תרבות האוכל של החברה המערבית, מתאפיינת, ולא בכדי, במלחמה בלתי פוסקת במעגל ההשמנה, שלא מדלג גם על ילדים ובני נוער. כבוגרים אנחנו מודאגים מתופעת ההשמנה ונוהרים לדיאטות ותוכניות הרזיה, תזונה ובריאות למיניהן, שעוזרות לזמן מה, אבל בדרך כלל, אחרי פרק זמן כלשהו נשברים, עולים חזרה במשקל, לא פעם עם תוספת של כמה קילוגרמים “קנס”. כך, הפיתרון המוכר הופך לבעיה בפני עצמה – כניסה בדרך ללא מוצא ללופ של הדיאטות, שמביא איתו הרבה מאד השלכות של פגיעה גופנית ורגשית.
איך עוצרים את ממעגל ההשמנה?
מפסיקים להילחם בו!
אין ויכוח שמעגל ההשמנה לא בריא – לא לגוף ולא לנפש, שהרי כמה אפשר להילחם בגוף? ודיאטה היא קצת כמו “מכות בשכונה” למי שנלחמת באכילה רגשית, היות והיא מחייבת גיוס של כל הכוח שיש בנו כדי להכריע את ה-אויב: הדחף לאכול. וזה מעייף. מאד. כי במלחמות יש רק מפסידים. וגם לא אפקטיבי לאורך זמן. ברגע מסוים מגיעים להבנה שיותר אפקטיבי לשנות אסטרטגיה – If you can’t beat them, join them. בדומה לאסטרטגיה של אומנויות לחימה.
מאסטרים באומנויות לחימה הם בדרך כלל לא מאד שרירנים, הם לא נראים חזקים, אבל הם בשניות יכולים להכריע גם אנשים שרירנים וחזקים מאד. הסוד הוא פשוט – הם משתמשים בכוח של תנועת היריב כדי להפיל אותו. מכיוון שהיריב חזק, במקום להשקיע בניסיון להיות יותר חזקים ממנו, הם בעיקר משקיעים בתרגול נוכחות וברגע האמתמתכוננים בדריכות ובסבלנות, בהקשבה ובנוכחות מלאה, ואז כאשר היריב דוחף או מכה, הם מוכנים להצטרף לתנועה שלו, “לרכב על הגל” בנינוחות ולהכריע את המערכה בלי מאמץ.
ככה הייתי אומרת גם לילדים שלי, כשהיו קטנים: לא בכוח – במוח. לכו עם הטבע – בהקשבה, בעדינות ובסבלנות.
דרך ‘חופש מאוכל’ דומה לאומנות לחימה. היא מבינה את ה’אויב’ המניע את מעגל ההשמנה – הרעב הרגשי והאכילה הרגשית, היא מתחברת לכוח שלהם וממשיכה את התנועה לטובת תהליך ריפוי שממתן וממגר אותם.
כלומר, בחופש מאוכל אנחנו לא נאבקות נגד הדחף או האכילה הרגשית, אלא פועלות איתו – משתמשות בו לטובתנו!
איך?
הרעב הרגשי נובע ממגוון סיבות טובות ומוצדקות שמובילות לאכול מעבר לצרכי הגוף ומזינות את מעגל ההשמנה. להתוודע לסיבות האלו, בהדרגה, ללמוד ו”להשתמש” בהן לטובתך יאפשר לך, בין היתר, לחוש רעב רגשי מבלי שתהיי חייבת ללכת ישר למקרר וגם מבלי לסבול או להתאפק.
חופש מאוכל – הסיפור של רחל
עם תום תשעת חודשי “הריון” בקורס “חופש מאוכל”, נולדה לי יצירה נפלאה:
הבנה שכל תקופת ההשמנה הארוכה שלי הייתה שיעור אחד גדול שקיבלתי מהיקום.
ספחתי קילוגרמים ובעיות, התגוננתי מאחורי שמיכת שומן, הענשתי את עצמי, אכלתי כדי לשכוח – כל זאת, כדי ללמוד מה כואב לי, למה אני עצובה.
כל זאת, כדי להתחסן בפני קשיי חיים, כדי להסתכל על הפצעים ממקום של כוח ומזווית של אור.
היום אני יודעת שאוכל לא משמין – אלו המחשבות והאמונות שהיו לי במהלך השנים, הן שהשמינו אותי.
אני זוכרת את אימי עם פיגורה סקסית לדוגמא, אוכלת עוגת קרם שניט לארוחת צהריים – ונשארת חטובה כתמיד.
ובאשר לי, כל שנות ילדותי, נערותי ובחרותי הייתי חטובה. היה לי גוף נהדר, (גם אם לא כל כך ידעתי את זה…). אכלתי מה שרציתי, מתי שרציתי. אני זוכרת את הבילויים המפנקים עם אמא בבתי קפה, במלונות ואוניות קרוז – ידעתי מה אני אוהבת לאכול, אכלתי חופשי, ושום דבר לא השפיע על משקלי.
