו שיש “ככה” מסוים שצריך ללכת לפיו) את חייבת לעשות משהו. אולי בכל זאת תשקלי הרמת חזה? מה יהיה? זה רק ימשיך ליפול עוד ועוד? כל כך חבל!”

סיימתי את הבדיקה ויצאתי כששתי היפעתיות מדברות. פעם זו ופעם זו. הגעתי הביתה בדיכאון ממש.

אני חושבת שהגיע הזמן ששתי היפעתיות ישבו לשיחה. אי אפשר עם הדיכוטומיה הזו. זה כאילו שאני מסוגלת לקבל את הגוף אבל ברגע האחרון אני מחליטה שאני לא רוצה לוותר. שאני לא רוצה להשלים ולקבל אותו. שאני רוצה יותר, רוצה משהו אחר. אני מרגישה שהייתי יכולה להתמסר לקבלה השלמה של גופי. באמת שהייתי יכולה. יש בזה כל כך הרבה היגיון. אבל אני לא באמת רוצה. אני עדיין רוצה להיות מושלמת. אני לא רוצה באמת לוותר על החלום.

שיהיה שבוע טוב

יפעת.

התנצלות, עדכון ופגישה עם מכרה מחופש מאוכל

1.10.10

בשבועות האחרונים לא שמעתם ממני. טסתי לחו”ל וכשחזרתי התעסקתי בענייני ביתי. אני עדיין בסערות – מחלתו של חמי, ימים ראשונים של בני בגן, שנת הלימודים שלי הקרבה והולכת, והחלטתי שהגיע הזמן לחזור גם לבלוג.

אולי לא הייתי כאן אבל בחופש מאוכל הייתי, לפחות רב הזמן. בטיולנו בסלובניה אכלתי כשהייתי רעבה, לא אכלתי כשהייתי שבעה ובזה הסתכם העניין שלי באוכל… חזרתי ועליתי על המשקל – שנותר כשהיה טרם הטיסה.

בימים האחרונים אני לחוצה וזה כמובן מתבטא, כמו תמיד, באכילה. אני מוצאת את עצמי רעבה רגשית בין הארוחות, ולפעמים לא רעבה בכלל שעות ארוכות מאוד. לפעמים אני מסיימת לאכול ואחרי 10 דקות שוב רוצה משהו. לפעמים מגיעה השעה 14:00 ועדיין לא הכנסתי דבר לפה.

בסופו של דבר, אני מרגישה שבגלל שאיני לחוצה מזה – הגוף עושה את האיזונים הדרושים.

—

השבוע הלכתי לתופרת לעשות מכפלת. לפני כ-10 שנים קניתי בחו”ל מכנסי 3/4 יפים. הייתי אז בת 20 ועשיתי מכפלת ביד כדי לחסוך כסף. כמה חודשים לאחר הלידה המכנסיים עוד לא עלו על הירכיים שלי. אח”כ הם עלו אך לא נסגרו בבטן. ואח”כ נסגרו אך לחצו מאוד. היום אני הולכת איתם בכיף והם מתאימים בול. אז החלטתי לפנק את עצמי- ותיקנתי את המכפלת אצל תופרת… כיף לי להיזכר כל פעם שאלה אותם המכנסיים… שהם שוב עולים עלי.

—

היום פגשתי מכרה שעשתה איתי את המפגשים של חופש מאוכל לפני כמה שנים. שתינו הבאנו היום את בנינו לראשונה לגן והופתענו מהפגישה. כשבאתי ללכת היא אמרה לי בחיוך גדול – “את ממש נראית בחופש מאוכל”. מה שהיה נחמד – שחשבתי בדיוק את אותו הדבר לגביה… כשנפגשנו בחופש מאוכל עדיין לא היינו בהיריון. והיום אנחנו מחמיאות זו לזו לאחר שכבר יש לנו ילדים… כמה נחמד.

שיהיה סוף שבוע נפלא

יפעת.

עוד חוזר הניגון

25.10.10
כמה זמן שלא כתבתי. הבן הלך לגן, שנת הלימודים החלה, צרות במשפחה, עצב ושמחה, והכל – הומה ורוגש וסוער מכל הכיוונים.

והכי קל – להעלים עין מהאכילה, להתעלם, לוותר, לאכול “על” הרגש כשזה סוער מדי. אבל מסתבר שבכ”ז, יש דברים שכבר די מושרשים בי, ועדיין, אני מעדיפה לאכול כשאני באמת רעבה, ומסיימת כשאני עדיין לא מפוצצת לגמרי.

—

לפני ארבעה ימים, בשעה שניסיתי להרגיע את בני ולהרדים אותו היה לי דו שיח עם הגלידה. ידעתי שאני שבעה, וניצלתי את הזמן בחדר שלו (הוא במיטה מקשקש ומנסה להירדם) לדבר עם הגלידה הרי אני לא באמת רעבה – והגלידה, (כמו שרינת אמרה בפורום) – לא הולכת לשום מקום. סיכמתי עם הגלידה שהיא תחכה לי ליום המחר. ואז נרדמתי. בעלי העיר אותי ואני צעדתי כמוכת אמוק ישר למקרר. את הגלידה האיכותית אכן שמרתי למחר, אך הוצאתי את הגלידה הבינונית

ואכלתי, ואכלתי.

