אחת השאלות שמעסיקות אותי שנים רבות, שהובילה אותי, לפני למעלה מ-30 שנה לגבש את ‘חופש מאוכל’ כשיטה סדורה לפתרון הבעיות שיש לנשים עם אוכל-גוף-משקל היא – למה דווקא נשים שמודעות לבעיות שיש להן ביחסים עם אוכל והרגלי האכילה הרגשית מתקשות להשתחרר מהלופ של הדיאטות או תוכניות ההרזיה למינהן?
איך ייתכן שנשים שמצליחות כל כך בכל תחום אחר נוחלות כישלון, שוב ושוב, בניסיון לעשות דיאטה ולרדת במשקל? כל שכן, לשמור עליו יציב לתמיד?
אני אקדים ואטען – לפעמים מודעות היא בעוכרינו!
בחברה המערבית משקל ומראה הגוף של האשה הוא זירת קרב, שבסופו של דבר מתמצה בקרב של האשה עם עצמה. בזירה הזו נפגשים מספר מיתוסים מרכזיים שמכתיבים לאשה את הדימוי שלה בעיני עצמה ואת דימוי הגוף שלה:
- מעמד חברתי – מגדיר סמל סטטוס ומנבא פופולריות חברתית
- מצב בריאותי – משקף את מידת הבריאות והחיוניות
- חוסן אישי – מסמל מודעות ואחריות ומעיד על יכולת שליטה ואיפוק
כולם יחד, וכל אחד מהם לחוד מסמלים הצלחה, למרות, שמיותר לציין, שאף אחד מהם הוא לא האמת, ויחד עם זאת, כוחו של מיתוס הוא כל כך חזק, בעיקר כשהוא מגובה בתעשיות שמשקיעות הון עתק בשימור שלו, קשה מאד להשתחרר ממנו, למרות שהוא נוגד כל הגיון.
מה הפלא שנשים שואפות למשקל אידיאלי שמגלם בתוכו את כל הרעיונות האלה?
ומכיוון שמשקל הגוף של רוב הנשים, באופן טבעי, רחוק מהאידיאל, הן נוהות אחרי דיאטות ותוכניות הרזיה שמבטיחות להן להצליח להתאים את הגוף שלהן למידות בסטנדרט ה”נכון”.
אני אקפוץ ישר לשורה התחתונה – הן מנסות לעשות את הבלתי אפשרי.
הן רגילות להצליח, ובתחום הזה, של האוכל והמשקל, הן לא מבחינות שהן שבויות בקונספט שיש בו כשל מובנה, כי הוא מנוגד לטבע ועומד בסתירה עם הטבע האנושי.
וככל שהן מודעות יותר הן מסתובבות יותר זמן בלופ כי
הלופ של הדיאטות מ ש מ י ן ומזין את עצמו עוד ועוד
ולמה דווקא נשים מודעות נתקעות בו?
התשובה שלי היא כזו:
כי דיאטות ותוכניות הרזיה הן לא הפתרון – הן ה ב ע י ה.
וככל שאשה מודעת יותר לעצמה ולהרגלי האכילה שלה – הסיכוי שלה להשתחרר מהלופ של הדיאטות הולך ומצטמצם.
ואני אסביר ואדגים.
מה הקשר בין מודעות ללופ של הדיאטות?
בעולם ההתפתחות האישית, מודעות נתפסת כלקיחת אחריות אישית. הרעיון שהכל אפשרי, הכל בראש והכל בידיים שלנו, מניח שהבנת בעיה היא המפתח לפתרון שלה, ומכאן, כל שנדרש הוא ביצוע. אשה מודעת למדה “לשאת באחריות” ולייחס לעצמה את חוסר ההצלחה לרדת ולשמור על משקל אידיאלי.
ואז? כשלא הולך בכוח מנסים בעוד יותר כוח!
הרצון העז והתשוקה להשיג מידות רצויות מחזיר אותן שוב ושוב לקונספט הדיאטה הבלתי אפשרי. הן מנסות שוב ושוב, עוד מאותו הדבר, נלחמות, נאבקות וחוות כישלון אחרי כישלון כשהן מתוסכלות ומשוכנעות שמשהו אצלן לא בסדר.
נוצר סחרור שבו מצד אחד – אשה מודעת למצבה, ולוקחת עליו אחריות, ומצד שני היא נוקטת בפתרון, שבתחום של המשקל, אין לה באמת יכולת להצליח בו, כי היישום, כאמור, בלתי אפשרי, כל שכן לאורך זמן. מכאן יוצא שהמודעות (ללא יכולת היישום) מנותבת לביקורת עצמית קטלנית, ותורמת למלחמה יומיומית – בעצמה, בגוף, באוכל.
