מעבר לכך שהמתח סביב אכילת יתר אצל הילדים יכול לגרום לאווירה קשה של מריבות מתמשכות, הוא גם משפיע על מערכות היחסים בבית, על הדימוי העצמי ודימוי הגוף של הילדים והיחסים שלהם, עם האוכל והמשקל
מה אנחנו מפספסות כשאנחנו מאמינות שעליה במשקל או הקושי לרדת בגיל המעבר היא תוצאה של השינויים בגוף, ואיך האמונה הזו הופכת לסיבה לשינויים במשקל בגיל המעבר?
אנחנו נוטות להתייחס לשעמום כבעיה, אבל מה באמת מסתתר מאחורי שעמום? ואיך זה קשור לאכילה – מעבר למובן מאליו?
אם נמאס לך להילחם בבטן שלך – המאמר הזה בשבילך: איך הפכה הבטן 'לבטן הרכה' ביחסים שלנו עם הגוף ובדימוי העצמי?
אכילה מוקשבת היא יותר מאשר חוקי אכילה. זו דרך חיים והלך רוח של בחירה, הסכמה לחוות רעב ושובע, להנות מהאוכל, ולעצור לפני שאכלת יותר מדי ואת כבר מפוצצת.
כשאנחנו אוכלות בלי לשים לב – 'בין לבין' ו'על הדרך' – זה מעבר לשיחה על קלוריות או כמויות כדי לשמור, זו שיחה על נוכחות, ועל הדרך להתנתק מעצמנו בעזרת "אוכל שלא נחשב"
אם נמאס לך להילחם בבטן שלך – המאמר הזה בשבילך: איך הפכה הבטן 'לבטן הרכה' ביחסים שלנו עם הגוף ובדימוי העצמי?
אם כל כך חשוב לך לאכול מסודר, למה כל כך קשה ליישם את זה? מה זה אומר לאכול מסודר, ומה הקשר בין המאבק מול האוכל והמשקל לבין סדר וארגון?
גם כשהכל סביבנו בחוץ נרגע הגוף עוד לא שקט? איך אכילת חירום משמשת עוגן טבעי ונורמלי בזמנים של תחושת איום או סכנה קיומית?
כבר מוסכם ש'מחשבות יוצרות מציאות'. האם זה נכון גם לעולמות האוכל והמשקל? אולי לא רק מה שנכנס לצלחת משפיע על מידות הגוף אלא בעיקר מה שנכנס לראש?