ואכלתי….

—

לפני יומיים הכנתי ארוחת ערב – פסטה ברוטב רוזה. לקינוח – גלידה. גלידה שמאוד מאוד חיכיתי לה. גלידת בן אנד ג’ריס, משובחת, יקרה, קורצת כמו יהלום מבריק. אז סיימתי את הארוחה (שבעה – 5) ואכלתי מהגלידה מול הטלוויזיה עם בעלי. כן. מול הטלוויזיה.

—

יום אחר כך הגעתי למסקנה שאני עדיין כמהה לגלידה. אז החלטתי שאם יש לי כזו כמיהה עכשיו – צריך למצות אותה. חופש מאוכל – אז חופש מאוכל. הגיעה שעת צהריים ואני הייתי רעבה. חשבתי מה לאכול ואז הבנתי. אני אוכלת גלידה. זה מה שאני רוצה – לכך אני משתוקקת – אז זה בדיוק מה שאוכל. ישבתי ואכלתי לי גלידה עם גלידה. סיימתי את מה שנשאר מהחבילה וקינחתי בפרוסת לחם. שבעתי אך לא התפוצצתי. הרגשתי טוב. ופתאום עלתה בי ההכרה – שבעצם, הגלידה הזו לא כל כך טעימה. יש דברים כאלה – שיותר משאתה אוהב אותם, אתה יודע שאתה אמור לאהוב אותם. אבל כשהתעמקתי בטעם שהיה לי בפה – זה לא היה מי יודע מה. אפילו קצת חמוץ.

—

אני לא בטוחה שהסתיימה לה פאזת הגלידות שלי. ואני לא חוששת ממנה אלא מקדמת אותה בברכה. הנה הזדמנות לשוב לחופש מאוכל. לתת לעצמי את מה שאני כל כך מבקשת – ולראות אם באמת זה מה שאני רוצה. ולשים לב איך אני מרגישה בתוך זה. אבל הפעם – כמובן, לאכול בתשומת לב, לא מול טלוויזיה ולא תו”כ שיחה…

—

היום בבוקר עליתי על המשקל. ידעתי שלא עליתי במשקל. אני מרגישה את זה. ועדיין לפני שהופיעו הספרות הבעתי משאלה נחושה – שיראה 61.7. אין סיבה ליותר מכך. והמשקל החליט להפתיע. 61.2. לפעמים חלומות מתגשמים… מי האמין שאני אוכל פסטה וגלידה לארוחת ערב וארד במשקל…

מקווה לכתוב בקרוב, שלכן, יפעת.

בין לימודים לבגדים

26.10.10
אני יושבת ולומדת לשיעור של מחר בניתוח שונות. חוזרת על חומר של שנה שעברה בלי הרבה חשק ומתחושת כורח מוחלטת. החלטתי שאני מגיעה מוכנה לשיעור ואני אעשה את זה. אפילו שכבר אחרי 23:30 בלילה. ואני עייפה. ויש לי עוד כל כך הרבה דברים.

בבת אחת אני נהיית רעבה. אבל יודעת – הרעב הזה כל כך רגשי. מקבלת מייל – ומייד עונה לו. ותוך רגע אני מוצאת את עצמי בדרך למקלחת – צריכה לצחצח שיניים.

באמצע הדרך אני עוצרת. מה זה פה, מה, אני לא מכירה את הטריקים האלה… אז לפחות אני לא משתמשת באוכל הפעם, אבל המטרה ברורה – להתרחק כמה שיותר מהר מחומר הלימודים שעל השולחן. אני כופה על עצמי לחזור לשולחן בלי לצחצח שיניים. זה יחכה אחרי שאסיים. לא יקרה כלום.

ואז עולה בי רעיון מבריק לדחיית הלימוד – לכתוב לבלוג… אבל זה לפחות חיובי כי זה נעשה מתוך מודעות ומשרת עוד מטרה חשובה… כשאסיים אחזור למתאם פירסון וספירמן, אחזור על רגרסיה ואדע שמבחינתי – עשיתי התקדמות חשובה…

—

היום לא ידעתי מה ללבוש. לא רציתי ג’ינס עבה, לא רציתי את מכנסי ה-3/4 הנצחיים שלי. ואז פזלתי לעבר שני זוגות מכנסיים מנודים, שלא נלבשו עוד מלפני ההיריון… מכנסי ה”רזה” שלי. נו, אמרתי לעצמי, למה לא. בואי ננסה.

