עד כמה מוסכם ומקובל בחברה שלנו להטיל ספק במה שאנחנו כבר יודעים ומאמינים? עד כמה מעודדים אותנו להקשיב ולפעול לפי האמת הפנימית שלנו? האינטואיציה?
עד כמה קל לנו להציב סימני שאלה לגבי מה שכבר מוכר וידוע לנו – הדרך הקונבנציונלית איך לחשוב ולעשות דברים?
לתוכניות של ‘חופש מאוכל’ מגיעות נשים שמכירות היטב ופועלות על פי הדרך הקונבנציונלית שנים על שנים. ובכל זאת הן החליטו להתמסר, להניח בצד כל מה שהן כבר יודעות, ולעשות ‘קפיצת אמונה’ – אל הלא נודע.
בתוך התהליך הן פוגשות לא מעט ספקות ותהיות.
איך מתנהלים עם הספקות האלה? איך לא נותנים להם להפיל אותנו ובכל זאת ממשיכים להתקדם קדימה? מה עושים עם אי-הוודאות המאיימת? ואיך תדעי שאת באמת בדרך הנכונה?
אם את כמוני (כמו שהייתי עד לפני קרוב ל 40 שנים), את בוודאי יודעת איך זה מרגיש לא להיות מרוצה מהגוף שלך, איך זה מרגיש לא לאהוב, או אפילו לתעב את האכילה הרגשית (ללא שליטה) שלך. ומעל הכל, את יודעת איך זה מרגיש כשאת לא יודעת איך לשנות את המצב ויש לך ספק גדול שזה בכלל אפשרי עבורך. אולי גם לך, כמו שקרה לי, אין מושג איך להצליח במאבק הזה באכילה, ואף ייתכן שהתייאשת כבר מלמצוא פתרון-אמת.
הרצון העז חזק מכל ספק
למרות כל זאת, משגרה של הסתכלות פסימית ו”קורבנית” על החיים, עם בולמוסי אכילה בלתי נשלטים וביקורת תמידית על עצמי ועל גופי, יום אחד אמרתי לעצמי שמספיק, שהכל צריך להשתנות, שיש לי את כל הסיבות שבעולם למצוא פתרון לבעית המשקל שלי, כמו גם לאופן האכילה שלי, ולמצוא גם סיפוק בחיי – שהיו אז באיכות ירודה למדי, ושאני חייבת חייבת לעשות את השינוי הזה, גם אם אינני יודעת איך זה יקרה עדיין.
כשאני חושבת על מה גרם לי לעשות צעד כל כך לא אופייני לי אז כדי לעשות את השינוי, ומה זה דרש ממני, אני יכולה לומר בפה מלא, שהיה לי רצון עז מאד לשנות מצב שלא רציתי להיות בו עוד!
זה ההסבר היחיד שיש לי כדי להסביר את התעוזה והנחישות שנדרשו ממני כדי לעשות את הדרך שעשיתי, לקפוץ למים, עם כל הספקות, מבלי שהיתה לי כל הבטחה שאצליח. ההבטחה, הרי, יכולה להגיע רק עם ההצלחה עצמה.
נחזור ל- 1980 (הייתי אז בת 28) – גם אחרי שעשיתי את הקורס הראשון שלי, ממנו שאבתי את הכוחות הראשונים להכיר בכך שיש בידי האפשרות לעצב את חיי כמו שאני רוצה אותם, ולא להסתפק בכניעה להתניות העבר, והתחלתי לפעול בכיוון, עדיין המשכתי לסבול מהמשקל והאכילה שלי, ולכן המשכתי לחפש פתרון מספק. ולא הרפיתי – עד שמצאתי! אפילו בתוכנית של OA (ארגון האכלנים הכפיתיים) לא הסתפקתי, למרות שיש בה ערך רב, אך לא הפתרון אותו חיפשתי.
אני חיפשתי את הדבר הטוב ביותר, שישחרר אותי מהאכילה הרגשית והבולמוסים שלי, שישחרר אותי, אחת ולתמיד, ממלכוד הדיאטות והביקורת המתמדת שהיתה לי לגבי עצמי ולגבי גופי, ושיבטיח לי פתרון אמיתי ויציב – שיבטיח לי שקט מלא מהתעסקות באוכל, באכילה, במשקל ובמראה שלי, שיבטיח לי רוגע לגבי האכילה וכל דבר שאני אוכלת, שיבטיח לי גזרה שמשמחת אותי, והפעם לשמור עליה לתמיד – בלי סבל וייסורים. כשכבר ידעתי, שפתרון כזה גם ישפיע באופן משמעותי על איכות חיי בכל התחומים.
