הנחת היסוד בשיטת ‘חופש מאוכל’ היא שלאכילת יתר יש תמיד סיבות טובות ומוצדקות, ושבדרך כלל היא נובעת מרעב רגשי.
זו אולי גישה פחות מקובלת ולכן דורשת הבהרה, אותה אני מבקשת להציע במאמר זה כרעיון, שמאפשר להשתחרר מתחושת האשמה שבדרך כלל מתלווה לאכילת יתר – לא כדי לעודד את התופעה, אלא להיפך, במטרה להכיר אותה לעומק ולתת לעצמנו את ההזדמנות להגיע לשקט בראש ולאכילה שפויה.
כמובן שבסופו של דבר, המטרה היא להתמודד עם כל מצב – ללא אוכל.
כי האוכל, כמו שאנחנו יודעים, לא יכול באמת להעלים את הכאב או הקושי. וזה שיש לנו סיבות טובות ומוצדקות לעשות משהו – לא אומר שכדאי, מיטיב ומקדם אותנו לעשות אותו, למען אורח-חיים ששאפנו אליו. להיפך.
עצם ההכרה בכך שיש לנו באמת סיבות טובות ומוצדקות לאכילה המופרזת, יכולה לעזור למתן את המצבים הללו של אכילת יתר. זאת מתוך הבנה, שהתרגלנו להשתמש באוכל, מלבד כמקור להזנה, תענוג וחגיגה, גם כסוג של “מציל” בעת מצוקה. ואכן יש לא מעט מצבים ביום-יום, קטנים כגדולים, בהם אנו זקוקים לעזרה ומייחלים לאותו “מציל”.
לצורך העניין, חשוב לזכור נקודה משמעותית: מעבר למצבים ביום-יום ששולחים אותנו למקרר, בתודעה ובגוף שלנו צרובים אירועים משמעותיים וכואבים מחיינו, שמהווים לא פעם טריגר לאותה תגובה אוטומטית של אכילה מרובה או נשנושים. לכן גם פה, אני יוצאת מנקודת הנחה, שהאכילה הרגשית היא סימפטום, המשמש כיסוי לרעב רגשי – לרגש או צורך עמוק, לרוב לא מודע, שמבקש מענה. נקודת הנחה זו מאפשרת לנו להתחקות אחר מקור הסימפטום – הסיבה העמוקה לאכילה, הצורך הרגשי שבגינו פנינו לאוכל מלכתחילה – וככל שנלמד לספק לו מענה הולם, פחות ופחות נזדקק לאוכל.
יש סיבות טובות ומוצדקות לאכילה הרגשית שלנו
אם הצעד הראשון הנדרש כדי להגיע לשקט מלא מהתעסקות באוכל, באכילה, במשקל ובמראה שלך ולחיות את החיים שמגיעים לך במשקל שנוח לך, הוא להחליט להפסיק עם הדיאטות,
הצעד הבא, הלא פחות חשוב, הוא:
להכיר ולהבין את התופעה הזאת, השכיחה עד כאב, של אכילה מופרזת, שלא פעם יוצאת מכלל שליטה, אותה אפשר להגדיר כאכילה רגשית. להבין איך ולמה היא מתרחשת. להכיר לעומק את הסיבות ‘הטובות והמוצדקות’ לאכילה הלכאורה “מיותרת”, ואת הרעב הרגשי שמסתתר מאחוריה, שבא ללמד אותנו משהו חשוב על עצמנו ועל העולם הרגשי שלנו. לכן כדאי מאד להקשיב לו.
אולי אני לא אחדש לך כלום, אבל חשוב לזכור את העניין הזה כשמנסים להשתלט על האכילה במטרה לרסן ולווסת אותה – פעמים רבות אנחנו לא אוכלות מתוך הצורך בהזנת הגוף שלנו אלא מתוך צורך אחר בתוכנו. אכילה שלא מוּנעת מתחושה של רעב פיזי – אלא נובעת לרוב מרעב רגשי. משהו מציק באותו רגע, גם אם לא ברור מה הוא, והאוכל עוזר באותו רגע, להתמודד עם רעב לצורך בלתי מסופק, אפילו כמו צורך בהפסקה, בחיבוק.