עד שלא העליתי אותם על הישבן לא הייתי בטוחה אם הם יעלו בכלל. אחרי שירדתי קצת במשקל לאחר הלידה ניסיתי ללבוש אותם והם פשוט לא עלו לי על הירכיים. אחרי שירדתי עוד ניסיתי שוב והם התפוצצו והרוכסן לא יכול היה להיסגר בשום צורה ואופן. עכשיו הם החליקו עלי בקלילות, נסגרו בלי בעיה, לא לחצו ולא כלום. מצאתי לי מה ללבוש… כך גם הזוג השני, מכנסיים שהייתי בטוחה שהייתי נורא רזה כשלבשתי אותם. עלו עלי בלי שום בעיה. לסיום סיומת לקחתי חולצה שלא לבשתי חודשים. כשניסיתי אותה לאחר שרזיתי קצת ראיתי שהיא נצמדת בכל המקומות הלא נכונים. חשבתי שאולי עכשיו, לאחר שילדתי, שוב לא אוכל לבוש חולצות כאלה, שנצמדות. היום ראיתי שדווקא אני כן יכולה. בהחלט.

—

היום, עם הקפה של הבוקר נפתח התיאבון וכבר פניתי למטבח להכין לי סנדוויץ’. השעה הייתה 11. עצרתי לרגע. “האם אני באמת רעבה?”. לא הייתי בטוחה – מה שאומר אצלי שאני לא באמת רעבה. שתיתי מים ויצאתי מהבית. בשעה 13:00 באמצע שיעור הרגשתי את הרעב. הוא היכה בי ולא יכולתי לחכות כבר להפסקה בשביל לאכול. הגעתי רעבה מדי להפסקה. אכלתי המבורגר וצ’יפס ושתיתי מים. את הצ’יפס אכלתי בכלל בלי לחשוב. את ההמבורגר הצלחתי להניח מהיד רק אחרי שסיימתי 3/4 ממנו. ואז נחתי. וידעתי שסיימתי. ואפילו שאכלתי בלי לשים לב לטעמים (לא טעים בכלל…), בלי לאכול לאט ובתשומת לב, ידעתי שזה בסדר. שהעיקר שעכשיו אני מודעת לכך. ושבדיעבד אני יכולה לנתח ולראות – שזה לא היה טעים. שזה לא מרגיש לי טוב. שזה לא מרגיש לי נכון. ובפעם הבאה – לעשות בחירה מתאימה יותר.

—

אני רוצה להתלבש יפה. אני רוצה לקנות לי בגדים יפים וחדשים. נמאס לי מהמהוה הזה. מהחום ואפור, וכחול כהה. בא לי בגדים יפים, חדשים, צבעוניים. אני חושבת שהגיע הזמן לעשות את הקנייה הזו. להתפנק. לא לחסוך על עצמי ושוב לסיים עם עוד טי שירט ארוכה חלקה… אולי אקח את אחותי לקניות בשבוע הבא. הגיע הזמן. לא להאמין. פעם ראשונה שזה קורה. פשוט בא לי לקנות בגדים…

אני חוזרת ללמוד, שיהיה לנו המשך שבוע נפלא, יפעת.

מסתכלת במראה בשמחה

2.11.10

“וואו, איזה חתיכה אני”. זה מה שאמרתי לעצמי כשהסתכלתי היום במראה. כן, זה מה שאמרתי.

גם אני עדיין לא לגמרי מאמינה…

כבר כמה חודשים שאני מרוצה מהגזרה. עדיין הייתי מרימה כאן ומעלימה פה אבל, פתאום, במבט הכללי הזה במראה, עם בגדים שלבשתי לפני ההיריון, נראיתי לעצמי פשוט חתיכה.

כמה נחמד זה, שאפשר להיות פשוט מרוצה מהגוף. גם אם הוא לא מושלם. גם אם לא נעלמו כל הפגמים. הוא עדיין יכול להיות יפה. אני יכולה לאהוב אותו. ואני אוהבת אותו, ומרוצה ממנו ושמחה בו.

ומה שמדהים, זה שככל שאני מרוצה מהגוף, ולא מרגישה צורך לרזות עוד או לשנות אותו – כך אני ממשיכה לרזות בקלות. ככל שאני מפחיתה את הביקורת, ומאפשרת לעצמי לאכול (כשאני רעבה) את המאכלים שאני באמת רוצה – כך הגוף שלי מאותת לי כשהוא שבע, מפחית את הכמויות ומרזה.

אני נמנעת לחלוטין ממאכלי דיאט. לא נגעתי בסוכרזית כבר שנים ולא בדיאט קולה. וכמו שאופירה הבטיחה – זה לא מה שמשמין אותי. זה מהמם מרב שזה פשוט.

אז אני מסתכלת במראה. ורואה את הגוף הזה, שחשבתי שלעולם לא יחזור לעצמו. והוא לא חזר לעצמו. החזה השתנה, הבטן התחתונה פחות מהודקת. ועדיין – איזה גוף יפה.ועולה בי מחשבה מפתיעה כמעט – אולי בעצם, הגוף שלי לא חייב לחזור לעצמו.

שיהיה לכולנו יום יפה, שנאהב את מה שיש ונטפח אותו

להרגיש בלי לכסות את זה עם אוכל

4.11.10

הלילה היה לילה סהרורי במיוחד. בני המתוק מצונן, מרגיש רע, קם כל כמה דקות בבכי שכואב הלב. אבל גם כואב מאוד לצאת מהמיטה באמצע הלילה… שוב, ושוב, ושוב ושוב…

בבוקר הרעב היכה ללא רחם. חשבתי לעצמי האם זהו רעב רגשי או רעב אמיתי. מצאתי שהיו כבר ימים שקמתי בבוקר רעבה ואחרי שאכלתי הייתי שבעה עד הערב כמעט. הגעתי למסקנה שבאמת, יכול להיות שזה רעב רגשי. אבל אני סומכת על עצמי – שאם אוכל עכשיו – בכל אופן, לא אהיה רעבה שוב כ-5,6 שעות. אז לא נורא אם אוכל.

