אמא, אני רעבה…
אבל רק עכשיו אכלת…!
תופעת ההשמנה בקרב ילדים הולכת ומתרחבת והרגלי האכילה הרגשית המופרזת הפכו כמעט לדרך חיים נורמטיבית, אך מדאיגה.
למה התרגלנו לאכול יתר על המידה?
הילדים, בדיוק כמונו – רעבים כל הזמן, אוכלים מול המסכים, יוצאים לבלות עם חברים כשהבילוי כולל בדרך כלל ביקור במסעדה או אתנחתא עם מזון מהיר. ובכלל, כמו המבוגרים גם הם – חושבים על אוכל, נפגשים על אוכל, וכשלא שמים לב – מלווים את סדר היום באכילה מתמשכת.
אולי נראה לנו שהם פחות עמוסים בלחצים מאיתנו ושמטלות היומיום שלהם קטנות. אבל אם נזכר בעצמנו של פעם – כל עניין חברתי, כל פצעון או מבחן בבית ספר נחווה כהרה גורל ומניע לעבר נשנוש או אכילה, עד שהאכילה יוצאת מאיזון והרגלי האכילה הרגשית הופכים לפתרון האוטומטי.
גם להם יש סיבות טובות ומוצדקות לאכול יתר על המידה. גם הם חווים רעב רגשי. וגם הם מתרגלים, מגיל צעיר, לפתור קשיים רגשיים עם אוכל.
אנחנו חיים בתרבות שפע ובאקלים מנטלי שמתאפיין בשיח דואלי – מצד אחד כולם רוצים לקדם אורח חיים בריא שמעודד לאכילה בריאה ופעילות גופנית. מצד שני החיים והתרבות הרווחת כיום – הפרסומות שמציפות מכל עבר, הזמינות המיידית של אוכל ולעיתים גם העומס – כל אלה מעודדים ומובילים אותנו, וגם אותם, לעיתים קרובות או יותר ממה שהיינו רוצים – “לסגור פינה” עם ארוחת צהריים בדוכני האוכל המהיר, להזמין אוכל, או לשלוף אוכל קפוא מהפריזר.
כמו רוב הנושאים בחיינו – גם בנושא האוכל אנחנו מחזיקים קונפליקטים וחווים מעורבות רבת צדדים אל נוכח הרגלי האכילה הרגשית שלנו, כמו של הילדים.
כך, חשוב לנו להקפיד גם בבית על אוכל בריא, עשיר באבות מזון, וגם שיהיה טעים ומגוון עבור הילדים. עם זאת, שוב ושוב אנחנו נוכחים לגלות שהם, בדיוק כמונו, מעדיפים את הפחמימות והמתוקים, את הצ’יפס והפיצה. רק שהם מצידם לא רואים בזה בעיה – אם זה כי הם לא בהכרח מודעים לאפשרות של התפתחות בעיית אכילה או משקל, לא ערים להרגלי האכילה הרגשית, וההשלכות רחבות וארוכות הטווח שיש להם על החיים. וגם, אכילה בריאה הרבה פחות מעניינת אותם בשלב זה.
הרגלי האכילה הרגשית שהם מפתחים מדאיגים אותנו, כהורים, אם מתוך תפיסת העולם שלנו בהקשר למה עדיף ובריא לאכול, ואם מתוך חוויה אישית שלנו של מאבק באוכל או במשקל – אנחנו דואגים לבריאות שלהם ולצמיחה פיזית תקינה. וכמובן שעולה גם החשש שמה יפתחו בעיות אכילה ומשקל, שיפגע בדימוי העצמי העדין גם ככה בגילאים אלה.
כמה אוכל צריך? מהי המידה הנכונה?
כהורים לתינוקות די ברור מתי הם רעבים ומתי הספיק להם. רובנו יודעים לקרוא את אותות הרעב והשובע שלהם ובדרך כלל סומכים עליהם.
התינוקות, רובם ב’חופש מאוכל’ מוחלט. יש להם תיאבון בריא וטבעי ואין להם עניין לאכול יתר על המידה. אוכלים בדיוק בזמן ובכמות שהגוף מבקש. ככה נולדנו כולנו. ללא הצורך לפצות ולתת מענה לצורך רגשי דרך אוכל, ואם יש פה ושם, זה בקטנה. הרגלי האכילה הרגשית – אם מתפתחים, זה הרבה יותר מאוחר.
