למה היציאה משיגרה מלווה, לא פעם, בַּדפוס ובַּהרגל הידוע של אכילה מופרזת – נשנושים, או אכילה שיוצאת משליטה, ואיך, בכל זאת שומרים על שיגרת האכילה, הרגלי אכילה מיטיבים ומשקל יציב כשיוצאים משיגרה, כשחוזרים לשיגרה, ובכל מצב?
הקשר המיידי בין שיגרת החיים לשיגרת האכילה
שיגרת החיים שלנו היא רצף שוטף של שינויים – כמו שכבר נאמר – אנחנו חיים משינוי לשינוי והדבר היחיד הקבוע הוא השינוי, ושינוי, בפני עצמו, כרוך בתהליך – ארוך או קצר, מודע או שלא.
יש משהו נוח בשיגרה, ברוטינה שחוזרת על עצמה וככזו היא מספקת לנו את הצורך בוודאות, במרחב מוכר עם יכולת לצפות את העומד להתרחש, תחושה של התמצאות וחווית שליטה במסגרת של זמן ו/או של מקום.
רוטינות עשויות לחזור על עצמן בקצבים שונים – אחת ליום, שבוע, חודש, שנה.
רוטינות יכולות להשתנות – במעבר ממקום עבודה למקום עבודה או מקצוע חדש, במעבר של מקום מגורים, רילוקיישן או מעבר למגורים משותפים.
לפעמים שיגרת חיים נקטעת בעקבות פיטורים מהעבודה, גירושים, מוות… שינוי שנכפה עלינו מכורח הנסיבות.
ואפשר גם לקחת באופן יזום מעין פסק זמן מהשיגרה ולחזור אליה רעננים ועם כוחות מחודשים, מה שנקרא – שבירת שיגרה.
כל עוד אנחנו בשיגרה יש לנו אפשרות נוחה יותר לשיגרת אכילה שקל לשמור עליה.
כששיגרת החיים משתנה, זה יכול לאתגר את שיגרת האכילה, בעיקר לאנשים עם אישיו מול אוכל או אכילה מופרזת, עד שהמצב החדש הופך לשיגרה נוחה, גם אם “בקטנה” ולטווח קצר.
מה קורה לנו בשינויי שיגרה?
נכון שהשיגרה מספקת לנו יציבות, אך חשוב גם לערוך בה שינויים לעיתים – לנסות דברים חדשים, לאמץ שינויים, להיות ספונטניים ולצאת מאזור הנוחות שלנו – ולא רק כדי שהחיים יהיו מעניינים יותר. זה פשוט טוב למוח שלנו. לכן היציאה משיגרה מבורכת – מומלץ לצאת לחופשה לפחות פעם בשנה, לצאת לפעילויות או לעשות דברים שמוציאים אותנו מהשיגרה ולהוסיף פלפל לחיים.
ויחד עם זאת – חשוב לקחת בחשבון שכשיוצאים מהשיגרה, הרוטינות שאנחנו רגילים אליהן ב’שוטף’ משתנות, ויחד איתן שגרת האכילה שלנו. בין אם נחזור לאותן רוטינות או לא – יש זמן-שהייה בְּ’מעברים’ – תקופות או מצבי ביניים שיכולים ליצור אי-נוחות רגשית או מנטלית, ואפילו פיזית.
קצת בדומה למטפסי ההרים. הם יודעים שטיפוס על הרים גבוהים דורש עצירות בדרך והסתגלות לתנאי האקלים המשתנים. הגוף זקוק לזמן כדי להסתגל ולהתרגל לשינויים ברמת החמצן המשתנה ככל שעולים גבוה יותר.
מצבי מעבר, תהליכי שינוי ואכילה רגשית
מכל בחינה שהיא – רגשית, מנטלית, פסיכולוגית – בְמעברים ממצב אחד לשני, נדרש ‘זמן הסתגלות’ כדי להתאקלם, מכיוון שהסתגלות היא תהליך שלא קורה ברגע. מהרגע בו עזבנו מצב מוכר אחד ועד שנרגיש “בבית” במצב החדש לוקח זמן. גם ביציאה זמנית מהשיגרה – כמו בתקופת החגים או יציאה לחופשה – היציאה וגם החזרה לשיגרה המוכרת, דורשות התאקלמות במצב החדש או הסתגלות מחודשת למצב החדש-ישן. הרי לא עוברים בצעד אחד ממצב למצב. מדובר בתהליכי מעבר, שמתאפיינים לא פעם בעמימות במידת מה (אזור הדמדומים), ויכול להיות בהם אלמנט של אי-ודאות, או מתח (גם אם לא מודעים לכך), שיכולים ליצור מסלול ישיר לאכילת יתר רגשית, אצל אנשים שיש להם מלכתחילה אוכל-אישיו. שכן אכילה כפיצוי, מנחמת ומרגיעה, היא תגובה טבעית בשבילם במצבים מעין אלה. עבורם האכילה הרגשית גם משמשת מעין ‘טקס מעבר’ שעוזר להסתגלות ולתהליך המעבר בין הגבולות של המרחבים השונים.