וכך ישבתי ואכלתי. שתי פרוסות לחם. טעים? לא כל כך. אבל הבטן מרגישה טוב יותר. הרגשה חמימה ורגועה. הלוז להיום צפוף. בתוך כל הדברים אני לא מוצאת לי זמן לעצמי. זמן שבו אני עושה משהו שאני כל כך רוצה – קונה בגדים, קוראת ספר… כשיש לי פנאי אני מוצאת את עצמי ממלאה אותו חיש קל בסידורים, תורים לרופאים, הכנת מסמכים לחברות הביטוח…

—

אתמול בלילה הייתי עצבנית. רציתי קצת זמן לעצמי. קצת זמן של שקט. אבל הקטן בכה. ובעלי היה בישיבה. אני מופתעת שלא חיפשתי את התשובה במקרר. למעשה, למרות שהייתי מאוד עצבנית, מרוגזת ומתוסכלת, לא חשבתי לרגע לאכול. זה פשוט לא עלה בדעתי. אז מה כן עלה? כל הרגשות השליליים. ופתאום עכשיו אני מבינה מה עושה האוכל. איך השתמשתי בו עד עכשיו כדי לא להרגיש. סתמתי וסתמתי ומילאתי את החלל. ופתאום כשה”מלט” הזה כבר לא עובד ואני לא משתמשת בו – אני מרגישה את החלל כל כך חזק שזה מהמם אותי. וזה לא נעים, לא נעים בכלל.

אז חשבתי – מה אני יכולה לעשות כדי להרגיש יותר טוב. מה אני באמת רוצה. וכך, השארתי את כל הסידורים של הערב – את הכביסה המלוכלכת, את הכלים בכיור, את הברדק בסלון. את הכל השארתי כפי שהוא כי לא רציתי לבזבז את הזמן שלי על זה, וישבתי לעשות פאזל… זה לא מסמס את הרגשות הרעים, אבל הוסיף תחושה אחת של סיפוק ושמחה להמולה.

רק עכשיו אני מבינה כמה חזק מה שקרה אתמול בערב. חשבתי שזה משבר. חשבתי שזה אסון. כעסתי על כל העולם, ובעיקר על בעלי. הרגשתי מסכנה, הרגשתי קורבן, הרגשתי, והרגשתי והרגשתי! זה בדיוק מה שקרה. הרגשתי. לא חשבתי על אוכל, חשבתי על עצמי. על מה אני רוצה, על ההתנגשות בין הרצונות שלי והמציאות ואיך אני יכולה לגשר על הפער.

אז לא בדיוק הגעתי לתשובות מוחלטות וברורות, אבל לפחות אני יודעת עכשיו מה זה להרגיש. ואני יכולה להבין למה כיסיתי על זה כל השנים באוכל. ואני יכולה להבין שאולי, עכשיו, אני מספיק בשלה, כדי להתמודד עם הרגשות שלי אפילו אם זה מאוד לא נעים. אפילו אם אני מגלה שם בפנים אדם שהוא לפעמים כועס, לפעמים סוער, ולפעמים, אללי, מאשים…

אז ככה זה הא? להרגיש ממש. להרגיש את כל הרגשות הרעים. לתת להם להציף. יש עקרון כזה בטיפול בחרדה שאומר – האדם החרד מפחד מכך שהחרדה רק תלך ותגבר ותציף אותו, אך חרדה מטבעה – עולה ויורדת. כמו גל. מגיעה לשיא ומשם שוככת. וכך אני היום. מפוייסת. הסערה של אתמול שכחה. ואני מבינה שאולי זה לא כל כך נורא. להרגיש… אולי אני מסוגלת. אולי אני מספיק חזקה להתמודד עם הרגשות האלה, עם מי שאני בפנים כשלא נעים, כשלא טוב, כשלא קורה מה שאני רוצה. אולי זה הזמן לכך כעת.

ואיך אתן מתמודדות עם הרגשות?

אשמח לשמוע וללמוד מכן. שלכן, יפעת.

כמה ירדתי.. ואיך מתגברים על אהבת האוכל

11.11.10

איזה כיף לראות תגובות. סוף סוף. ומה שמדהים – שהתגובות מגיעות באמת לדבר הכי משמעותי שכתבתי. כי בוא נודה בזה – פחות קילו שם, ומידה פחות פה – עדיין, זה מוכר וידוע. אבל להתמודד עם רגשות קשים, להרגיש בלי להסתיר, בלי לכסות – הרי בכך ייחודה של חופש מאוכל, והגאוניות שבה.

אז דבר ראשון – ראשון: כמה ירדתי. וואו, שאלה מעולה. לא בטוחה שיש לה תשובה אחת.