איזו הוכחה יותר גדולה מזו נדרשת כדי להבין ולהפנים שהגוף שלי יודע כיצד לטפל במזון שאני מכניסה לתוכו: יודע לקחת את מה שהוא צריך ולהיפטר מהשאר?!
אז איך נכנסתי למעגל ההשמנה ולמה השמנתי?
הסתייעתי בחתיכות מזון כדי לחבר בין אוכל ואהבה. כדי לבנות לי טריטוריה – כדי להתגונן מהאין.
היום אני בטוחה שהעוצמות שלי, הן שאפשרו לי לעבור את הילדות בשלום, לגדול ולהפוך לאשה בעלת טריטוריה שאינה קשורה עם ממדי הגוף, שאינה זקוקה עוד לשמיכת שומן מגנה.
היום אני אוהבת ואהובה, אני אדם משפיע, עושה טוב ומטביע חותם.
לכן, אני יודעת בוודאות שהיום יש לי אמונות חדשות, מחשבות מחודשות וכלים נפלאים שמאפשרים לי לעשות בחירות שטובות לי אישית בכל תחומי החיים.
היום יש לי את כל היכולות ואת כל הנתונים המתאימים לבחור וליישם חופש מאוכל.
ולכן: אני בוחרת בחופש מאוכל!
אני בוחרת בחופש!
אני בוחרת בחיים.
דעי את האויב – מהו הגורם העיקרי למעגל ההשמנה?
לפעמים אנחנו מתייחסים לגוף כאילו שהוא האויב שלנו, כאילו שיש לו אג’נדה והוא רוצה רק להזיק לנו, בעוד שהאויב האמיתי הוא אחר לחלוטין. לגוף אין אג’נדה. הוא לא כועס, נוקם או מרצה. הוא פה כדי לעשות את העבודה שלו הכי טוב שהוא יכול. אנחנו כאן לאפשר לו את זה, או לא.
גם האכילה הרגשית אינה האויב שלך, להיפך, היא באה לתת את המענה הזמין והמוכר (גם אם לא אפקטיבי), למצוקות רגשיות. למעשה – הבעיה האמיתית עם האכילה הרגשית היא ה’קול הביקורתי’ המאשים שלנו. הוא זה שמזין את מעגל ההשמנה ומהווה את החסם הגדול ביותר למהפך – לטרנספורמציה – שינוי מהותי שנשאר לצמיתות, ולחופש. זהו אותו ‘הקול’ בראש שלך שאומר לך: ‘שוב פעם אכלת יותר מדי’, ‘את לא מסוגלת להתאפק’, אין לך אופי’, ‘את לא יכולה באמת לעשות שינוי, בשביל מה לנסות בכלל?’, ‘הרי תמיד היית ככה, ותמיד תהיי ככה’, ‘אף אחד לא באמת משתנה (בטח לא בתחום הזה), אז עדיף כבר לאכול’. יש שמכנים את ‘הקול המבקר’ כסופר-אגו, ההורה הפנימי, המבקר-הפנימי.
בכל אחד מאיתנו קיים ‘הקול המבקר’. הוא נחוץ להתפתחות של הילד כמנגנון ששומר עליו – לא לגעת באש, לא לרוץ לכביש.. אלה מסרים שאנחנו מקבלים מההורים והסביבה, מדמויות הסמכות שלנו להשרדות הפיזית או הרגשית שלנו – שאנחנו מפנימים כ’הקול המבקר’ ששומר עלינו. כילדים קטנים, זהו גורם מרתיע להתנהגות מסכנת חיים, אבל כשגדלים ‘הקול’ הזה ממשיך ‘לדבר’, לבקר ול”להזהיר” אותנו מ”סכנה רגשית” גם כשאנחנו רוצים לעשות שינוי לגיטימי במצב קיים, כמו כשרוצים לעשות משהו שנראה שההורים יהיו מאוכזבים או לא מרוצים מהבחירה שלנו או מאיתנו (לדוגמא: לבחור מקצוע שלא מאמינים שיעזור לנו בחיים, לצאת עם בני זוג שלא עונים על הציפיות שלהם, או לבחור מסלול חיים שאינו הולם את הדרך או הערכים ששאפו להנחיל לנו).
זהו הקול שמקבע אותנו במעגל ההשמנה – במאבק נגד עצמנו, בלי שנשים לב שהוא קיים אפילו, שלא פוסק להעיר הערות ועלבונות בראש שלנו: את לא בסדר, אין לך כוח-רצון, את כשלון, לא יצא ממך כלום, וכד’.