לדוגמא – חופשה בחו”ל – יש את החופשה עצמה ויש את הלפני ואחרי. יש את המתח לפני שטסים – סידורים ואריזה, כשמגיעים ומתארגנים במלון, ואותו כנ”ל בחזרה.
לא בכדי אני אומרת ש”כמו שאת חיה, ככה את אוכלת, וכמו שאת אוכלת ככה את חיה” (ניתן להעמיק ברעיון הזה פה). לכל אחד מאיתנו יש את הדרך הייחודית שלו לפעול במצבים של מעבר – להתמודד עם לחץ של ‘לפני’ או נפילת מתח של ‘אחרי’.
סביר להניח שנפגוש את אותם הדפוסים וההתניות גם בתהליכי מעבר סביב שינויים דרסטיים, יציאה זמנית מהשיגרה, וגם ביחס לרוטינות השגרתיות (היומיומיות) שאנחנו חווים ב”שוטף”. כשנתבונן עליהן בעין סקרנית, נוכל לזהות שאותו הדפוס מופיע גם באירוע גדול ומשפיע, או חריג, שיש בו רמה גבוהה של מתח, וגם באירוע סטנדרטי שחוזר על עצמו ביומיום ובדרך כלל, יבוא לכדי ביטוי בעוד תחומים ומצבי חיים. כל דפוס כזה, מהרגע שנחשף, מאפשר לנו לערוך בו שינוי מהשורש שמשפיע על המופעים שלו בכל מרחב חיינו. כשנכיר את דפוס ההתנהלות האוטומטי, נוכל לשנות אותו לדפוס אפקטיבי שישרת אותנו טוב יותר בתהליכי שינוי והסתגלות, ונוכל ליישם אותו מתוך חופש בחירה בכל תחום בחיים.
התניות אכילה בשינוי שיגרה
לא משנה מה טווח הזמן של המעבר בין המצבים וכמה הוא מוכר לנו – כל שינוי מסגרת, אווירה ומיקום, יכול להיות כרוך גם בשינוי שיגרת האכילה, וכאמור, אפילו לגרום לאכילת יתר.
לא בכדי אנחנו מנשנשים בערבים.
שעות הערב ולפני השינה – בדרך כלל אחרי ארוחת הערב או אחרי השכבת הילדים לישון – הבית שוב שקט, אחרי שהיום החשיך, אנחנו מתפנים מהלחץ ומהמתח של אתגרי היום. גם השלב הזה לא מגיע בין רגע. מקדים אותו תהליך מלא עשייה, שכשנגמר – נפגשים עם עם עצמנו, עם ‘פרידה מהיום’, אולי עם הריק, אולי אחד עם השני, ואולי התיישבנו והתרווחנו בבגדים נוחים יותר. האווירה משתנה – נכנסנו למרחב חדש.
כמה שחיכינו לזה כבר, לא משנה מה החלטנו קודם לכן, בשעות הערב הרעב הרגשי עלול לחזור, וההתניות האוטומטיות יובילו אותנו שוב לנשנש מול הטלוויזיה, או למלחמה במתוקים.
ההתניות הללו תמיד יופיעו במצבי-מעבר וחשוב לגלות הרבה חמלה למצב, ולעצמנו, בין היתר מכיוון שמלחמה בהם עשויה להסלים ולהגביר אותם.
הנה כמה מצבי-מעבר יומיומיים מוכרים, שמלווים הרבה פעמים בהתניות אכילה או נשנושים כברירת מחדל:
- כשחוזרים הביתה מהעבודה (או אחרי פעילות מסוימת) – ‘עוברים דרך המקרר’. גם אם עובדים מהבית – זה המצב של מעבר ל”משמרת שניה” של היום.
- כשנכנסים לאוטו. כשמתיישבים עם כוס קפה ועוגיה מול מסך המחשב.
- כשמגיעים לביקור אצל ההורים – ניגשים ישר למקרר או לבדוק את מגירת הממתקים.
- חזרה מבילוי או אחרי אירוח של חברים (הרי אין סיבה אמיתית להיות רעבים).
- במעבר מיום חול לשבת-לסופ”ש. במוצאי השבת-הסופ”ש.
