אכילת יתר והשמנה אצל ילדים היא סוגיה שלא מעט נשים שמגיעות אלי מוטרדות ממנה. חלקן אפילו מגיעות ללמוד ‘חופש מאוכל’ עבור הילד.ה שלה או כפתרון כולל לקושי מול אוכל ומשקל לכל המשפחה.
כן, החוויה ההורית במצבים הללו מורכבת, מציפה רגשות ומבלבלת, והיא מנוע חזק לחיפוש אחר פתרון ישים. כי בתיאוריה, הכל אפשרי. ויחד עם זאת, הורים לא ממש מצליחים למצוא פתרון יציב לאורך זמן.
אקדים ואומר שחלק מהבעיה נובעת מכך שיש אסכולות שונות בהקשר לאסטרטגיות ושיטות התמודדות בחינוך בכלל, ועם נושא האוכל בפרט. זה מאד מבלבל ולא תמיד אנחנו יודעים איך לקבל החלטה ובאיזה דרך או שיטה לבחור. וכשמתקשים ליישם, מחליפים… וזה, כשלעצמו מחריף את הבעיה של האכילה הרגשית, בעיקר כי מעורבת הרבה מאד אי נוחות רגשית, שכמובן משפיעה גם על ההורים וגם על הילדים.
בשבוע שעבר כתבתי על האופן בו מתפתחים הרגלי האכילה הרגשית אצל ילדים כך שהמאמר הזה הוא מאמר משלים ועוסק בתגובות שלנו, כהורים, לאכילת יתר שאנחנו פוגשים אצל הילדים.
הסיפור של נטע
מעין, הבת הקטנה של נטע ויובל, היום בת 9, נולדה עגלגלה וחייכנית.
כשמעיין נולדה קראנו לה סופגי, סופגניה.
היא גדלה להיות תינוקת שמחה שצוחקת הרבה ואוכלת הרבה.
ילדה מהממת. יפה, תלמידה טובה וחברה טובה.
מאד אהובה בכל מקום אליו מגיעה.
היא משגעת אותנו. יודעת בדיוק מה היא רוצה ועומדת על שלה.
ויש לה איזה עניין עם לחם עם חמאה.
אוכלת המון. עוד פרוסה ועוד אחת. לפני האוכל, אחרי האוכל, ליד האוכל.
גם כשהיא אוכלת אצל חברות.
כשאני שואלת את האמהות מה היא אכלה הן מספרות שרצתה רק לחם עם חמאה.
אנחנו רבים על זה הרבה בבית.
אבא שלה לא מסכים לה. הוא לוקח לה את הפרוסות האלה מהיד.
היא לא מוותרת. בהפגנתיות הולכת לקחת אחרת, או ש”בתור נקמה” צועקת או מפזרת דברים בבית. בשוויון נפש ובדעה צלולה. היא יודעת שבסוף הוא יוותר לה.
הוא רב איתה ואני רבה איתו על זה.
אני חושבת שזו לא הדרך להתמודד, למרות שגם אני מאד מוטרדת מהעניין הזה.
*אני מודה שהופתעתי כששמעתי שהילדה רוצה דווקא לחם עם חמאה (זה היה הקטע שלי, בין היתר). החוויה היותר נפוצה אולי, היא עם הממתקים, או ילדים שרוצים עוד מנה בכל ארוחה.
אכילת יתר ומעורבות רגשית
כהורים אנחנו רוצים לתת לילדים שלנו מענה על כל הצרכים שלהם, הפיזיים והרגשיים, באופן המיטבי ביותר. שלא ירגישו מחסור. עם זאת, הרגלי האכילה שלהם מדאיגים אותנו, בעיקר אם האכילה מופרזת, לא בריאה לטעמנו. אם היה לנו אישיו עם אוכל או משקל, ואולי עדיין יש, סביר להניח שנרצה לחסוך מהם את מה שעברנו, שלא יפגעו כמונו, או לתת להם פשוט את האפשרות שלנו אולי לא היתה.