אנחנו גם אוכלים כשלא רעבים כדי להתמודד ביתר קלות עם רגשות שמתעוררים וקשה לנו להכיל – כדי לא לחוש כאב, עצב, או תסכול. אוכלים כדי להתמודד עם מצבים של עייפות וקושי, כדי לנחם את עצמנו או לבטא דברים שלא מרשים לעצמנו לומר באופן ישיר, כדי לטפל או להגן על עצמנו.
אוכלים כדי לגרום לעצמנו להרגיש בנוח, תמיד.
ומכיון שנרצה חלופה הולמת לאוכל כפתרון למצבים רגשיים מסוימים, זהו אכן הצעד הבא הנדרש: ללמוד לנתק את הקשר בין אותו רגש, קושי או כאב, לבין התגובה האוטומטית “לגשת” לאוכל.
רעב רגשי – מה זה?
נכון שהכוונה היא לאזן את האכילה – לבחור בצורה טובה ושפויה מה לאכול, מתי וכמה. אך לפני שנרוץ לקבל מרשמים של “איך לאזן את האכילה”, חשוב להבין את מערכת היחסים שיש לנו עם האכילה ועם האוכל. חשוב לבחון ולהתחקות אחרי הסיבות ‘הטובות והמוצדקות’ שלנו לאכילה מופרזת. אותן סיבות ‘טובות’, שמצדיקות אכילה המאפשרת התמודדות קלה יותר עם הרעב הרגשי – הכל כדי להרגיש בנוח. לכן, לפני שננסה “לרסן” את האכילה שלנו, חשוב להבין ולקבל את הרעיון, שברגע של רעב רגשי, כשברור שאין לנו באמת רעב פיזי (כמו אחרי ארוחה טובה), הרציונל שלנו איננו בנמצא. זיכרון העבר והאוטומט הם אלה שדוחפים אותנו לאכול. הדבר מלווה בתחושה, (מודעת או לא מודעת), שזהו הפתרון היחידי שיש לנו באותו רגע, ואין לנו באמת דרך אחרת טובה יותר להתמודד.
ואכן, ברגעים כאלה, באמת אין לנו ברירה אלא לאכול. ויש להודות – האוכל אכן מנחם, מרגיע, ממלא, מפנק, מחבק… כל מה שצריך במצבים שכאלה.
וכאן אני מציעה לזכור את נקודת המבט, שאנשים הם תמיד לטובתם – אנחנו לא באמת רוצים או מתכוונים לעשות לעצמנו רע בכך שאנו אוכלים.
הסתכלות דרך נקודת מבט כזאת תאפשר לנו להתייחס אל עצמנו, גם אם אכלנו יתר על המידה – במקום לשנוא, לשפוט ולבקר את עצמנו – יותר עם חמלה (Compassion) וקבלה. כי שנאה, ביקורת עצמית ורגשות אשמה אף פעם לא יובילו אותנו לשינוי המיוחל.
איך אני יודעת? אם נסתכל אחורה, ההוכחה היא בעצם העובדה שהמאבק רב השנים רק ממשיך וממשיך, ואולי אפילו מתגבר.
אז בואי נודה על האמת – כל שינוי אמיתי יכול להגיע רק מתוך אהבה וחמלה.
כך גם לגבי השינוי הרצוי בדפוסי האכילה.
אני יודעת שאולי זה נשמע כמו תרוץ ילדותי עלוב, ושאנחנו “צריכים” להיות מסוגלים להתעלות מעל עצמנו במצבים אלה, אבל מחשבה כזו היא דרישה לא ריאלית, ומנוגדת לטבע שלנו, והיא בדיוק מה שגורם למלכוד.
כי מה שקורה הוא, שבסופו של דבר אנחנו גם אוכלים יתר על המידה, וגם “יורדים” על עצמנו ששוב נכנענו ואכלנו.. שוב נכשלנו.
והתוצאה, איך לא? – ממשיכים לאכול עוד…
אחד האתגרים שלנו ב’חופש מאוכל‘ הוא ללמוד להבחין בין סיפוק הגוף ועינוג הנפש – לבין השימוש באוכל כאמצעי לטשטוש, הדחקה או הרחקת מהרגשות. וזאת, תוך הכרה בתפקיד של האוכל, שהוא אכן לספק את הגוף, אבל גם, על הדרך, לענג את הנפש (כל אחת איך שהיא תופסת מה זה ‘נפש’).