אם אני זוכרת נכון, הגעתי לחופש מאוכל בשנית לאחר הלידה, כשאני תקועה במשקל של סביבות 70 קילו. אני זוכרת שחשבתי לעצמי שלעולם לא אחזור לעצמי. שזהו, אחרי הלידה נידונתי להיות “אישה גדולה” ושזה המשקל החדש שלי. היום אני שוקלת 60 קילו. אז זה 10 ק”ג בעצם, אבל זה כל כך הרבה יותר מזה…

דבר שני – סיון, אחותי הנפלאה, תודה תודה על המחמאות. סיון אחראית כל פעם שהיא רואה אותי לסמם אותי במחמאות כך שאני לא צריכה לסמם את עצמי באוכל… אהבתי את הביטוי הזה – הוא כל כך נכון. סיון היא שמראה לי תמיד מה זה להרגיש בפול ווליום – ולא פעם זה מאוד מאיים ומפחיד, ועדיין – כנראה שאי אפשר להיות אותנטי ואמיתי בלי זה.

דבר שלישי וחשוב ביותר – אודליה – איך מתגברים על אהבת האוכל – ובכן, לא צריך להתגבר עליה. אני אוהבת לאכול. אני לא רוצה לא לאהוב את זה. אני רוצה פשוט לאכול בגלל שאני רעבה ולא בגלל שאני אוהבת לאכול. ואז, כשאני רעבה – אני יכולה לאכול מה שאני אוהבת, עד שובע נעים. יש לי כ-3 פעמים כאלה ביום בהן אני רעבה באמת וזוכה לאכול את מה שאני באמת אוהבת – האין זה נפלא?

את העקרונות והתמיכה קיבלתי בסדנה של אופירה – שעשיתי פעמיים. פעם לפני כמה שנים – אז גם ירדתי יפה במשקל והגעתי ל-61 ק”ג, ועכשיו – לפני פחות משנה הגעתי לאופירה והתחלתי שוב בתהליך – בפעם השניה זה הלך הרבה יותר מהר כי הכלים כבר היו ברשותי, רק הייתי צריכה להיזכר בהם ולקבל תמיכה. אחד הדברים החשובים שלמדתי בסדנה זה שדברים שאני חושבת אותם לעובדות הם רק אמונות – ואני יכולה לערער אותם (למשל – האמונה שצריך לאכול מאכלים דלי שומן כדי לרזות, האמונה הכה רווחת שצריך לאכול כל שלוש שעות, האמונה שיש מאכלים שפשוט אסור לאכול אם לא רוצים להשמין ועוד ועוד ועוד…).

במקביל לכל אלה ואולי בזכות כל אלה אני עוברת בשנים האחרונות תהליך נפשי של חקירה, בדיקה ושינוי. מלבד הסדנה של אופירה הלכתי למאמנת אישית כדי לעבוד על הכיוון המקצועי שלי, אחר כך הלכתי לפסיכולוגית כדי לדבר על הקשיים שבלהיות אמא טרייה, והיום אני בטיפול לעיבוד חוויית הלידה. אני לא מפסיקה ללמוד על עצמי, לחקור את הרגשות שלי ולהתייחס אליהם. אני לומדת לפעול כדי לרצות את עצמי ולהפסיק לנסות כל הזמן לרצות את הסביבה, להקשיב לאינטואיציה וללב ולא רק למה שאחרים אומרים, להיפטר מאמונות מגבילות ולאמץ אמונות שנותנות לי השראה. עזבתי מקצוע שסבלתי בו, לקחתי פסק זמן של יותר משנה לגלות מה אני רוצה, כיום אני במהלך הסבה מקצועית, הפכתי לאמא, התבגרתי, השתניתי… אני משתדלת להקשיב. להקשיב לעצמי, להקשיב לגוף שלי ולמה שהוא אומר לי ולהסכים להיות במקום של חוסר נוחות. אני חושבת שזה אחד הדברים הענקיים שלקחתי מהסדנה והפגישות עם אופירה – להבין שאם רוצים להצליח, אם רוצים להיות מרוצים באמת מאיך שאנחנו, לא רק במידות גופנו אלא בכלל, צריך להסכים לפעמים להיות במקום של חוסר נוחות.

זה לא נוח שאני לא פותחת את המקרר כל רגע ואוכלת מה שאני רוצה מתי שבא לי. זה לא נוח לחשוב – מה אני מרגישה עכשיו ומה אני רוצה באמת (במקום אוכל). זה לא נוח – אבל זה פוקח את העיניים ומטלטל.