חיפשתי עד שמצאתי. איך חיפשתי ואיך מצאתי? מבחינתי הייתי מכווננת למצוא פתרון. הייתי משוכנעת, ללא כל צל של ספק שיש כזה בנמצא. לכן, כשפגשתי רעיון שעוד לא ניסיתי, “הלכתי על זה” ללא היסוס. ידעתי שאין לי מה להפסיד (חוץ מקילוגרמים), רק מה להרוויח.
העבר הוא לא סימן לעתיד
אחרי שעשיתי בעצמי את התהליך, ב- 1985 (הייתי אז בת 33) ויצאתי, בשמחה רבה ובהתפעלות אין קץ, ל”חופש מאוכל שלי”, הייתי כ”כ חדורת אמונה בדרכי זו, שלתומי חשבתי, שכל מי שסובלת מהאכילה והמשקל שלה תראה את הפוטנציאל הטמון בדרך הזו ותרצה מייד לצאת לחופש מאוכל, כמוני. בהתחלה זה הפתיע אותי שזה ממש לא כך. שלמרות שהרעיון – להיות חופשיה מאוכל – מעורר תגובות נלהבות בחלק גדול מהשומעות, הוא גם מעורר הרבה מאד ספקות, תגובות סקפטיות וחשש רב.
הצטערתי להיווכח עד כמה ניסיונות העבר הלא מוצלחים של רבות מכתיבים להן עדיין את “מה אפשרי” עבורן היום, ומותירים אותן עם הרצון העז לעשות את השינוי, אך ללא מוטיבציה להתעלות מעל חווית כשלונות העבר. נותנות לספקות לגבור על הרצון מבלי לנקוט בפעולה הנדרשת – ולנסות שוב עד שיצליחו.
אני מבינה את זה. גם אני, עד שנרשמתי לקורס הראשון שעשיתי מימי, שללא ספק, בוודאות, שינה את חיי(!), עברו הרבה שנים של סבל. זה היה כשהייתי בת 28, וכבר היו מאחורי מעל 15 שנים של ייאוש טוטאלי וחוסר תקווה בסיסי.
אפשר לקרוא עוד עלי ועל הדרך שעברתי בדרך לחופש מאוכל שלי.
אם אני יכולה להיות עבורך “אשת בשורות” לרגע, חשוב לי להביא גם לך את הבשורה:
זה אפשרי!
כך שאם מאסת בדרך שהלכת בה עד הלום, ואת מוכנה לשינוי – חשוב לי לומר לך, באופן חד משמעי, גם את יכולה! מה שאיפשר לי (ולמאות נשים שלמדו לחיות בחופש מאוכל), ואני מאמינה שיכול לאפשר גם לך את הגשמת החלום הזה והפתרון שאת מחפשת, זו ההחלטה לא להיכנע לספקות ולא לוותר על עצמך. לא לתת לחוויות העבר להכתיב את מה אפשרי עבורך היום, לא להפסיק ולא לשקוט עד שאת מגשימה את רצונך.
כשמתעורר ספק
זה טבעי ומתבקש – כאשר את פוגשת רעיון חדש, עלולים להתעורר בך ספקות בדמות מחשבות תמימות: “זה לא נשמע הגיוני”, “לא יכול להיות שזה נכון” “אי אפשר לעשות את זה”, “זה לא מתאים לכל אחד, בטח לא לי, עלי זה לא יעבוד”…
כשיעלה הספק, ייתכן שתרצי ‘להישאר בחברתו’ – להצדיק אותו ולחזק את הספקנות הטבעית שלך. סביר להניח שתעשי את זה אוטומטית, כדרכם של הֶרגלים. אני קוראת לזה ‘להתמסר לספק’. אבל אם תתמסרי לספק בכל פעם שהוא יתעורר – כשתרגישי שקשה לך, כשלא תתקדמי כמו שאת חושבת שצריך, כש’תיפלי’ פה ושם – לא תוכלי להתקדם לעבר החזון שלך.