באופן כלשהו, בילדות, נושא האוכל תמיד טעון ברגשות ובחוויות – טובות ונעימות או קשות ומכאיבות, שצרובות לנו בזכרון, בגוף ובתודעה. תמיד נזכור מה אמרו, מה עשו ואיך הגיבו, איך הרגשנו בעקבות כך, אילו תובנות ומסקנות הסקנו בלי להיות מודעים לכך, ומה החלטנו ביננו לבין עצמנו – שתמיד נעמיד לטובת הילדים, ומה, בשום פנים ואופן לעולם לא נסכים לתת לילדים שלנו לחוות. כך שאם כילדים לא הרשו לנו לאכול ממתקים, אז נתלבט האם או איך לתת לילדים גישה חופשית יותר לממתקים, גם אם אנחנו מאמינים שזה לא בריא. ייתכן שהכריחו אותנו לאכול משהו שנגעלנו ממנו – לעולם לא נכריח ילדים לאכול, כל שכן משהו שלא טעים להם, גם אם נראה לנו שזה חשוב לתזונה שלהם. ועוד נדרים שנדרנו בלי להיות מודעים להם בכלל.
וכזוג הורים יש מורכבות רגשית כפולה, כי בדרך כלל נפעל, כל אחד, מהשפעת ה”שריטות” שהוא נושא מהילדות, ולעיתים ערכים מסויימים מתנגשים. ויחד עם זאת, עדיין, כהורים מודעים, אנחנו רוצים להימנע כמה שאפשר מלפעול מתוך ‘השריטות’ והאישיו שלנו שלנו עם אוכל.
אכילת יתר וסוגית הגבולות
סוגיית הגבולות היא אחת התעלומות שהורים נדרשים לפענח – מה כמה מתי ובאיזה אופן להתנהל עם הגבולות?
האתגר בסוגיית הגבולות מתחיל בשאלת האיזון בין ‘להניח’ לבין לשים גבול, שזו כשלעצמה חווית חיים, גם מעבר להורות כי היא פוגשת אותנו בכל תחומי החיים. על פניו נראה שמדובר בהחלטה רציונלית שאנחנו נדרשים לקבל ופה, כאמור, נכנסת המעורבות הרגשית והופכת אותה למורכבת שבעתיים.
המעורבות הרגשית שלנו היא גורם משפיע מאד חזק, לעיתים קרובות יותר מאשר ההגיון. כי כמו שאמרנו, החסכים או הצרכים הלא מסופקים שלנו בעבר, הופכים לעקרונות לפיהם אנחנו פועלים. גם כהורים. עקרונות שלעיתים קרובות עומדים בהתנגשות עם ערכים או עקרונות חינוכיים אחרים.
כשהתנהגויות מסויימות אצל הילדים נוגעות בנו בנקודות הרגישות שלנו, לעיתים הרגש גובר על ההיגיון, ויש להניח שיעלה קונפליקט פנימי, כל שכן בנושא רגיש כמו של אוכל, אכילת יתר והשמנה.
אחד הרעיונות המוכרים בעולם ההתפתחות האישית עליו מתבססת שיטת ‘חופש מאוכל’ הוא שדפוסי החשיבה שלנו משפיעים ואפילו מהווים גורם מניע מרכזי לבחירות שלנו, להתנהגויות שלנו, ומכאן גם קובעים את מציאות חיינו. נוכל לפגוש תופעות שיש ביניהן הקבלה מסויימת (שהן למעשה תסמינים של דפוסי החשיבה שלנו), בכל תחום ותחום בחיינו.
כמו כן, אחת הדרכים הישירות להגיע לשורש ולעשות שינוי יסודי מערכתי כולל בלימוד של ‘חופש מאוכל’ היא באמצעות הרעיון ש’איך שאנחנו חיים, כך אנחנו אוכלים, ואיך שאנחנו אוכלים, כך אנחנו חיים’. כך, גם הדרך בה אנחנו מתמודדים עם הגדרה, הצבה ושמירה על גבולות פוגשת אותנו בכל תחומי החיים. וזה תופס גם לגבי ההורות שלנו, שהיא תחום שלוחץ על הרבה מאד כפתורים רגשיים, ויש בה מורכבות רגשית כידוע. שהרי נדרשים גבולות בכל תחום – אם זה מתי איפה עושים מה בבית, מה מותר ומה אסור, ואיך מתנהגים מחוצה לו, שעות השינה, מדיניות הקניות וכו’.
אותו הדבר עם האוכל. ההחלטות האלה לא מתקבלות מעצמן. הן בידיים שלנו. נדרשת לכך אקסטרא תשומת לב, כי גם כשאנחנו לא בוחרים, למעשה בחרנו לא לבחור. אחרי שבחרנו והגדרנו – חשוב לפעול בעקביות, ברגישות ובנחישות, כדי שנוכל באמת להנחיל את הגבולות לילדים בלי לעורר התנגדות, לזגזג או לרוץ אחר כך לפצות.