והרגשות? עדיין הרגשות קיימים, ולעיתים מציפים עד כדי קושי להכיל אותם. ויחד עם זאת, אנחנו לא רוצות וגם לא יכולות, לעצור הכל עד שנלמד לנהל, לווסת או למתן את עוצמתם, כדי שנוכל לאכול רק לפי צרכי הגוף. אנחנו גם לא מעוניינות למנוע או להדחיק אותם. הם תמיד יהיו וזה מבורך. יחד עם זאת אנחנו גם לא רוצות ‘לאכול אותם’ כדי לחוש סיפוק רגשי. זה לא מועיל לרווחה האישית או לאיכות החיים שלנו, וכל שכן לשמירה על משקל תקין.
הפתרון הוא למצוא ‘פטנט אחר’ כדי להשתמש באוכל בשביל מה שהוא נועד, ולצד זה ללמוד לתת גם מקום לרגש, ולמידה מסוימת של אכילה רגשית, ברשות, במידה ובמודע, כי זה לגמרי נורמלי וטבעי.
כך, מצד אחד, מתבקש ללמוד מחדש להרגיש ולהכיל את הרגשות בלי להזין אותם באוכל, ומהצד השני להוקיר את הרעב הרגשי כי הוא מלמד ומוביל למסע של התפתחות אישית בעקבות האכילה הרגשית. מוביל אותנו לבחירה ולחופש! גם מאוכל! וכן, לפעמים נאכל אכילה רגשית, אבל בלי ביקורת, בלי שיפוט. כי אנחנו רוצות לבחור להיות עדינות כלפי עצמנו. כי זה מותר!
נכון, המשמעות היא לחיות בתוך מורכבות. זה הקושי והיופי בחיים. ויש לנו את החופש לבחור.
איזו הזדמנות טמונה ברעב הרגשי?
קשה להתפתח ולצמוח כשאנחנו מצויים במלחמה, כשרוב המשאבים מופנים לסיפוק הרעב הרגשי מחד, ולמאבק בו – מאידך.
והנה נקודת מבט שיכולה להקפיץ אותך קדימה: יש לך אפשרות להתייחס לבעיית המשקל והאכילה שלך כאל הזדמנות, במקום כאל מקור לתסכול. תפיסת העולם הזו יכולה להיות פריצת הדרך שלך. כשתבחרי בה, ככל שתגבר המודעות שלך לרעב הרגשי, ואיתה היכולת להרגיש, ילך ויפחת הצורך שלך להשתמש באוכל, ותגבר היכולת שלך להתמודד עם מצבים רגשיים מאתגרים (ללא אוכל). הסוד הוא לזהות למה את אוכלת עכשיו. זו לא תורה מסיני, אבל כן נדרשת כאן הקשבה לגוף שלך ולעצמך.
תהליך של השכנת שלום במערכת היחסים שלך עם האוכל ועם הגוף שלך, הוא המפתח להגשמת המטרות והשאיפות שלך, ולחיים שאת ראויה להם.
לאורך כל החיים נצטרך להתמודד עם מצבים מאתגרים וכואבים – אלה החיים. וזהו, באופן פרדוקסלי, גם מקור הצמיחה שלנו. כשתלמדי איך לנתק את הקשר בין הקושי או הכאב שאת חווה לבין התגובה האוטומטית שלך – לפנות לאוכל, כך תלמדי הלכה למעשה איך לאכול כדי להזין את הצרכים הפיזיים של הגוף בלי להשתמש באוכל כדי להזין את הצורך הרגשי. כך גם תלמדי הרבה על עצמך.
איך תדעי אם הרעב שלך הוא פיזי או רגשי?
אני מזמינה אותך להכיר את הסיבות ‘הטובות’ לאכילה שלך. לא להתעלם מהן ולא להתגבר עליהן. לשים לב – באילו מצבים בחיי היום-יום שלך מתקיימת אכילה מופרזת או ללא שליטה, או נשנושים בהיסח הדעת? חשוב לזכור באותם מצבים, שכנראה הרעב הרגשי הוא המניע לאכילה שלך, וסביר להניח שיש ‘משהו’ שקשה לך להתמודד איתו באותו רגע.