גם אם בורכו במבנה גוף שמנמן יחסית, או שנראה לנו שהם אוכלים יותר מדי, אין זה אומר שחשוב לעשות משהו בנדון כדי לטפל או לתקן. ההיפך הוא הנכון. הדבר החשוב לעשות הוא ללמוד אותם, וללמד אותם ללמוד את עצמם, ככל שהם גדלים. להניח להם לזהות את הרעב שלהם ואת השובע, כדי שכבר מגיל צעיר ידעו שהם יכולים לסמוך על עצמם ועל גופם, לזהות מתי הם צריכים אוכל (למלא דלק), מתי הספיק להם, ולשדר להם אהבה וקבלה ללא תנאי בכל מצב.
יחד עם זאת, ככל שהילדים גדלים הם מתחילים לעבוד דרך הראש – שנחוץ להם באותה מידה – כדי להבין מה מסוכן, מה מצופה מהם במצבים השונים, וכדי לפעול באופן רציונלי תוך סלילת דרכם בחברה. רק שעל הדרך הם לומדים (גם מאיתנו), להדחיק יותר ויותר את הצרכים הרגשיים, וכך הם פחות ופחות קשובים לעצמם. זה השלב בו רוב הילדים (כמונו), מתחילים לחשוב יותר מאשר להרגיש, מה שגורם לחלקם להתרחק לאט לאט מהגוף ומהנוסחה של הטבע לאכילה מאוזנת, כשאת מקומה תופסים הרגלי האכילה הרגשית. וככל שהם פוגשים פיתויים מסביב, האוכל (כמו גם פיתויים אחרים) כבר לא משרת רק צרכים פיזיים.
איך עוצרים את התהליך הזה? איך מאפשרים להם, מבלי לוותר על הרציונל, להמשיך להיות ערים לרגשות, ובמקביל לאכול בהקשבה טבעית לגוף?
כשהם עדיין תינוקות הם בעצמם ‘שומרים’ על האיזון הזה. הם מבקשים מענה לצרכים פיזיים באמצעות אוכל, ומענה אחר ההולם לצרכים הרגשיים. עלינו נותר רק ללמוד איך לא להפריע לאיזון הקדוש הזה.
כשהם גדלים וחשופים יותר לפיתויים מסביב, זה דורש קצת יותר תשומת לב כדי להבחין מתי מדובר ברעב פיזי (לעומת רעב רגשי), אבל הם בדרך כלל אוכלים בהקשבה לגוף, פחות או יותר, ואין באמת בעיה – אלא אם כן מתגנב חשש אצל ההורים, שבעצמם חווים אתגרים מול אוכל, ומדאיג אותם שהם עלולים לגלות סימנים לכך גם אצל הילדים.
מה קורה כשהם גדלים וכבר התחילו לפתח הרגלי אכילה רגשית?
ככל שהילדים גדלים נוצר מצב, שנושא האוכל בכלל ובטח הרגלי האכילה הרגשית, הופכים לאחד מאתגרי החינוך של ההורים.
כך, נושא האכילה, הנראות והבריאות הפך לנושא רגיש ונפיץ במיוחד והורים מנסים להתמודד עם הנושא ועם הרגלי האכילה הרגשית האוטומטים שהילדים מפתחים בדרכים שונות. חלקם מוותרים מראש. חלק מנסים ללמד ולהסביר (לעיתים באופן שנחווה על ידי הילדים על ידי הילדים כ”רמז דק”). חלק מעירים הערות או נוזפים. וגם כשההורים משתדלים לא להגיב, מספיק שהילד מקבל מהם את המבט-שאומר-הכל, כשהם רואים אותו אוכל עוד ממתק ועוד ממתק, כדי להרגיש לא בסדר.
חלק מההורים מנסים “להילחם” במגמת ההשמנה של הילדים באמצעות הקפדה על אוכל-בית בריא ואפילו סוג של דיאטה, כשהם אוסרים על הילדים לאכול מאכלים מסוימים. הם קובעים חוקי אסור-מותר, למרות שלא תמיד הם עצמם עומדים בהם, ואף מחליפים את המדיניות כל כמה זמן. יתכן שהם אפילו נוקטים בעונשים.
הבעיה עם האיסורים היא שכשאוסרים עלינו משהו אנחנו מיד רוצים לעשות בדיוק את מה שאסור! וילדים לא שונים מאיתנו בעניין הזה. זו הדרך בה המוח שלנו עובד.
עוד על התגובה הרגשית לאיסורים ניתן לקרוא במאמר על הקושי להתמיד לאכול אוכל בריא
ההורים של היום לא תמימים. הם יודעים שילדים עושים “דווקא” כשאוסרים עליהם, שהם מוצאים דרכים לאכול – אצל חברים, בחוץ, או אצל סבתא. ורובם ככולם מתוסכלים מכך שהאוכל הופך להיות נושא למריבות והרבה עוגמת נפש לכל הצדדים.
ה’סיפור של אביה
אמא ל- 3 ילדים בני 4 עד עשר:
קשה לי מאד לראות את הבת הגדולה שלי משמינה לי מול העיניים,
כשהבן השני הולך בעקבותיה.