אני יודעת, זה די שקוף לנו, ואולי נשמע לא הגיוני, שמשהו שאנחנו שמחים בגינו (לסיים יום עבודה, בית שקט אחרי השכבת הילדים לישון), או רגילים לעשות ועושים אותו בשוטף באופן אוטומטי, נחשב למצב מעבר ודורש תשומת לב והסתגלות.
אנחנו מכירים את הצורך המבורך to unwind, עם זאת ירידת המתח הזאת מפעילה גם היא התניות והרגל אוטומטי של נשנוש ואכילה. אבל אם נשים לב, נוכל לגלות מה הצורך באותן שעות ולספק אותו בדרך יותר יעילה ומכבדת, במקום לאכול.
אנחנו מדברים על הרגלי אכילה-אוטומטים-מותנים – שיגרת אכילה ללא קשר לרעב – שהם תגובה רגשית למצב. הרבה פעמים נקרא להתניות הללו הרגלי אכילה לא טובים, או מזיקים, וננסה להלחם בהם.
ב’חופש מאוכל‘ אנחנו לומדות לעצור את המלחמה הבלתי שפויה הזו, מחפשות ללמוד את ההרגלים וההתניות הללו, ולאפשר לעצמנו לבחור מחדש. כך שדווקא מצבי המעבר הללו הם הזדמנות יקרה מפז ללמוד על הצרכים הרגשיים שלנו במצבי חיים שונים, ללמוד לתת להם מענה שהוא-לא-אוכל, ובכך להשתחרר מאוטומטים מגבילים.
הדרך לצאת משיגרה בלי לפנות לאוכל
כדי להצליח לשמור על שגרת אכילה שפויה כשיוצאים משיגרה, חשוב לזכור שאנחנו זקוקים לזמן-הסתגלות וצריכים לתת לעצמנו את פרק הזמן הנדרש לתהליך ההסתגלות למצב חדש – להתמצא במרחב, ‘להבין מי נגד מי’ ומה קורה.
חשוב לזכור את זה ולצפות למצב-הסתגלות במעבר, להיות מודעים ולתת לימים (לדקות או לשבועות) הראשונים לעבור תוך תפקוד כמיטב היכולת, כולל פעולות-הסתגלות-נדרשות – וכך, האכילה לאט לאט חוזרת לאיזון.
לקחת בחשבון שבכל מרחב מתפקדים ב”ראש אחר”, ומעברים ממסגרת למסגרת מחייבים אותנו להחליף תוכנה בראש. זה מצריך להקדיש משאבים ותשומת לב יתרה להתארגנות סביב כללי משחק אחרים, “גבולות גזרה” שונים, סדרי עדיפות והשינוי בעקרונות שפועלים לאורם. כמו כן גם להכיר את סידורי האכילה, האוכל הזמין, סביבת האכילה – כל אלה ועוד משתנים. וכמו תמיד להכיר ב’חוקי המציאות’, לקבל אותם בלי להילחם בהם – להכיר בכך שטבעי ששיגרת האכילה החדשה עדיין לא יציבה, וההתאקלמות לוקחת את הזמן שלה.
אם נמשיך את דוגמת החופשה בחו”ל – מזג האוויר שונה, המטרה שלנו כשקמים בבוקר שונה, הסביבה החברתית שונה. וכך גם – תרבות האוכל, המאכלים, זמני הארוחות, האכילה בצוותא עם עוד אנשים. ובכלל – עסוקים בדברים שלאו דווקא מתפנים אליהם בשיגרת היומיום – מטיילים נהנים, מבלים עם אנשים שלא מבלים איתם ביומיום. חווית החופש-ממחויבויות-היומיום מגלה לנו גם סיפור חדש מול אוכל – לטוב ולרע. אולי יותר פיתויים, ואולי אין את המתח היומיומי ופחות צורך לפתור בעיות באמצעות אוכל.
לוקח זמן להתאקלם, להבין איך מתנהלים בתרבות האכילה במקום החדש – איך הארוחות מסודרות שם, סוג המזון שונה, ובכלל, השינוי הדרסטי בין חיי היום יום, לְחופשה ולסדר יום שונה לחלוטין, שכולל התחשבות בעוד אנשים וצרכים.
ובתכל’ס – מה עושים?
כדי לעבור את מצבי המעברים בלי לאכול (כשאת לא רעבה), נדרש:
שלב א’ – להכיר בכך שיש מצבי מעבר והם משפיעים על ההתנהלות שלנו, ולהכיר בצורך של תהליך הסתגלות.
שלב ב’ – לזהות את ההתניות, הצרכים והאוטומטים שלנו במצבים הללו, ולבחון מה טוב לנו ומה פחות.