זה מזכיר לי, לפני כמה שנים החלטתי להעביר הלאה את כל ספרי הדיאטה שלי – שהרי אין לי יותר צורך בהם. ועכשיו סוף סוף התקשרה מישהי לגבי ספר מסויים. לא יכולתי להתאפק ואמרתי לה שהספר לא עבד בשבילי ושבכלל אני לא מאמינה בדיאטות. סיפרתי לה על השיטה ואמרתי לה שבעיקרו של דבר כשמפסקים לאכול ממקום של רעב רגשי – אפשר להתחיל לרזות. אבל מה עושים עם הרעב הרגשי? היא שאלה. מרגישים – עובדים על זה, שמים לב מה קשה לנו ומה מציק ומה רע. ואז היא ענתה לי תשובה מאלפת – היא אמרה לי שזה מאוד מפחיד. שמה אם לא רוצים להרגיש את כל הדברים האלה. שזה נשמע לה יותר קשה מדיאטה. ושהיא תחזור אלי. כמובן שהיא לא חזרה…

אז נכון. יש לנו, כפי שאומרת אופירה, “סיבות טובות ומוצדקות” לאכילה הרגשית שלנו. ולפעמים זה באמת לא נעים בכלל להרגיש וממש ממש לא נוח. אבל “לאכול על זה” לא יעלים את הבעיה. אולי הוא ישקיט אותה לכמה רגעים. קצת ישכיח אותה. אבל מה שקשה, מציק וכואב – יישאר שם, גם אם נעול ומחכה לשעת כושר, הוא לא ילך לשום מקום.

מאחלת לכולנו שיהיה לנו האומץ לצאת מאזור הנוחות, כדי להרוויח חיים אותנטיים ומאושרים יותר,

שלכן

יפעת.

על סופגניה, מדידת בגדים ו.. הבן שלי

18.11.10

מודדת בגדים עם ביטחון עצמי משופר..

הלכתי היום לקנות בגדים. קיצורו של דבר – חזרתי עם 4 ספרים חדשים… אבל גם עם בטחון עצמי משופר. כי הפעם – באמת נכנסתי לחנות בגדים (שזה דבר שדי קשה לי לעשות). יתרה מכך – לקחתי עימי (בחשש מה) למלתחה מכנסיים במידה 40 וגיליתי שזו המידה שלי והבגדים עולים עלי. הפעם לא קטלתי את עצמי כשראיתי את בבואתי במראה, אלא שיבחתי את עצמי, שהמכנסים נסגרים עלי. פעם אם המכנסיים לא היו יפים עלי – הייתי יורדת על עצמי, על הישבן והיריכיים שלי. הייתי מתוסכלת ומיואשת ממדידת זוג אחד של מכנסיים…ואילו הפעם חשבתי שאולי, בגזרה אחרת, זה יכול היה להיות ממש יפה, ולא נורא, בפעם הבאה נמצא…

הרהורים לגבי בני וחופש מאוכל

ההורים שלי מעצבנים אותי. אבא שלי שלח לי לינק היום על מניעת השמנה בגיל הילדות. אמא שלי אמרה לי אתמול “הוא הילד הכי שמן בגן”. הוא זה הבן שלי – בן שנה ו-4 חודשים. היא ילדון מתוק ורך ויש לו בטנונת מלפנים. מגיל אפס הוא אוכל לפי “חופש מאוכל” – כפי שהטבע התכוון. הוא אוכל כשהוא רעב. אומר לי “לא” ו”די” כשהוא לא רוצה ואני משתדלת להקשיב ולא להרוס לו… לי ברור שהילד שלי יהיה רזה. אבל כנראה שמי שלא חווה את חופש מאוכל, פשוט לא יכול להבין את זה. ויתכן באמת שלמתבונן מהצד זה נראה שאולי צריך, כפי שאבא שלי אומר לזעזועי העמוק “לתת לו פחות אוכל”…

טעם הסופגניה..

היום בבוקר התחשק לי סופגנייה. לאחר פגישה שהייתה לי קניתי סופגנייה וישבתי לאכול אותה עם קפה. מה אומר ומה אגיד. איזו אכזבה. איזה מן טעם יש לדבר הזה. טעם של שום כלום. רק הריבה מצאה חן בעיני, ובשביל ריבה – ממש לא צריך סופגנייה. וכדי שיהיה ברור – לא מלהיב, ולא טעים – אבל הייתי רעבה. אכלתי אותה עד תום. ולא הייתה לי בעיה עם זה כי ידעתי שבסופגנייה הזו יש עבורי המון דלק והיא “תחזיק” אותי שעות רבות – כפי שאכן היה. אין לי פחד מסופגניות. אני יודעת שאני לא חייבת לאכול אותן גם אם מחלקים אותן חינם ואני יודעת שאם אבחר לאכול אותן – לא אשמין מזה. וזה כבר מרגיע מאוד וגם מוריד את התיאבון…

—

שיהיה לנו שבוע נפלא,

ושתהיה לנו התעוזה לוותר על הספק

גם אם לכמה רגעים בלבד…

שלכן

יפעת.

אני חושב, משמע – אני לא מרגיש?!?

22.11.10

אתמול הייתה שיחה אינטרנטית עם אופירה.

למי שלא מכיר את מקרוב את התוכנית של אופירה, אחת לשבועיים, אופירה עורכת שיחה אינטרנטית עם כולנו. לפעמים לפני השיחה בנות שולחות לה שאלות והיא משוחחת איתן ומלבנת איתן את הנושאים במהלך השיחה. ולפעמים אופירה מביאה נושא ומדברת עליו – ופותחת אותו להערות ותחושות שלנו.