בהקשר לאכילת יתר, גם שלנו, וגם של הילדים, אנחנו פוגשים את סוגית הגבולות כשאנחנו מנסים לגבש מדיניות וקובעים בבית כללים ביחס לאוכל ואכילה. וככל שהילדים גדלים גם הכמויות גדלות, לעיתים קרובות, מעבר למה שהגוף שלהם זקוק לו לצרכי הגדילה שלהם.
כשהם אוכלים יתר על המידה, או יותר מדי ממתקים לטעמנו, לעיתים נתקשה להגיב בנינוחות ויש גם רגעים שנפגוש התנהגויות שמוציאות אותנו מהדעת, שנוגעות לנו בבטן הרכה. כאלה שממש קשה לנו לקבל. אז התגובה יכולה להיות חסרת פרופרציה.
פה אני מבקשת להפנות את תשומת הלב לנקודת מבט קצת שונה – בהקשר לאכילה, ובכלל, חשוב להבחין בין גבולות חיצוניים לגבולות פנימיים. גבולות חיצוניים הם הוראות שבאות מחוצה לנו. גבולות פנימיים הם ידיעת העצמי והכרות עם הגוף ועולמו-עולמנו הפנימי. במקרה של האכילה כשאנחנו נלחמים עם הילדים על גבולות, אנחנו מחמיצים את הנקודה, כי הגבולות שאנחנו מציבים להם הם גבולות חיצוניים – ובו בזמן לא תמיד מתחשבים או לוקחים בחשבון את הגבולות הפנימיים שנולדו איתם. אולי אפילו מערערים עליהם במידת מה – לגבי מה הגוף צריך מתי כמה ואיך. למעשה, המלחמות הללו עושות יותר נזק מתועלת משום שהן עלולות לגרום סבל לטווח ארוך לילדים, לנו וליחסים ביננו.
אכילת יתר וסוגית הסמכות
גם שאלות של סמכות הורית מאתגרות אותנו, כהורים, לכל אורך שלבי ההתפתחות של הילדים מאחר והאחריות שלנו כהורים מושפעת גם היא מהמעורבות הרגשית שלנו ולכן מורכבת יותר. מדובר על התפקיד שלנו, כהורים, כמי שאחראים לקבוע מדיניות מיטיבה בבית ולוודא, שכל בני המשפחה, ואנחנו בראש , מקיימים אותה (גם לטובתנו האישית וגם לטובת הדוגמא שאנחנו נותנים לילדים).
אנחנו יכולים לזהות את אתגרי הסמכות גם בנושא האכילה. לעיתים נשבור את האמון בסמכות שלנו, כשאנחנו עצמנו לא עומדים בכללים שלה, למשל, כשאנחנו עצמנו מאותגרים בנושא האכילה. לעיתים כזוג הורים, נשבור את הסמכות האחד של השני, כשאין מדיניות מוסכמת. לעיתים הכללים והגבולות שאנחנו קובעים מאותגרים בעקבות המסרים, הגלויים או הסמויים, שילדים סופגים מתוכניות הטלוויזיה ובסרטוני יוטיוב וטיקטוק (כשהם תופסים את כוכבי הרשת כדמויות סמכות חלופיות), שלא בהכרח הולמים את הערכים שלנו ואורח החיים שבחרנו.
אנחנו שואפים להוות עבור הילדים דמויות סמכות מיטיבות, ולצד זה – נרצה שיפתחו סמכות פנימית יציבה ויכירו בגבולות הפיזיים, כמו החברתיים שלהם. ובעיקר היות והרעיון של ‘איך שאנחנו חיים, כך אנחנו אוכלים, ואיך שאנחנו אוכלים כך אנחנו חיים’ – חל גם על הילדים שלנו.
עם זאת, כשמדובר באכילת יתר – בשל אותה מעורבות רגשית, קשה לשחרר להם את החבל ולסמוך עליהם שיעצרו בזמן, כל שכן כשאנחנו רואים שהם “אוכלים בלי גבול”.
יחסי הורים-ילדים-אוכל
מעבר לכך שהמתח סביב אכילת יתר אצל הילדים יכול לגרום לאווירה קשה של מריבות מתמשכות, הוא גם מעצב את מערכת היחסים בבית. הוא משפיע על היחסים עם הילדים, על היחסים בין ההורים ועל היחסים של הילדים עם עצמם, עם הגוף שלהם, עם האוכל והמשקל. על הדימוי העצמי ועל דימוי הגוף שלהם.