המסקנה המקובלת, בקרב נשים מודעות, השגויה מהיסוד, היא שיש בעיה עם כוח הרצון וכושר ההתמדה שלהן, בעוד שהבעיה האמיתית נמצאת בכשל המובנה בקונספט שמניח, שהן (ואולי גם הגוף) אכן יכולים להחזיק מעמד בדיאטה לכל החיים.
על האשליה והכשל המובנה בקונספט של הדיאטות ניתן לקרוא פה במאמר
ה’סיפור עם הגוף’ של לימור
כך לימור, מורה להיסטוריה במקצועה, סיפרה באחת הסדנאות:
אני לא אוהבת את הגוף שלי. קיבלתי חתיכת ירושה מאמא שלי שקיבלה אותה מסבתא. אנחנו נשים שכשמגיעות לסביבות גיל 30 משהו משתנה בגוף, חילוף החומרים גורם לכל הנשים במשפחה להשמין. האמת? לאחותי זה בכלל לא מפריע, אני לא אוהבת את איך שהיא נראית, אבל זה לא מפריע לה. אותי זה מטריף. אני ממש מנסה לספור. לא תראו אותי מכניסה לפה משהו שכתוב עליו בכתב סתרים בלתי נראה בענק – משמיןןןןןןןן!
וכשאני אומרת לא תראו אותי, זה חוכמה קטנה, כי האמת היא שלא תראו אותי, זה כי אני לא עושה את זה כשרואים אותי. אני ממש טובה בלהתאפק כשרואים אותי. מתאפקת-מתאפקת-מתאפקת, אבל אז, כשאף אחד לא רואה, אני נכנסת, לבד, עם עצמי, ל”חגיגת” זלילה מטורפת. אוכלת מכל הבא ליד, בלי שום איפוק ושום שליטה. גם כשכבר רע לי ומגעיל אותי (לא יודעת מה יותר – האוכל או זה שאני שלא מצליחה לעצור), אני ממשיכה. אני בטוחה שמי שהמציא את הביטוי “לחגוג עם אוכל” – לא לזה התכוון המשורר.
אז כן, הבעיה שלי שאני “שוברת דיאטות סדרתית”. הגוף שלי דוחף אותי לאכול. לא מצליחה להחזיק מעמד ושונאת את עצמי על זה.
כולנו מכירות את זה – אחרי כל דיאטה – ככל שהמשקל עולה ההערכה העצמית יורדת, והפער בין מידת המודעות ליכולת הביצוע מעלה תסכולים והרבה מאד רגשות שמגבירים אכילה רגשית, ומן הסתם גם עליה במשקל.
זה קורה כי הבעיה היא לא באמת המשקל. המשקל, האכילה וכל מה שהיא גורמת הם סימפטומים לבעיה.
הבעיה היא שהתרגלנו לטפל בסימפטומים באמצעות עוד שיטת דיאטה או תוכנית הרזיה.
אבל כל עוד לא ישתנה הקונספט מעגל ההשמנה רק ילך ויגבר, עם כל דיאטה יותר ויותר, והלופ של הדיאטות ילך ויתהדק.
ככה זה שמנסים להיפטר מבעיה על ידי הטיפול בסימפטומים שלה.
איך נקלענו ללופ של הדיאטות?
בחברה המערבית, האכילה הפכה להיות, מעבר לפעולה פונקציונלית, גם בעלת הקשרים חברתיים ומעמדיים, והמשקל ומראה הגוף הפכו לסמל סטטוס, לפי הנוסחה: המראה הנכון = הצלחה.
גדלנו לתוך תרבות שמקדשת את הרזון כערך עליון ומכתיבה לכולנו את הסטנדרט הראוי למראה שלנו, ובכללו את המשקל האידיאלי של אשה ראויה.
כך, אידיאל היופי שמכתיב את המראה החיצוני ה”נכון”, מעסיק נשים, ובעיקר נערות שהפנימו, שהרושם הראשוני קובע את מידת הפופולריות החברתית שלהן והתדמית שקובעת את הערך החברתי שלהן, וכדי להתקבל בחברה עליה לעשות את המאמצים הנדרשים ולטפח נראות ראויה.