אתמול אופירה דיברה על הפחד שלנו להרגיש והצורך בכך, אם אנו באמת רוצות להתגבר על אכילת היתר ובכלל, להיות נוכחות יותר בחיינו. לא אפרט את כל תוכן השיחה המרתקת, אך אציין שני דברים שהפתיעו אותי ומאוד אהבתי בשיחה;

אופירה דיברה על כך שכדי להרגיש, אנחנו צריכים לתת לרגש מקום – לא לכסות עליו (למשל – אם אני כועסת – אני אוכל כדי לכסות על הכעס), לא לפעול עליו (למשל – לצעוק) אלא להתבונן. לראות מי אני כשאני מרגישה את הרגש הזה. מה זה עושה לי. איפה אני מרגישה את הרגש. עצם תשומת הלב ל”איפה אני מרגישה” מנטרל את החשיבה שלנו ועוזר לנו להרגיש.

ומכאן הדבר השני שהפתיע אותי כל כך – לפי אופירה – חשיבה מנטרלת רגש. על מנת להרגיש עלינו להפסיק לחשוב ולהתמקד ברגש עצמו. אחרי ששמעתי את זה ממש הרגשתי שנפל לי אסימון. הרבה מחקרים נעשו כדי לבחון האם יש תועלת בטיפול פסיכואנליטי (הכרוך בהרבה חשיבה וניתוח שכלתני של תחושות ורגשות). רובם העלו כי אין תועלת מבחינת שינוי התנהגותי (כמובן שלאדם יש תובנות חדשות ויש בשיטה זו ערך רב, אך הדבר לא מוביל לרב לשינוי בדפוסי התנהגות). עכשיו, פתאום – אני יכולה להבין למה.

כי אם אנחנו חושבים על זה – אנחנו לא יכולים להרגיש את זה. אנחנו בעצם עושים “אינטלקטואליזציה” – במקום להרגיש את הרגש ולחוות אותו עד תומו – אנחנו מנתחים אותו ועל ידי כך – מתרחקים ממנו. מצחיק, להשתמש במונחים מתחום הפסיכואנליזה כדי להוכיח שהיא לא יעילה התנהגותית…

אז מה אני מרגישה עכשיו? לחץ. המון לחץ. איפה – מפושט לי בבטן. איך זה מרגיש? כמו רעב. כמו חסר. כמו צורך. כמו השתוללות. אני רוצה לאכול. לכסות את זה. למלא את זה. אני כל כך לחוצה. ומה עכשיו? עכשיו אני הולכת לא לכסות על זה, לא לפעול על זה, לא לנתח את זה (לא להתחיל לחשוב – אז ממה את לחוצה בדיוק…). עכשיו אני הולכת לשכב לי קצת בחדר (כן, כן, אני צריכה ללמוד אבל זה יחכה 10 דקות…) ולהרגיש. להתאמן בלהרגיש את הלחץ. לראות שאני מסוגלת להרגיש לחץ. שזה לא הורס אותי.

אופירה, תודה על השיחה המאלפת!

שיהיה שבוע מפתיע ומאתגר,

שלכן, יפעת.

על עוגיה "קורצת".. ורגשות

23.11.10

הלכתי למטבח. רציתי לקחת מסטיק כדי להוציא את טעם הקפה המר שנשאר לי בפה. עיני נחתו על קופסת העוגיות המונחת על השיש, עוגיות שהכנתי אתמול, מתוקות, בצק מגולגל ובפנים שכבה של שוקולד נוטלה. בלי לחשוב אפילו נטלתי לי עוגייה וקרבתי אותה לפה. כמו תמיד במצבים כאלה – ידעתי שאני לא רעבה, ידעתי שאני אוכלת כי העוגייה “קורצת” לי ואם היא לא הייתה לי בזווית העין לא הייתי בכלל חושבת עליה. ידעתי שזה לא נקרא “לאכול לפי חופש מאוכל”. ידעתי שבטח אני אוכלת כדי לכסות משהו. כדי לא להרגיש. עד כאן – לא היה הרבה חדש.

אבל הפעם זה היה יותר מזה. הפעם עברה לי בראש מחשבה נוספת. “מי את כשאת רוצה את העוגיה הזו”, “מי את כשאת מחזיקה ביד עוגיה שלפני שניה בכלל לא חשבת עליה, ומתכוננת להכניס אותה לפה אפילו שאת לא רעבה בכלל”? “איך זה מרגיש לך, לקחת עוגייה במצב כזה” וגם “האם את מסוגלת לשהות קצת בתוך זה, בתוך הרצון הזה לעוגייה הזו, כשאת יודעת שאת לא צריכה אותה, לפני שאת מכניסה אותה לפה”. לשהות – לא כדי להימנע, אלא כדי להרגיש – את אותה תשוקה ורצון.

אני לא יודעת איך להסביר את זה אבל הרגשתי כמו בלון שהוציאו ממנו את האוויר בבת אחת. הסתכלתי על העוגיה, והיא לא קרצה לי בחזרה… פתאום זה נראה לי כמו גוש בהיר וחסר חן, שיושב לי ביד. פתאום יכולתי להניח אותה ולא לדחוף אותה לפה.

