אחרי החגים מתחילים דיאטה…
באירוע הזה אני לא נוגעת בפירור…
כולנו מבטיחים הרבה הבטחות לעצמנו, ובהרבה מאד מקרים לא מצליחים לקיים. נותנים לעצמנו “מילה” ולא עומדים בה. וכשאנחנו לא מצליחים לעמוד במילה שלנו, אנחנו מפסיקים להאמין לעצמנו, לסמוך על עצמנו ומרגישים רע עם עצמנו.
למה זה קורה? למה כל כך קשה לנו לעמוד בהבטחות שלנו לעצמנו?
למה כשאני מבטיחה לעצמי, בביטחון מלא ואמונה שלמה, שמהיום, אני לא אוכלת אחרי שבע בערב, אני מפירה בסופו של דבר, את ההבטחה שלי לעצמי?
הסיפור של רויטל
כמעט כל החיים היא שמנה מדי, לטעמה.
נאבקת במשקל על בסיס יומיומי.
היא יודעת שיש לה אישיו עם אוכל. ירדה ועלתה כבר עשרות פעמים. היא מותשת אחרי עשרות ניסיונות כושלים של דיאטות והשמנה חוזרת, פעם אחרי פעם.
היא לא הייתה בטיפול רגשי אבל מאוד מודעת, יודעת מאיפה האכילה שלה, ושזה לא מרעב פיזי. היא יודעת שהיא חייבת לעשות משהו כדי להרגיש יותר טוב עם הגוף, אבל היא “פשוט אוהבת לאכול” וקשה לה לעמוד בפיתוי.
בעיקר בערב, במיוחד בשקט שאחרי יום מאתגר, מול הטלוויזיה – קשה עם הריקנות בלי לנשנש משהו.
היא כבר מיואשת מעצמה, מרגישה ש’משהו לא בסדר אצלה’ שהיא לא יכולה לעמוד בהבטחה שלה לעצמה, שהערב היא לא מנשנשת. ומכך שההחלטה שקיבלה בנחישות כשנכנסה הביתה אחרי יום מלא עשיה, כבר מזמן נשכחה מול הטלוויזיה.
וכך המאבק נמשך, מלווה ברגשות אשמה וביקורת עצמית, וככל שהמשקל עולה (או לא יורד), הביטחון העצמי יורד. והתחושה היא – שאין מוצא…
למה אנו מבטיחים לעצמנו הבטחות שאנחנו לא מצליחים לעמוד בהן?
את בוודאי מכירה את הסנריו…
מגיע רגע, אחרי שהעלית כמה (או הרבה) קילוגרמים, ונמאס לך מהגוף שמשמין או האכילה המופרזת עליה אין לך ממש שליטה, שאת עוצרת לרגע ואומרת לעצמך: “זהו, אני חייבת לעשות משהו בנדון!”. ובהחלטה נחושה את מתחילה את הדיאטה “הטרנדית” החדשה, או מחליטה להתחיל שוב “לשמור”, או לאכול רק אוכל בריא, לא משמין, ו”להיות טובה”, לאכול “כמו שצריך”.
המוטיבציה שלך גבוהה. אחרי הכל באמת נמאס לך להראות ולהרגיש ככה, ואת מתגייסת בנחישות רבה להצליח הפעם להתמיד בדיאטה עד התוצאה המיוחלת.
לא אוכלת שטויות ולא מכניסה לפה יותר מהמידה.
וזה נראה אפשרי, אפילו מבטיח.
הולך לך ממש טוב בימים הראשונים – את עומדת בזה יפה ולא אוכלת מה שאסור, ועוד יותר כשאת רואה כבר תוצאות למאמציך – כבר רזית חצי קילו (או 1-2 קילו) בשבוע אחד בלבד!
וזה באמת נראה לך שתצליחי להתמיד, להקפיד, לבדוק מה את אוכלת ומה את לא אוכלת, מתי את אוכלת, ובטוחה שהפעם תצליחי להמשיך להשיל את הקילוגרמים המיותרים באותו קצב ובאותה קלות שהצלחת עם הראשונים.
הרי את לא אוכלת מה שאת לא אמורה לאכול.
וההרגשה הזאת היא הכי אמיתית שיש!
ואת לגמרי בטוחה שכך תוכלי להמשיך ולהתמיד, עד השגת התוצאות הרצויות.
ולשמור עליהן לתמיד!
אבל מה קורה? למה זה לא קורה כפי שדמיינת?
למה אנחנו נוכחים שטעינו?
ההרגשה הבטוחה הזאת נובעת מכך שאנחנו מדמיינים שגם בעתיד פשוט נוכל להמשיך לפעול בדיוק באותה דרך. אין באמת שום סיבה לחשוב אחרת, ושזה אי-פעם ישתנה!