הקושי שלי צף ועולה כל יום, כל ארוחה ובין הארוחות –
כשהיא רוצה עוד מנה בארוחה, כשהיא אוכלת ממתקים, אחד ועוד אחד…
ובעיקר כשהולכים לקנות בגדים, בגד ים, ואפילו חולצות בית ספר.
כשכל החברות שלה בכתה לובשות 2 מידות קטנות מהמידה שלה.
ברגעים האלה אני מתביישת בשבילה. במקומה.
זוכרת את עצמי בגילאים האלה.
קראו לי שמנה, בחרו בי אחרונה במשחקי כדור (ולא רק…)
והרגשתי שאף אחד לא רוצה להיות חבר שלי.
היא ילדה טובה אבל אני מגלה שהיא מתחילה להשתמש בטריקים שאני עשיתי כדי להסתיר אוכל.
מכיוון שאני מכירה את זה אני ישר מזהה מה היא מחביאה ממני.
אני כל כך מבינה אותה שקשה לי לכעוס עליה.
ומצד שני – מה? אין מצב שאני נותנת לה לגדול כמו שאני גדלתי
אבל היא כל היום אוכלת
אני לא רוצה להעיר לה כמו שהעירו לי.
זה היה חץ בנשמה כל הערה כזו.
כואב לי ואני מתקשה להשלים עם זה שמחכה לה עתיד כמו שלי.
באמת לא יודעת מה לעשות ואיך להגיב. אני חסרת אונים.
לא קל להורים כשילדים לא אוכלים מספיק מהאוכל הבריא (ירקות ופירות), או אוכלים יותר מדי מהחטיפים והממתקים, ואפילו חלקם גם הולכים ומשמינים.
עבור ההורים זהו מצב בלתי אפשרי והם מוצאים את עצמם במילכוד – הם מנסים למנוע מהילדים את הפגיעה הרגשית וההשלכות הבריאותיות והחברתיות של ההשמנה. העניין הוא שזה לא בהכרח עוזר. אבל זה כן, בעיקר, פוגע ביחסים.
כמובן שלכל ההורים יש כוונה טובה ורצון למנוע מהילדים עוגמת נפש. ויחד עם זאת, לרוב, מאחורי הדרכים הללו מסתתר מסר סמוי שילדים חווים כאי-קבלה, ואף דחייה. מסר שילדים מפנימים ונושאים אותו איתם כל חייהם. לעיתים קרובות ילדים מסיקים מכך שהם לא באמת אהובים ולומדים לא לאהוב ולא לקבל את עצמם, ולא לאהוב את הגוף שלהם כפי שהוא. לחוות עצמם לא ראויים, חסרי מסוגלות וחסרי ערך.
לשמחתנו, השיח בנושא האוכל והמשקל, בהקשר של ילדים, כבר מכיר בכך שבדרך זו מתפתחת אחת החוויות הרגשיות הנפוצות שמגבירה את הפניה לאוכל כגורם מנחם, מפצה ומטשטש רגשות, והורים רבים כבר מודעים לכך שדרך כזו גורמת לאכילה המוגזמת שהופכת עם הזמן לשגרת חיים ותורמת להתפתחות הרגלי האכילה הרגשית, ומחפשים דרך להימנע מכך.
איפה זה פוגש אותנו, כהורים?
זה לא קל לראות ילדים שמפתחים הרגלי אכילה שעלולים להקשות עליהם בעתיד. ובכל זאת – אנחנו יודעים שנדרש איזון, בין ‘להניח’ לבין לשרטט גבולות. זו האחריות שלנו. וזה בהחלט מאתגר, בעיקר שיש כל כך הרבה דעות ואסכולות בענייני חינוך, כולל בתחום האוכל. קשה לבחור עמדה בשאלות כמו איך נכון לאכול? בדיוק כמו שקשה לענות על השאלה – איך נכון לגדל ולחנך ילדים?
לרוב ההורים שמודאגים מהרגלי האכילה הרגשית של הילדים שלהם קשה להכיל את זה, כל שכן אם גם הם עצמם מאלה שמתמודדים שנים ארוכות עם אתגרי האכילה והמשקל. חשוב שיקחו בחשבון ויבחנו באיזה אופן משפיעה החוויה האישית על הלך הרוח וההתייחסות שלהם לסוגיית האוכל והמשקל של ילדיהם.