חשוב שתלמדי לזהות את קולן של המחשבות הספקניות, משום שהן יעלו מתוך הרגל, מתוך דפוס הביקורת השגור אצלך. וכשהן יעלו, יהיו בידיך שתי אפשרויות: להתפתות להקשיב ולהאמין לאותן מחשבות ספקניות – הרי באמת קשה לך, ואיך את יודעת אם תצליחי באמת? – או לזהות את דפוס החשיבה הסקפטית ולעצור אותו על הסף.
למה ספק בהצלחה שלך תמיד מרחיק אותך מהשגת המטרה שלך?
דמייני טייס שבזמן הנחתת מטוס נתקף בספקות לגבי הצלחת הנחתת המטוס על 300 נוסעיו: “יצליח לי? – לא יצליח לי..”, “מה יקרה אם לא אצליח?”, “אני לא בטוח שאני יכול”.. וכן הלאה..
האם היית רוצה להימצא במטוס כזה? כנראה שלא..
ואם היית מנהלת משאבי אנוש בחברת התעופה, האם היית מקבלת לעבודה טייס כזה?
זה נכון בכל תהליך שהוא. ספקות הם חלק ממאגר המחשבות של כל אדם ממוצע, ולכן, את יכולה להיות בטוחה שהם יעלו גם אצלך. השאלה לא “האם הם יעלו?”, אלא, “מה לעשות איתם כשהם עולים?” – זה המפתח להצלחה!
ספקות אלה מחשבות “שנחשבות” באופן אוטומטי, מן “טייס אוטומטי” של מחשבות שאנחנו רגילים לחשוב , יום אחרי יום אחרי יום… והיות ומכל המחשבות שחולפות בראשנו – 99% מהן הן בדיוק אותן מחשבות שחלפו בראשינו אתמול! שאגב, זוהי לא חשיבה מודעת, זהו “תקליט מחשבות” שרוט שמתנגן לו בעצמו שוב ושוב ללא שליטה – תהיי בטוחה שאותם ספקות שהיו לך אתמול יחזרו על עצמן היום, ויחזרו גם מחר, וגם יום אחרי מחר וכן הלאה.. אלא אם תחליטי לעשות משהו בנדון.
אז מה עושים עם הספקות?
הנה נקודת מבט למחשבה, אותה אני מקפידה לשנן לעצמי בכל הזדמנות ומציעה אותה גם לך: הפגיעות והכשלונות שספגת בעבר חלפו ונעלמו. הזמן והנסיבות השתנו וגם את השתנית. חקירת התנהלות התודעה מגלה, שהמידה בה את מניחה לחוויות העבר להשפיע עליך תלויה רק בך.
אני לא אומרת בזה שכשלונות העבר והסבל שליווה אותם, לא היו אמיתיים או קשים. אני רק אומרת, שהספקות הם מחשבות שמספרות את הסיפור של הדאגות והחששות המקובעים שלנו באותם ניסיונות, וגורמים לנו ליצור ציפייה לכך, שאותם כשלונות יחזרו על עצמם. כי ציפיות עלולות לעצב את האופן שבו אנחנו חווים את המציאות (כמו נבואה שמגשימה עצמה).
הארי פלמר, מפתח חומר האווטר, מגדיר ‘ספקות’ כך: “ספקות הם התנגשות בין החלטות ישנות להחלטות חדשות”.
יש אפשרות לחשוב שהספקות שמופיעים במחשבותנו הם אמת לאמיתה, זוהי בעצם “ברירת המחדל” שלנו.
לדוגמא: ” אני לא בטוחה שאני יכולה לעשות את זה”.. “כשהתחלתי חשבתי שאוכל לעשות זאת אבל עכשיו נראה לי שלא אצליח”.. “כשאני שומעת את אופירה זה נשמע אפשרי ונראה לי שגם אני יכולה, אבל ברגע שאני חוזרת הביתה כל המוטיבציה שלי נעלמת ואין לי כוח לעשות את מה שהתכוונתי לעשות”.. “יש אנשים שיכולים ויש אנשים שלא”.. ועוד ועוד..
ויש אפשרות אחרת:
להכיר בספקות כמחשבות שהגיעו אליך באופן אוטומטי, כמו הרגל שחוזר על עצמו ללא שליטה. וכמו אמונות ורעיונות ישנים שכבר לא משרתים אותך, יתכן שגם מחשבות אלה לא בהכרח משרתות אותך יותר.