ה’סיפור עם המשקל’ של אלה:
אלה, בת 52, סיפרה לי שהתחילה להתעגל בגיל ההתבגרות, בצבא העלתה משקל ועם השנים עלתה וירדה במשקל לסירוגין, עשתה כל דיאטה אפשרית, ואחרי כל ירידה יפה שהחזיקה תקופה מסוימת, היא עלתה בחזרה, למשקל גבוה יותר. במצטבר היא כבר ירדה עשרות קילוגרמים, ועלתה יותר. היום היא במשקל הכי גבוה שלה אי פעם. היא מכירה בכך שהאוכל הוא “חתיכת עניין” אצלה, מודעת מאוד לבעיה ויודעת שהאכילה שלה מקורה לא ברעב פיזי אלא בשעמום ובכל מיני רגשות אחרים.
היא מרגישה שהיא חייבת לעשות משהו כדי להרגיש טוב יותר עם הגוף, גם אם לא תרד במשקל. מבחינתה הפתרון הוא ”להיות שמנה ושמחה“, אבל, גם זה לא כל כך עובד לה, לדבריה, כשהיא מסתכלת במראה היא מתקשה לקבל את מה שהיא רואה ובאמת להיות שלמה עם זה ש”ככה אני נראית”, כי “מה שאני רואה במראה הוא – כך נראה כישלון!”. היא מרגישה רע ביחס לגוף שלה וביחס לעצמה, ולמרות זאת “היא אוכלת כי היא אוהבת לאכול, ואין הרבה דברים אחרים שכיף לה לעשות”, היא אומרת.
אלה עשתה, במהלך 3 העשורים האחרונים, דיאטות מכל סוג וניסתה כל דרך להיפטר מבעית המשקל, גם דיאטות כסאח. היא עלתה במשקל בעקבות כל אחת מהן, עד כדי כך שהיום כבר יש לה תחושות פיזיות קשות, היא כבר שוקלת לעבור ניתוח בריאטרי (’קיצור קיבה‘), אבל היא לא תעשה את זה כי היא פוחדת. היא מיואשת מעצמה. מרגישה שאין פתרון לבעיה שלה.
למרות כל זאת, כשאני מספרת לה על האפשרות להשתחרר מהסבל ומהמאבק שהיא נתונה בהם באמצעות הקשבה לגוף ואכילה לפי מנגנון הרעב והשובע, היא הודפת את הרעיון בחוסר אמון. אחרי כל כך הרבה שנים של סבל וניסיונות אין־ספור היא כל כך שבויה “במודעת לעצמה ולחולשות שלה”, היא סקפטית עד כדי כך שאינה מוכנה לתת לעצמה ליהנות מהסיכוי לצאת לחופשי מההתעסקות הבלתי נגמרת במשקל שלה.
על הקשר הסמוי בין מיתוס המשקל הבריא והלופ של הדיאטות
האקלים החברתי שאנחנו חיים בו סוגד, כאמור, לאידיאל היופי – כולם מקדמים אותו – נשים וגברים, מבוגרים וילדים, הורים ואנשי חינוך, ובעלי מקצוע מתחום הבריאות. “צעיר בריא ורענן – נפש בריאה בגוף בריא”, היתה הסיסמא שרובנו גדלנו עליה. לכן, הרעיון הוא, ששמירה על בריאות הגוף הכרחית לשמירה על בריאות הנפש. כדי לחיות חיים שמחים ומאושרים, יש לטפח את האישיות, ההשכלה, המודעות לעסוק בפעילות גופנית, ולשמור על תזונה בריאה.
מהי תזונה בריאה? פה נמצא את שורש הבעיה.
המאה האחרונה לימדה אותנו שתזונה בריאה היא מדע, שאנשי מקצוע מלומדים הם הסמכות הבלעדית להמליץ לנו מה, מתי ואיך לאכול, ומכאן הפסקנו לחשוב עצמאית. התרחקנו מהגוף, מהרגשות שלנו, ואיבדנו את האמת – אין תזונה ואין משקל שיכול להיות נכון ובריא לכולם. זה בניגוד לטבע של הגוף שלנו. שכחנו את תבונת הגוף הטבעית והפקענו מהגוף שלנו את הסמכות ואת היכולת שלו להדריך אותנו בתזונה הנכונה לו ובריאה עבורו.
ואם ידע הוא כוח – הפקענו את הידיעה מעצמו לטובת תכתיבים ותפריטים.
כך, נשים משכילות ומודעות, באופן טבעי, נוטות יותר לסמוך על בעלי מקצוע במקום לסמוך על עצמן ועל הגוף שלהן. בענייני אוכל, ולעיתים קרובות – לא רק…
החכמה של הגוף היא טבעית ומולדת, אם רק נקשיב לה וניתן לה תוקף, תנחה אותנו בדרך למשקל הטבעי, הבריא לנו, המשקל בו הגוף יודע לתפקד במיטבו. לכל גוף יש את המשקל התקין שלו ולגוף יש, באופן טבעי, את התבונה לאזן את עצמו ולהביא את עצמו למשקל האופטימלי עבורו.
