אמון, אכזבה והאפשרות להשתחרר מהמאבק במשקל

דילמת האמון וחשיבות הספק

מה קורה פה?

אמון נרכש בדיוק באותו האופן ובאותה הדרך בה נרכש חוסר-אמון.

אמון נבנה בהדרגה – כשחומר הגלם שלו הוא חוויות של הצלחה. 

בדיוק באותו אופן, חששות, ספקות, דאגות והתלבטויות הן ביטוי של חוסר אמון שמתגבש בהדרגה בסדרה של חוויות כישלון. 

לכן חווית חוסר האמון, במסגרת המאבק במשקל, היא כרוניקה צפויה מראש. 

הרי אם נקדיש מחשבה נוספת נבחין בכך, שכשאנחנו דורשות ומצפות מעצמנו ומהגוף שלנו את הבלתי אפשרי, הכישלון מתבקש וידוע מראש. 

כי הדרישות של תוכניות הדיאטה השונות הן  ל א   ר  י א ל י ו ת  לטווח הארוך. 

הן לא מאפשרות אכילה שפויה (עם שקט בראש), כי הן מנוגדות לטבע שלנו.

חוסר האמון בעצמנו (במקום חוסר אמון בשיטה), שמתחפש ל’ספק’, הוא מעין נורית אזהרה אדומה שמאותתת לנו, שכנראה אנחנו נכנסות לעוד סיבוב בלופ המוכר והידוע.

לספק יש תפקיד חשוב. הוא שומר עלינו.

תמיד כשרוצים משהו, בעיקר משהו גדול ומאתגר, עולים ספקות. זה טבעי שיש חששות, פחד שזה לא יצליח, פחד שזה יצליח…

הספקות הם טיעוני ‘הנגד’ שעולים מול טיעוני ‘הבעד’, והם בעצם מחשבות שאפשר, וחשוב, למפות ולבחון לאור המטרה הראויה שלנו.

למשל, אני רוצה חופש מאוכל. ואז עולים הספקות – לגבי התכנית, לגבי המסוגלות שלי, ועוד.

גם כשה’בעד’ די ברור – למה ואיך זה יכול לתרום ולהיות טוב בשבילי, נכון לי…

ה’נגד’ מרים ראש – אולי גם זה לא יעזור, בשביל מה לנסות אפילו, כבר הוצאתי כל כך הרבה כסף… 

ובכל זאת, אם אמרנו שהמטרה (הראויה) היא לא רק לרדת במשקל אלא גם לשמור על משקל יציב, לאורך זמן (ואני מוסיפה – גם ללא מאבק), איך זה, אחרי כל ניסיונות העבר, נשים מתקשות להטיל ספק מול עוד תוכנית דיאטה?

לעומת זאת, כשהן שומעות על חופש מאוכל, וממש מתחברות לבשורה, הן די מהר מכבות את ההתלהבות עם שפע הספקות שמיד עולים – כי זה נשמע להן ‘טוב מדי מכדי להיות אמיתי’.

והנה התשובה שלי – המוכר והידוע, גם אם מאכזב פעם אחר פעם, מקנה ביטחון!

את הפורמט של הדיאטה אנחנו כבר מכירות – כולל את הדרישות שלו מאיתנו, את התוצאות ההרסניות שלו, ואת הנתון העגום שהצלחה, אם תהיה – תהייה זמנית. ואולי מתנחמות בעובדה שככה נגזר עלינו, ולפחות מעת לעת, נזכה במראה גוף שישמח אותנו לתקופת מה.

לעומת זאת, שיטת ‘חופש מאוכל’, מציעה תוצאה כמעט בלתי נתפסת, שקשה לדמיין, שהדרך שלה נוגדת את ההגיון (כמו שאנחנו מכירים אותו עד היום), המוכר והידוע שהתרגלנו לחשוב לפיו ביחס לדרך ‘הנכונה’ לצמצם היקפים, ולכן עולה ספק גדול – האם באמת אפשר להצליח? איזה ביטחון יש לי שאני אצליח במשהו כל כך לא מוכר וכל כך שונה?
אך טבעי במצב כזה, במקום לקחת ‘סיכון בשביל הסיכוי’, לבטל או לשים בצד את האפשרות, ולחזור למוכר והידוע.