זה מפתיע אותי, כי כביכול, אלה דברים שאני כבר יודעת. אבל הויתור על הרציונליזציה, הויתור על הניתוח השכלתני והמעבר להרגשה עצמה – עשה כאן משהו. לחץ כאן על איזה כפתור. האפשרות לא לנתח למה, ולנסות להתגבר על עצמי, אלא האפשרות פשוט להיות – בתוך התשוקה, בתוך הרצון הזה למשהו שאני לא צריכה, למשהו שלא יוסיף לי באמת, להיות נוכחת למה זה גורם לי להרגיש ולא לשפוט או לחשוב על זה בכלל – אלא רק להרגיש את זה – עשה אצלי הבדל משמעותי. חשוב לי להדגיש – שמתי לב לא ל”רגש” שמתעורר בי, אלא לחוויה של “הרגשה”. “רגש” נתפס בעיני כמו משהו הרבה יותר חד וחלק, אני או עצובה, או שמחה או כל מיני דברים. “הרגשה” היא עבורי משהו אמורפי יותר, קצת פחות מוגדר ולכן יכול להיות הרבה יותר מורכב – עד שאין לי ממש מילים לתארו – רק להרגיש אותו…

ואני חייבת להוסיף עוד תובנה – אם אני כן מנתחת את העניין באופן שכלתני (וקשה לי שלא, בכ”ז, סטודנטית לפסיכולוגיה…) בעצם, הרצון הפתאומי הזה לאכול את העוגייה – כמוהו כרצון לא לחוות את אותה התשוקה לעוגייה. אני משתוקקת לאכול אותה ורוצה לספק את הרצון ולהסיר את התשוקה (קצת פרוידיאני – האגו שתפקידו רק להסיר תשוקות של האיד). ולכן, להיות בתוך החוויה ולהרגיש את התשוקה- מוציא את כל העוקץ מאכילת העוגייה בסופו של דבר. ההסכמה, לחוות את ההרגשה הלא נעימה, להיות במקום לא מוכר בו אני לא מספקת את הצורך אלא נותרת בתחושת חסך לזמן מה – היא שעוזרת לפוגג את התשוקה. זה מזכיר את החשש ממצב מעורר חרדה שאופירה דיברה עליו. אנחנו חוששים שלא נוכל להתגבר והחרדה רק תגבר – אך חרדה, כמו כל רגש – תגיע לשיא ואז תדעך. כך גם התשוקה הזו לאכול את שאיני צריכה – תדעך אם אתן לה להיות, אם אחווה אותה במלואה, אם לא אטייח אותה ולא אנסה להסיר אותה על ידי אכילה.

להמשך תגליות מפתיעות ומהנות

שלכן

יפעת.

אוכלת את השאריות של הבן שלי...

4.12.10

בשבועות האחרונים היה לי craving לפרנצ’ טוסט. איזו דרך נפלאה לנצל שאריות לחם לבן בנות יומיים שהופכות רכות ונימוחות בפה. אבל אחרי כמה ימים זה כבר נמאס והתשוקה חלפה לה. היום שבתי והכנתי פרנצ’ טוסט לבן שלי. טעמתי חתיכה קטנה. פיכס, מגעיל. כנראה שיש הבדל בין לחמנייה בת יום וחצי ללחם מחיטה מלאה בן שלושה ימים… פרסתי את הטוסט לבני, כשאני “גוזרת” את השוליים של הקשה. בלי משים הכנסתי את השיירים לפה. ואז תפסתי את עצמי. בפה שלי יש חתיכה מאוד לא טעימה של פרנצ’ טוסט. הטעם – טעם של שמן. המרקם – גרעיני ועוקצני. ולא טעים לי בכלל.

זהו, הפכתי לאותן אמהות שאוכלות את השאריות של הילדים שלהן. זה לא שזה חדש ממש. הרי כשאני מקלפת לו תפוח אני לפעמים אוכלת קצת מהקליפה… כשאני נותנת לו סנדוויץ’ אני יכולה למצוא את עצמי מסיימת את מה שהשאיר… אבל הפעם זה היה שונה. כי הפעם זה היה מגעיל… פתאום הבנתי – שגם אם טעיתי והכנסתי את החתיכה לפה – אין שום סיבה שבעולם שאכניס אותה לתוך הגוף. ו… ירקתי.

ולא, אני לא דוגלת בשיטת היריקות הידועה, של דוגמניות שרק טועמות את המזון ויורקות אותו… אבל האפשרות הזו – להבין גם אחרי שהכנסתי לפה שאני לא מעוניינת במשהו, ולבחור לא להכניס אותו לתוכי – נתנה לי המון כח.

והבן שלי? הבן שלי הסכים לאכול קצת – אז נתנו לו. ואחר כך לא רצה יותר, והנחנו לו לנפשו….

שיהיה לכולנו שבוע טוב,

שלכן,

יפעת.

סיפורי מקרה

מעולמה של יפעת בדרך לחופש מאוכל

אכילה רגשית והתרחקות מהשולחן כדי לחוש בשובע

עמודים באתר

חופש מאוכל

חם מהבלוג