תזונה בריאה היא תזונה שנשענת על הקשבה לתבונה הטבעית של הגוף – המנגנון הטבעי של הרעב והשובע, והיא זו שדואגת לאפשר לגוף לאזן את עצמו ולחזור ת מ י ד למשקל שבסופו של דבר, נרגיש בו נעים ובנוח.
הלופ של הדיאטות מזין אכילה רגשית
במהלך הניסיונות החוזרים ונשנים לעמוד בדרישות, נצברים לא רק קילוגרמים מיותרים, אלא גם פגיעה הולכת וגוברת בביטחון, בתחושת הערך, ובדימוי העצמי, עד כדי כך שנשים מעידות על כך שהו כועסות, שונאות, מתביישות וחשות אשמה גדולה ביחס למצב הגוף שלהן וחוסר היכולת לשלוט באכילה. נשים שרגילות לחוות הצלחה, ולהחזיק, באחריות רבה, תפקידים מורכבים ומשמעותיים, חוות, רק או בעיקר בתחום האכילה והמשקל, חוסר יכולת וכשלון חוזר ונשנה, תסכול גדול, שרק מחמירים את האכילה הרגשית ומעגל ההשמנה, שהולך וגדל כמו כדור שלג.
אני מציעה לעצור רגע את המרוץ אחר המשקל ולהניח בצד את השיפוטיות והביקורתיות העצמית, ולשאול שאלות קצת אחרות כדי להבין, שמשהו פה בחשיבה ובדרך ההתנהלות לא מתקבל על הדעת, ולהסכים לאפשר לעצמנו להרגיש טוב (שביננו, זו הסיבה העיקרית עבורה נשים שואפות לרדת במשקל) ללא קשר למידות ולמראה הגוף – קצת הפוך ממה שלמדנו לחשוב:
למה דווקא נשים מודעות חוזרות שוב ושוב לזירת הקרב של הדיאטות?
נשים משכילות שמודעות לבעיה נתקעות בלופ של הדיאטות דווקא בגלל מה שהן יודעות ומה שהן מודעות לו. כי הן חוזרות, במודע ובאמונה מלאה, שוב ושוב לזירת הדיאטות. דווקא אלה ששואלות שאלות, לומדות וחוקרות, דווקא אצלן הפער בין הידע והמודעות לבין המעשה – גדול ורמת התסכול הולכת וגדלה.
ותסכול בעצמו – משמין.
נשים מודעות מתקשות להשתחרר מהלופ של הדיאטות כי הן שואלות את עצמן שאלות מעולם המודעות העצמית – ‘חופרות’ ומנסות להבין למה או מה גורם להן לאכול, והרבה פעמים הן אפילו יודעות מה הסיבות לאכילה המיותרת שלהן, ויחד עם זאת, מעידות שהמודעות לכך עדין לא עוזרת להן לעמוד בדחף ולא לאכול. וזאת כי הן שואלות את השאלה הלא נכונה – במקום לשאול למה אני אוכלת? (אכילה רגשית), כמה אני אוכלת? (משטר קלוריות), או מתי אני אוכלת? (הרגלי אכילה “בריאים”), המענה נמצא להן מתחת לאף – פשוט להחליף את השאלה ל – *איך* אני אוכלת? מי הסמכות שמלמדת אותי איך ומה לאכול?
נשים משכילות ומודעות יודעות כבר ‘כל מה שצריך’, אבל הן לא מספיק סומכות על עצמן, ולכן נשענות על סמכות מקצועית שתפקח ותאשר להן מה ומתי לאכול, כדי לגרום לירידה המיוחלת במשקל. ברגע שילמדו להחזיר את הסמכות לעצמן, ברגע שיתנו אמון בגוף שידריך אותן מתי ומה לאכול, כלומר יפתחו סמכות מוקשבת לגוף ויאכלו מתוך הקשבה, הגוף שלהן ישיל מעצמו את כל מה שצבר ויאזן את עצמו למשקל תקין וטבעי בשבילו, משקל בו הוא מתפקד במיטבו. הן מחפשות את התפריט האולטימטיבי שיעזור להן להשיל משקל, במקום ללמוד לתקשר עם הגוף ולאפשר לו להדריך אותן איך לאכול בהתאם למה שהגוף צריך, למשקל אופטימלי, נינוחות אישית, ותפקוד מיטבי.
הצטרפי גם את
לאלפי הנשים שכבר עברו בהצלחה את השינוי
תכנית חופש מאוכל
תכנית הליווי שתעזור לך פעם אחת ולתמיד
לאכול מסודר ובשליטה