נשאלת השאלה, אם כן, איך תוכלי לזהות את המחשבות ‘הספקניות’ שלך, כמחשבות שעל פיהן את לא חייבת לפעול, על מנת שתוכלי להתקדם לעבר המטרה שלך?
הצעד הראשון – להבחין במחשבות כ’מחשבות’.
אני מציעה לך לבחון, לפני הכל, אם את מוכנה לקבל את הצעד הראשון הזה כהנחת עבודה. אם תחליטי שזה שווה את הניסוי, התחילי לשים לב למחשבות שלך והתחילי להבחין בין סוגי המחשבות השונות.
לשים לב למחשבות שלך כ”מחשבות” זה כבר צעד גדול קדימה!
הצעד השני – ללמוד להבחין, בין כל שלל המחשבות, במחשבות הספקניות.
איך את יודעת שאלה מחשבות של ספקות?
פשוט שימי לב איך את מרגישה כשאת מרשה לעצמך לחשוב אותן! במילים אחרות, “מארחת אותן בביתך – בגופך”. מחשבות של ספקות תמיד יגרמו לך להרגשה פחות טובה לגבי עצמך ולגבי היכולות שלך. אולי תרגישי שאת לא מסוגלת, תפקפקי במה שאת עושה, וסביר להניח שגם תשמעי בסביבתך את כל אלה שלא מבינים למה את עושה את מה שאת עושה, ואף יהיו שינסו להסיט אותך מההחלטות שלך.
יתכן שגם תחושי עיפות, דכדוך, חוסר אונים, ושפשוט אין לך כוח!
אולי תרגישי “קטנה”, “לא שווה”, ו”לא מסוגלת”, חסרת אונים או רפיון ידיים, מתוך אמונה “שאין טעם לעשות משהו”..
בואי נאמר, שכרגע, גם אם אינך יודעת מה לעשות עם ספקות שעולים, עצם זה שאת מסכימה להיפתח לרעיון של אבחון הספקות מתוך כל המחשבות שעולות – זהו כבר חצי מהפתרון.
כמו בכל דבר, עצם המודעות לדבר כבר מקדמת אותך.
הצעד השלישי – להתרגל לבחור במחשבות מיטיבות
אחרי שתהיה לך אבחנה חוזרת ונשנית בין מחשבות שהן “מחשבות ספקניות” ובין מחשבות אחרות, תהיי מוכנה גם להחליט אילו מחשבות את “מקבלת” ו”מארחת” – ואם את מוצאת לנכון גם פועלת על פיהן, ואילו מחשבות את מסרבת “לארח בביתך” ומאפשרת להן להמשיך הלאה ליעדן הבא.
את תגלי שהמודעות שלך לעצם טבעה של התודעה, וההתחקות אחרי המחשבות שחולפות בתודעה שלך ללא הפסקה, היא זו שתקדם אותך לשלב שבו את מחליטה כמה כוח את נותנת, לאיזה מחשבות.
כשתזהי ותבחני את המחשבות שלך, תוכלי גם ‘לנהל’ אותן. ולהזכיר לעצמך”שאת לא המחשבות שלך”.
ושימי לב!
לספק יש תפקיד חשוב, הוא גם שומר עלינו, לכן, יש ערך גדול בהצבת סימני שאלה. ניתן לקרא על כך כאן, במאמר על אמון, אכזבה והאפשרות להשתחרר מהמאבק במשקל.
ואחרי שאמרתי את כל זה, חשוב לי להוסיף, שבמקרה שמראש את מפקפקת ביכולת ההצלחה שלך ואת לא רוצה לקחת על עצמך את האתגר, זה בסדר לכבד את ההחלטה שלך ולסרב לו.
לעומת זאת, אחרי שההחלטה התקבלה ו”קפצת למים”, יהיה הרבה יותר יעיל ‘לשים את הספק בצד’ כל פעם שהוא עולה. פשוט תתיחסי לזה כ’ניסוי וטעיה’ ותלמדי תוך כדי תהליך. זכרי שמלבד המודעות ותשומת הלב לזיהוי ולאבחנה, במקרים רבים פעולה מסירה ספק מכל תאוריה!
לכן, עדיף שתקדישי את הזמן שלך למעשים ולא לספקות.
הצטרפי גם את
לאלפי הנשים שכבר עברו בהצלחה את השינוי
תכנית חופש מאוכל
תכנית הליווי שתעזור לך פעם אחת ולתמיד
לאכול מסודר ובשליטה