גישה זאת תוביל אותך, ללא ספק, לשינוי משמעותי וחיובי בחשיבה שלך, ומכאן, גם באכילה שלך.
האם את סובלת מאכילה רגשית?
אם הסכמנו על ההנחה שהדחף שלנו לאכול, כשלא מדובר ברעב פיזי, מסמל את הרעב שלנו לדברים אחרים בחיים, כדי לעשות שינוי בהרגלי האכילה שלנו, כדאי:
- לקבל את הרעיון, שהרגל האכילה הרגשית התפתח (אוטומטית, לא במודע) כדי לעזור לנו ולהקל על ההתמודדות עם מצב של רעב רגשי באותו רגע, ועם רגשות ומצבים קשים.
- להכיר את הסיבות “הטובות והמוצדקות” למה “בא לי” לאכול עכשיו, למרות שאני לא רעבה פיזית. כי כאמור, האכילה עוזרת לנו להרגיש בנוח – היא מנחמת, מקלה על כאב, על עצב, מפיגה שעמום או עייפות, ועוד.. לכן חשוב ללמוד להכיר את הרגשות ‘מתחת’ לאכילה, לזהות את הצרכים שלנו, ולתת להם מקום ומענה כמיטב היכולת – במקום המענה באמצעות אוכל.
- להתרגל, לפני שאנחנו פונים לאוכל, לעצור ולבדוק: האם הרעב שלי כרגע הוא פיזי או רגשי?
לא תמיד קל לנו לעצור כשיש את הדחף לאכול, וגם לא תמיד נרצה לעצור! עם זאת, זו מיומנות שאפשר לפתח ולתרגל לאט לאט. עם הרבה חמלה והקשבה לגוף. ולשאול את עצמנו ‘מתי אכלתי לאחרונה?’. את כבר תדעי אם סביר להניח שזהו רעב רגשי – למשל, אם אכלת לא מזמן… ובמידה ותדעי לזהות את הצורך ולספק לו מענה חלופי – מה טוב.
עצם העצירה והבדיקה (זה דורש תרגול, כבר אמרנו?), מאפשרות לנו להתחקות אחר המניע לאכילה – מה מרגישים – כאב, תסכול, שעמום, עייפות או ‘אי-נוחות’ בכללי. אם אפשר לזהות את הרגש או המצב הרגיש, חצי מהפתרון כבר בידך: לתת לו מקום, ואם אפשר – למצוא מענה הולם ולספק לעצמך את מה שחסר – מנוחה, חיבוק, מילה טובה, עיסוק מסוים וכו’.
כך או כך, חשוב מאד לזכור, שגם אם הסיבה לרעב הרגשי לא ברורה באותו רגע (כי ההרגל כבר שם והוא מאד אוטומטי), או שלא נמצא מענה הולם לרעב הרגשי – התייחסי אל עצמך בחמלה ובכבוד הראוי. אימרי לעצמך, שכנראה יש סיבות “טובות ומוצדקות” לדחף לאכול באותו רגע.
עם הזמן, התייחסות שכזו תמתן את האכילה הרגשית שלך.
אני יודעת שקשה להאמין, אבל זה באמת עובד.
אהבה מעצימה. שנאה מחלישה.
שיפוט וביקורת עצמית הם הקטלניים ביותר לאכילה שפוייה. הם בדרך כלל יובילו אותנו לאכילה רבה יותר!
ככל שתוכלי לתת מקום ו/או להיענות לצרכים האמיתיים שלך, “למה שאת באמת ‘רעבה’ עכשיו”, הרעב הרגשי יפחת, וגם כשעולה, תוכלי לנתב אותו ללא התגובה המוכרת של אכילה רגשית, וכמויות האוכל שתאכלי ילכו ויצטמצמו באופן טבעי.
הצטרפי גם את
לאלפי הנשים שכבר עברו בהצלחה את השינוי
תכנית חופש מאוכל
תכנית הליווי שתעזור לך פעם אחת ולתמיד
לאכול מסודר ובשליטה