במידה ולנו עצמנו יש ‘אישיו’ עם אוכל ואכילה רגשית, כנראה שמעבר לכך שחשוב, אכפת לנו ואנחנו דואגים לילדים שלנו ושואפים לעשות כל מה שנדרש לגדל אותם להיות אנשים ערכיים ומשמעותיים שטוב להם בחיים, נכנסת לתמונה מידה גדולה של מעורבות רגשית מתוך הזדהות אישית, כשמסתמן שהם, הילדים, עומדים בפני שידור חוזר של הסיפור הכואב שלנו. אנחנו רוצים למנוע מהם את מה שאנחנו עברנו… ואולי עדיין עוברים, עם נושא האוכל והמשקל, ולנטרל את האיום האפשרי בהקשר החברתי. וזה כשלעצמו עלול להטות ולהשפיע על ההתייחסות שלנו להתנהלות של הילדים שלנו מול האוכל, שהיא הרבה מעבר לאכילה ולמשקל, כמו – שקרים, הסתרות והתנהגויות נילוות לסיטואציה הבלתי אפשרית שהם נמצאים בה, כשהם גם מנסים להיות בסדר, וגם נשלטים על ידי הדחף לאכול.
לכן, לעיתים קרובות אנחנו עשויים למצוא את עצמנו מתלבטים, חווים אי-ודאות, תסכול, חוסר אונים – כשאנחנו לא מצליחים להשפיע כמו שהיינו רוצים על התזונה והרגלי האכילה שלהם. במצבים כאלה, הורים רבים חווים תחושה של אובדן שליטה וחוסר ביטחון, ושואלים עצמם – האם אנחנו עושים את הדברים נכון, או מה נכון בכלל?
יש שמרגישים אשמה וכעס – כועסים על המצב. אולי מאשימים את עצמם או את הגורמים החברתיים שגורמים למצב, אולי אפילו האחד את השני, או את הגנטיקה שלהם. מתוך החשש להעביר את השריטות שלהם לילדים, הם עושים כמיטב יכולתם לחסוך מהם את מה שהם עברו. אחרי הכל הם פועלים מתוך רצון טוב ועושים מה שהם יודעים שעשוי לעזור, גם אם התוצאה, בסופו של דבר לא אפקטיבית.
עם זאת, בלתי נמנע לקחת בחשבון, שהילדים הם בבואה שלנו. וכן, הם רואים אותנו ומעתיקים את ההתנהגויות והתחושות שלנו. וגם אם אנחנו מבינים שצריך להקפיד לא להגיד שום דבר – הם הרבה יותר ערים להתנהלות שלנו עם עצמנו ולמעשים, מאשר לדיבורים שלנו.
גם פה, אני אומרת – יש לנו, ההורים קריאת השכמה. הזדמנות להתפתחות. הסיטואציה בבית והאחריות ההורית קוראת לנו להתעלות על עצמנו. לשים בצד את התגובה האוטומטית למצב ואת רגשות האשמה (ברירת המחדל של כל הורה כמעט), ולתת את הדעת איך לפעול.
לסיכום נושא הרגלי האכילה הרגשית אצל הילדים שלנו:
מכיוון שיש לנו אחריות, בטח כל עוד הילדים בחזקתנו, ברור שאנחנו רוצים להכין אותם לעתיד, אבל לא על חשבון ההווה ולא על חשבון מערכת היחסים איתם.
ככל שעניין הרגלי האכילה הרגשית יכרוך במריבות והתנגדויות, אנחנו עומדים בפני דילמה, באיזו גישה לנקוט:
להתערב או להניח?
לעיתים להניח נתפס כחוסר אחריות, ולא בכדי. מצד שני – ויכוחים עקרים לא באמת עוזרים. הם משיגים את ההיפך ממטרתם.
אבל מה באמת כן אפשר לעשות?
יש אסכולות שונות איך ניתן להתייחס ולפתור את הנושא. חשוב לחקור ולבחור דרך שמדברת אל שני ההורים, ושעולה בקנה אחד עם הערכים שלהם. כולל לקחת בחשבון את ההיסטוריה והחוויה של כל אחד מההורים וההשפעה שיש לאלה על חינוך הילדים בתחום זה, ובכל תחום.
במאמר הבא, השני בסדרה – מה אני ממליצה, לפי גישת ‘חופש מאוכל’, לעשות עם אכילת יתר אצל ילדים, ואיך אפשר להתמודד עם הרגלי האכילה הרגשית שלהם, גם, ובעיקר כשלנו זה קשה.
את מוזמנת להצטרף לקבוצת הווצאפ השקטה של ‘חופש מאוכל’, כדי שלא תפספסי, אני אעלה קישור למאמר זה ולכל המאמרים, גם שם.
הצטרפי גם את
לאלפי הנשים שכבר עברו בהצלחה את השינוי
תכנית חופש מאוכל
תכנית הליווי שתעזור לך פעם אחת ולתמיד
לאכול מסודר ובשליטה