אין ספק שהדיאטות מלבות את הספק ועושות שמות בתחושת המסוגלות של כמעט כל מי שעושה אותן. לכן הבנתי שהתפקיד שלי, לפני הכל, הוא לבנות את הביטחון ואת האמון של התלמידות בעצמן כחלק מהתהליך. לכן, בשיטת ‘חופש מאוכל’, למרות שאני מלמדת בקבוצות, אני מלווה כל אחת מהתלמידות שלי גם באופן אישי, כשאני מקפידה להמשיך ולהחזיק עבורן את האמונה במסוגלות שלהן גם בתחום הזה, בזמן שהן בונות את האמון העצמי והביטחון, לבחור מתוך חופש, במקום מתוך ברירת מחדל אוטומטית במוכר והידוע.

אז… איך משתחררים מהמאבק במשקל?

עכשיו – שאלת השאלות היא – במה מטילים ספק? איך ואיפה מחפשים את נקודת הכשל (כדי שנוכל לבחור מה באמת מתאים לי, ללא קשר לכשלונות העבר שלי)?

פה יש לנו את החופש לבחור.

חופש להכיר בנקודת הכשל ולהסכים לעשות “צעדים בוני אמון” עם עצמנו – כמו להכריז על “הפסקת אש” בעיצומו של המאבק במשקל וללמוד לעשות שלום עם הגוף שלנו – להסכים להכיר במה שיש, לסלוח לעצמנו על שנים של ניסיון לדרוש מהגוף לעמוד בציפיות שלנו, ובעיקר, להסכים עם זה שהמאבק במשקל הוא מלחמה שאין בה תוחלת ואנחנו לא מעוניינות בה.

המאבק במשקל, כשלעצמו, אינו מטרה ראויה, למרות שהוא נראה כמו מטרה גדולה ומאתגרת. עם זאת הוא אמצעי ממש לא יעיל שזכה למוניטין והסכמה גורפת, למרות שמעולם לא הוכיח את עצמו. 

אני מציעה להגדיר מחדש את המטרה, ומתוך כך גם את האמצעים להשגתה. כשהמטרה היא שקט בראש מהתעסקות היתר במשקל, קולות המלחמה שוכחים, אנחנו נכנסות למוד של שלום, שמאפשר ללמוד להכיר את תבונת הגוף, ולהקשיב לאותות שהוא שולח לנו ביחס לצרכים שלו.

כשאנחנו לומדות להקשיב לגוף מתוך כבוד, חמלה והוקרה, הוא מלמד אותנו איך לאכול.

הגוף יודע איזה משקל מכביד עליו ומה משקל היעד האופטימלי עבורו.

הוא הופך למורה דרך בתוכנית התזונה שתביא אותנו למשקל הגוף הטבעי,

בלי מאבק במשקל – שלום במקום מלחמה. שקט במקום רעש בלתי פוסק.

והנה שוב חזרנו לדילמה – זה נראה בלתי אפשרי להתמסר ולתת אמון כשאין אמון. 

זה נכון מאד וטבעי.

באמת נראה שקשה עד בלתי אפשרי פשוט לשנות. 

זו בדיוק נקודת הכשל שמאפיינת את המאבק במשקל. 

השינוי חייב להיות מערכתי מצד אחד, והדרגתי מצד שני.

שינוי כולל, שנעשה ברכות, עקב בצד אגודל, בצעדים קטנים ועדינים, במהלך משולב, כששינוי קטן במרכיב אחד במערכת, מאפשר למרכיב אחר להשתנות, בלי לחץ או כפיה, אלא מתוך הזרימה הטבעית של התהליך, צעד אחרי צעד – לגדל את החדש שנוצר.

לכן, בחופש מאוכל, במקביל לתרגול קבלה עצמית – אנחנו מכווננות את “מערכת ההפעלה” שלנו. לומדות לחשוב אחרת – על אוכל, על אכילה, על הגוף, ועל עצמנו.

אנחנו מתרגלות מחשבות מיטיבות ביחס לאוכל-גוף-משקל, והמחשבות הללו גורמות למערכת שלמה של רגשות ופעולות להיכנס למרחב, שמאפשר דרך יעילה יותר להתמודד עם הרגשות הקשים, מגלה דרכי התמודדות חדשות, ובמקום אשמה ובושה אנחנו מגדלות, בתהליך עדין, גאווה עצמית, ומגלות את עצמנו ממקום חדש, שנעים לחיות איתו, ולבטוח בעצמנו.