לכן, היות והדבר אליו מפנים תשומת לב גדל, מקבל מקום רב יותר והופך לאישו מרכזי, כשנושא האוכל הופך לנושא מרכזי בשיח ובסדר היום בבית, רוב הסיכויים שהוא ילך ויגבר והחיכוכים סביבו יסלימו, ואף עלול להפוך לאישיו גם בחיים הבוגרים של הילדים. זו הדרך להוריש להם “אישיו עם אוכל”, בניגוד מוחלט למה שביקשנו לחסוך מהם.
מצד שני, מדובר בנושא נפיץ, שקשה להניח לו “להתנהל בעצמו”. החוויה שבאחריותנו לדאוג לאכילה ולהרגלי האכילה של ילדינו, כאמור, מקשה עלינו להרפות.
מה היה קורה באמת אם לא היינו נלחמים? מן הסתם, היה קורה מה שאנחנו הכי חוששים ממנו. ויחד עם זאת, האפשרות האחרת היא לא להרפות ולא להזניח, אלא לא לעשות אישיו מנושא האוכל, ואם כבר נוצר – להפוך אותו לנון-אישיו.
איך מיישבים את הקונפליקט בין ‘להניח’ לבין להציב גבולות?
על המתח סביב האכילה של הילדים
כמו לגבי כל נושא חינוכי, חשוב שתהיה מדיניות ברורה ומוסכמת, קודם כל בין ההורים, שיוכלו לקיים בבית שיח בריא, פתוח ובטוח. הסכמה בין ההורים היא קריטית היות והיחס וההתנהלות בהקשר לאוכל ואכילה, כמו גם דיבור עם ילדים על אכילת יתר, יכול להיות נושא רגיש.
מי מרגיש נוח כשנכנסים לו לצלחת? קל להרגיש נזוף ואשם, לא בסדר ומאכזב. לכן חשוב שהדיבור על אוכל לא יתבצע כתגובה לאכילה מופרזת אלא כשיח מתגלגל בבית, שיח ענייני, חף מביוש והאשמה (שזה אתגר בפני עצמו כשהמעורבות הרגשית נוכחת במרחב השיח ולעיתים אנחנו עצמנו מרגישים אשמים במצב).
11 נקודות שכדאי לתת עליהן את הדעת בשיח שלנו עם הילדים על אוכל ועל אכילה:
- במקום להנחיל בבית מנטליות של דיאטה ולהתמקד במשקל, רצוי להחליף את הגישה ולשוחח על אוכל מזין במקום על אוכל משמין, על גבולות הגוף ועל סמכות הגוף והיכולת לסמוך עליו.
- לתת מידע בהתאם לגיל על תבונתו המופלאה של הגוף – איך הגוף עובד, על הקיום הפיזי שמאפשר לנו חוויה של חיים והגשמה, ואיך לדאוג לו שיתפקד באופן מיטיבי כדי שנוכל להנות ממנו שנים רבות. אפשר לדבר על מערכת העיכול ולמה צריך לישון, אפשר להראות תמונות או למצוא ספר מתאים שמדבר על גוף האדם. להסביר מה זה אוכל מזין ואיך הוא נותן דלק לגוף שלנו.
- כדי שהאוכל יהיה נון-אישיו חשוב לנרמל את החשק לאכול וההנאה מהאכילה, את החשיבות של סיפוק מהאוכל ואפילו לתת לגיטימציה לכך שמתחשק מתוק. ואפשר גם לשוחח על הנזקים של אכילת יתר, איך זה יכול להשפיע על הגוף ובעיקר, ההרגשה הלא נעימה שלנו כשאוכלים יותר מדי.
- לזכור שהילדים מסתכלים עלינו, ההורים, ולוקחים דוגמא מאיתנו. הם מעתיקים אותנו גם אם לא מדברים או אומרים משהו. לכן חשוב לתת את הדעת להתנהלות שלנו.
- לחזק את הדימוי העצמי בהדגשת היכולות והתכונות הטובות של הילדים ולהימנע מהערות שליליות על הגוף או על האכילה – שלנו, של הילדים, ושל אחרים. שיח מכבד זה שם המשחק.
- להקנות כלים של הקשבה לגוף (שנולדנו איתם – הילדים בטח זוכרים 🙂 – להסב את תשומת הלב לרעב ולשובע ולכך שלעיתים גם כשלא רעבים הרבה פעמים עדיין מתחשק עוד.
- לדבר בפתיחות על רגשות, גם כואבים וגם נעימים. זה חשוב תמיד, ובמיוחד כשמתמודדים עם אכילה רגשית, כי כשמרשים לעצמנו להרגיש – אין באמת מקום, או חשק, לאוכל.