שלב ג’ – לקבוע לעצמך ‘חוקים קטנים’, שרירותיים אפילו, שיכולים לספק לנו גבולות ותמיכה. לדוגמא: לא לאכול מול הטלויזיה, לא לאכול בעמידה, לא לאכול בהליכה ברחוב.
כל אחת צריכה לראות אילו ‘חוקים קטנים’ יכולים לעזור ולתמוך בה, כדי לא לפעול ‘על אוטומט’.
לפעמים לוקח זמן לזהות בכלל שאנחנו נתונים במצב-מעבר וזקוקים לתת לעצמנו זמן-הסתגלות.
כבר קרה לי שהייתי במצב מעבר כזה (מעבר דירה לעיר אחרת). אני זוכרת שרק אחרי כחודש, קלטתי,
שאני כבר כמה שבועות חסרת מנוחה ומוטרדת שלא כתמול שלשלום. רק בדיעבד הבנתי, שזה קשור ככל הנראה למעבר, שהיה די דרסטי בשבילי, ונחוץ לי זמן-הסתגלות. האבחנה הזאת איפשרה לי לעשות את הסוויץ’ בראש, לתת לעצמי את הזמן כדי להסתגל למקום והמצב החדש. מיד הוקל לי.
(אני נתתי לעצמי אז שנה להסתגלות וזה לא היה מוגזם…)
אם היתה לי אז עדיין אכילה רגשית כמו פעם, אני בטוחה שהיתה מתגברת באותה תקופה, כמו שקרה לי בעבר).
את יכולה ללמוד את עצמך, להתחיל לשים לב מה את מרגישה או מה משתנה בהתנהלות שלך כשאת עוברת ממצב א’ למצב ב’. לְמה את מצפה? מה קורה או משתנה בשיגרת האכילה שלך? מה מאתגר אותה?
אם שיגרת האכילה משתבשת או משתנה, את אוכלת יותר, מעשנת יותר (למעשנים), עצבנית יותר ללא סיבה, וכו’ – זו יכולה להיות הנורה האדומה שמסמנת לך שאת נתונה בעיצומו של תהליך הסתגלות.
עצרי. ושימי לב, מה קורה? למה את זקוקה? מה מפעיל אותך?
גם אם תזהי בדיוק מה חסר לך, לא בטוח שיכול להיות מענה למה שאת זקוקה לו באותו רגע. עם זאת האוכל בהחלט יכול להיות תחליף זמני כדי לעזור לך להתמודד בינתיים.
זהו עיקרון מנחה בשיטת ‘חופש מאוכל‘ – כל פעם שאת מרגישה שאת ‘חייבת לאכול משהו’, או אוכלת יותר, בעיקר אם לא התכוונת, את יכולה להסיק מכך שיש משהו שמבקש דיוק או דורש שינוי. וזה מרתק, כי יש כאן הזדמנות פז, דרך האכילה לעשות עבודת-התפתחות-אישית בעקבות האכילה הרגשית.
אני יכולה להגיד, שמאז שאני ערה לרעיון זמן-ההסתגלות, זה הופך את כל ‘המעברים’ לקלים יותר. כך גם מעידות המשתתפות בַּתוכניות ‘חופש מאוכל’, – הצורך ‘להנעים’ את המעבר עם אוכל, כמו שקורה בכל מצב שיש בו אי-נוחות או עמימות, הולך ופוחת – עד שנעלם. עצם המודעות לאותם מצבים מאפשרת להן לעשות את המעברים עם הרבה פחות (או בכלל לא) אכילת יתר, רגשות אשם או מלחמות.
ואם את יוצאת לחופשה – לבד, עם המשפחה, עם חברות – שימי לב מה קורה כשנהנים, נחים, בלי לחץ ובלי “צָריכים”, “חייבים” ו”אסור”, ואיך זה משפיע על האכילה או המשקל, אפשר להניח לחישובים ולכלכלת קלוריות, לא ככה?
באופן מפתיע, אני שומעת נשים שמספרות שלמרות שבחופשה אכלו מהכל, בלי להקפיד על תוכנית תזונה כי רצו להתנסות בתרבות האוכל המקומית, ובכלל – רצו להנות “עד הסוף”, שיגרת האכילה שלהן היתה שפויה ומהנה, ולמרות שאכלו מהכל, לא עלו במשקל, ואפילו ירדו.
ומה אפשר לעשות בחגים כדי לשמור על שפיות בשיגרת האכילה? אני מדברת על זה במאמר כאן
הצטרפי גם את
לאלפי הנשים שכבר עברו בהצלחה את השינוי
תכנית חופש מאוכל
תכנית הליווי שתעזור לך פעם אחת ולתמיד
לאכול מסודר ובשליטה