לפני כמה וכמה שנים נתקלתי בעיתון כלכליסט בכתבה “למה אנחנו לא מסוגלים לתכנן את העתיד שלנו” של אורן הוברמן על נפלאות המוח שלנו, שריתקה ומאד הרשימה אותי, ומה שכתוב בה זכור לי עד היום, כי למרות שזו כתבה לכאורה על כסף, יש בה הכל, כולל על אוכל, חדר כושר, וכן, גם על פנסיה ואיך להזדקן בכבוד…
בכתבה מרואיינים מספר מדענים שמסבירים את התופעה הכל כך מוכרת, ונטען בה ש”למרות שיש יסוד להאמין, שיש אכן אמת בכך שאנחנו יכולים לנבא את העתיד, ושכל עתיד שאנחנו יכולים לדמיין לעצמנו אנו יכולים ליצור – אנחנו לא באמת רואים את העתיד, רק מדמיינים אותו”
מנחשים.
וניחושים נוטים להיות מוגזמים, ולעתים קרובות מוטים ומוטעים, (ואני מרשה לעצמי להוסיף שלכן הם גם מטעים עד מתעתעים), ובמיוחד כשאנחנו מנסים לדמיין את העתיד הרחוק..
מכיוון שמדובר כאן בחיזוי רגשי.
אז… אוכלת או לא אוכלת למרות שהחלטת שלא תגעי עוד בפירור בערב?
כך החיזוי הרגשי עובד:
כשאנחנו מנסים לדמיין איך נרגיש בעתיד בנוגע למשהו, אנחנו פשוט בודקים מה אנחנו מרגישים לגביו עכשיו ועושים קופי־פייסט לעתיד.
אחרי שאת אוכלת ארוחת חג ענקית ובקושי יכולה לנשום, את אומרת לעצמך שאת לא אוכלת יותר לפחות שבוע. ובאותו הרגע את מאמינה לזה בכל לבך. באותו הרגע את באמת לא מסוגלת לדמיין את עצמך אוכלת שוב, גם אם היית מנסה.
מה עשית? לקחת את ה’עכשיו’ והדבקת אותו בעתיד.
ואת כמובן טועה, כפי שבוודאי תגלי, במקרה הספציפי הזה, ברגע שתראי את הקינוח.
כך החיזוי הרגשי עובד גם בנושא הדיאטה, או כשאנו מבטיחים לעצמנו ש”יותר לא אוכל הערב”, או “מעכשיו אוכל רק אוכל דל-קלוריות”, “מעכשיו אוכל רק אוכל בריא” וכד’.
התשובה לכך נובעת כנראה מהאפשרות, שיש פרדוקס מוזר בכל הקשור לחשיבה על העתיד.
שיש לנו בעיות רציניות בכל הנוגע למשמעת עצמית, אבל רק לגבי מה שקורה לנו עכשיו ולאו דוקא עם דחיית סיפוקים עתידיים.
במחקר מעניין שתואר בכתבה הניחו מול אנשים שוקולד ובננה, וביקשו מהם לרשום מה משתי האפשרויות ירצו לאכול בשבוע הבא.
הרוב בחרו בבננה. כשהזמינו אותם כעבור שבוע, החוקרים אמרו להם שהדפים מהשבוע שעבר נגרסו בטעות, וביקשו מהם לקחת את מה שרשמו בדף. כולם – גם מי שכתבו שוקולד וגם מי שכתבו בננה – בחרו לאכול את השוקולד.
בטווח הארוך אנחנו מדמיינים את עצמנו מבוגרים אחראים ואידאליסטים, אבל בהווה כולנו מתנהגים כמו ילדים, רוצים את הסיפוק המידי.
בבוקר אני חושבת על האפשרות האחראית שבערב אני לא אוכלת. אבל כשמגיע הערב והתיישבנו מול הטלוויזיה כבר שכחנו את ההבטחה שלנו – אנחנו חייבות עכשיו ומיד סיפוק מיידי.
למה אנחנו פונים שוב ושוב חזרה לדיאטות למרות שהן לא עבדו לנו בעבר?
סביר להניח שזאת גם הסיבה שרוב האנשים יחזרו שוב ושוב לדיאטות, גם אחרי שהורידו והעלו את אותם קילוגרמים ויותר מספר פעמים במהלך חייהם.
זאת מאחר והם לא צופים שום בעייה עם דחיית סיפוקים עתידיים – הם באמת משוכנעים ובטוחים בהצלחתם בעתיד, כמו שהם מצליחים היום עם הדיאטה, ולכן בטוחים שכך יהיה גם בעתיד.. ולתמיד…
אז בפעם הבאה שאת לא מצליחה לעמוד בהבטחה שלך, שלא תאכלי היום אחרי שבע בערב, או שמעכשיו את לא אוכלת יותר סוכר וגלוטן – תביאי קצת חמלה לעצמך, ותזכרי, שכשהבטחת לעצמך, באמת ובתמים חשבת שתוכלי לעמוד במילה שלך, כי כאמור, בעוד שיש לנו בעיה עם דחיית סיפוקים בהווה, אין לנו בעיה לדמיין את דחיית הסיפוק העתידי – עד שנראה את החטיף על השיש.
הצטרפי גם את
לאלפי הנשים שכבר עברו בהצלחה את השינוי
תכנית חופש מאוכל
תכנית הליווי שתעזור לך פעם אחת ולתמיד
לאכול מסודר ובשליטה