- לשתף בדאגות באופן מידתי ורלוונטי. מצד אחד שלא יֵרָצו אותנו או יחושו אחריות למנוע מאיתנו לדאוג, ומצד שני כן לשים על השולחן את החששות שלנו ביחס לעתיד או לבריאות שלהם, ושלנו.
- לשאול שאלות ולהמנע מלתת הערות או הארות, גם אם הן בונות, כשאין פתח להקשבה. וכמובן לענות בכנות ובפתיחות על שאלות.
- להסביר את השיקולים למדיניות שקבענו ולשמוע מהם על החוויה שלהם מול הגבולות, כי באמת מבאס לעזוב הכל ולהיכנס למקלחת או להימנע מאכילה מול המחשב. יחד עם זאת, לשמוע אין משמעו לקבל. ניתן להביע אמפתיה, ואפילו הזדהות, ועדיין לזכור מה החלטנו ולמה ולהמשיך לעמוד על כך.
- לשתף בחוויות שלנו – בנושא של אכילה וגוף אני מציעה לבוגרות ‘חופש מאוכל’ ממש לשתף את עצמן, בהתאמה. בעובדות – “כן גם אני רעבה הרבה פעמים, או בא לי לאכול למרות שאני לא רעבה”, ובפתרונות בסיטואציות מסוימות.
כדי להפוך את נושא האוכל בבית לנון-אישיו, עלינו לחזור להכיר ברגשות. ראינו שהרגשות שלנו מעורבים ומשפיעים על הדרך בה אנחנו בוחרים, נוקטים עמדה, ופועלים… כך שכדי להתחיל לפתור את הפלונטר יש למפות את המורכבות הרגשית – מה שלי, מה של בן הזוג, מה של הילדים. היות ומדובר במערכת מורכבת של רגשות שמשפיעים האחד על השני במערך סבוך של יחסי גומלין. מערך שכשלעצמו עשוי להגביר אכילה רגשית ולעצב את הרגלי האכילה הרגשית, כפי שהסברתי במאמר הקודם (שניתן לקרוא אותו בלחיצה כאן).
כדי למתן את המעורבות הרגשית בהתנהלות שלנו, כהורים, ביחס לאוכל ולאכילת יתר, ולעשות ריפוי של אכילה רגשית בבית, באופן מערכתי – עלינו, כמתווי המדיניות בבית וכמודל לחיקוי, ללמוד להכיר את עצמנו, את ה”שריטות” והעניינים הלא פתורים שלנו בהקשר לאוכל והגוף, כדי שנוכל לעשות את ההפרדה המתבקשת ולא להשליך על הילדים את הקושי שלנו. הם, זה הם, ואנחנו זה אנחנו. כמו כן, להכיר את דפוסי החשיבה שלנו, כי הם מועברים לילדים באינדוקטרינציה (באוטומט), כדי להביא רווחה ונינוחות עם האוכל – מול הילדים, ומול עצמנו.
כך נוכל לתת דוגמא אישית של חמלה, קבלה ואהבה עצמית, ולקבל את הילדים כמו שהם. כך נאפשר להם לגדול בחופש מאוכל, ולהמנע מלהעביר אליהם את ה”שריטות” שלנו.
ומעבר למתנה שהילדים עשויים לקבל מאיתנו בצורת תחושת ערך ודימוי עצמי חיובי, בדרך כלל המריבות מתמתנות, ולא מעט ילדים גם זוכים לתוצאה נלווית – אכילת היתר שלהם מתמתנת ולעיתים נעלמת לחלוטין.
מאמר זה עוסק בנושא הרגיש של אכילת יתר אצל ילדים, שהתופעות שמתוארות בו מוצגות בכלליות והדוגמאות בו הן פרי ניסיונה רב השנים ונכתבו על בסיס מיטב הבנתה וניסיונה של המחברת. מאמר זה אינו מיועד ואין ביכולתו לשמש תחליף לייעוץ, לאבחון או לטיפול כזה או אחר. מטרתו לפרוש תמונה כללית שמוגשת להורים כחומר למחשבה, ואין בכתוב בו משום התחייבות או אחריות לתוצאות מכל סוג, בעקבות שימוש בעקרונות המופיעים בו.
הצטרפי גם את
לאלפי הנשים שכבר עברו בהצלחה את השינוי
תכנית חופש מאוכל
תכנית הליווי שתעזור לך פעם אחת ולתמיד
לאכול מסודר ובשליטה