הצטרפי גם את
לאלפי הנשים שכבר עברו בהצלחה את השינוי
תכנית חופש מאוכל
תכנית הליווי שתעזור לך פעם אחת ולתמיד
לאכול מסודר ובשליטה
לישון עם האויב
אבל את לא באמת אשמה! גם אם ה’קול המבקר’ אומר לך שמשהו אצלך פגום ולכן את לא מצליחה לשלוט באכילה: ‘את מנסה יותר מדי/פחות מדי’, כשהמסר העיקרי שלו הוא תמיד אותו דבר: ‘אי-אפשר לסמוך עליך’, את חייבת להקשיב רק לי, אחרת…’. לדוגמא: את קמה בבוקר במצב-רוח טוב, ואז כשאת מנסה ללבוש זוג מכנסיים שאת בקושי נכנסת אליהם, ‘הקול’ אומר: ‘תסתכלי על עצמך, צורה לך, איך את נראית, כמה את אוכלת. לא משתלטת על הפה שלך, את צריכה להתבייש בעצמך’. ואת מסכימה עם כל מילה של ‘הקול’ הזה! ואת ממשיכה וחושבת: ‘איך נתתי לעצמי להתדרדר למצב הזה’, ותוך דקות מצב-הרוח משתנה ואת מרגישה אשמה, מבוישת, ולא שווה, למרות שכלום לא השתנה מאז שקמת בבוקר שמחה וטובת לב.
את בוודאי לא היית נותנת לאף אחד לדבר אליך כמו שאת מדברת אל עצמך. אבל כל כך התרגלת כבר לעלבונות מ’הקול המבקר’ שלך שאת מאמינה לו כאילו זאת האמת לאמיתה ואין בלתה. הוא מתייחס אליך כאילו שאת ילדה קטנה וגורם לך להתנתק מהקול הבוגר השקול של היום. לכן, ברגעים אלה עלינו ללמוד לחבור בחזרה לקול הבוגר, גם ביחסים עם אוכל. כשעולה ה’קול המבקר’ באופן אוטומטי, לא משנה איזו ילדות היתה לך, ‘הקול’ ההוא כמעט תמיד לא רלוונטי למי שאת היום. אם תחשבי על ‘הקול’ ההוא כמו GPS של ‘אזור הדמדומים’ – תיווכחי לגלות שאת מחפשת כל חייך את הרחובות שלא קיימים יותר בעיר שכבר לא קיימת.
יחסים בריאים עם אוכל
טרנספורמציה ביחסים עם אוכל אפשרית רק כשאת ה’קול המבקר’ השופט והמאשים שמשרה מוד של מלחמה ורוח קרב, מחליפים ברוח של שלום – בדרך של קבלה, אהבה, וחמלה. שינוי מהותי בר קיימא ניתן לחולל רק כשמזהים ומשחררים את ה’קול המבקר’ והלחץ, שמנסים לשלוט בנו בכוח ומשפיעים על הגוף והאכילה שלנו.
כשמדובר ביחסים עם אוכל-גוף-משקל, המאבק מקבע את המצב שאנחנו שואפים לשנות. הוא גורם לרגשות אשמה, כעס ותסכול שעולים כתגובה לקול הפנימי ששופט ומספר לנו עד כמה אנחנו לא בסדר וששוב נכשלנו, למרות שמדובר במשהו שמראש לא היה לנו סיכוי לשלוט בו. אז כן – המאבק במשקל משמר אותנו במעגל ההשמנה היות וכל עוד אנחנו ממוקדים ושקועים בשיפוט ובהלקאה עצמית הסבל והמצוקה גדלים, ומגבירים אכילה רגשית. וככל שאנחנו מתעסקים במאמץ להשתלט על האכילה או להמנע מאוכל, המצב רק הולך ומסלים, ועוד יותר קשה לעמוד מולו.
לעומת זאת, חמלה ואהבה עצמית, מאפשרות לנו להביט בעיניים של ה’דחף לאכול’ (הרעב הרגשי) בסבלנות. לסלוח לעצמנו וכך ללמוד ולהכיר אותו בלי להלחם בו. לעשות שימוש בתנועה שלו בכדי למתן את כוחו והשפעתו עלינו ולמצוא פתרון אחר לצורך הרגשי בלי לגשת למקרר. ובכך גם נניח לגוף להשיל את הקילוגרמים המיותרים ולאזן את המשקל שלו באופן טבעי. להתייצב (לתמידדדד) במשקל שאופטימלי לתפקוד הגוף שלנו במיטבו.
אני מאמינה שאכילה רגועה ומשקל נוח ויציב, היא משאת נפש של כולנו.
מי לא רוצה לחוות רווחה, חופש, שקט, אהבה?
הפחד לאבד שליטה
למרבה הצער, עדיין, באופן מוטעה, הדרך המקובלת שנתפסת כפתרון לבעית ההשמנה, היא להתנגד למצב ולהילחם בעצמנו, בגוף שלנו – למרות שכבר נוכחנו לגלות שזה לא ממש עובד. תחשבי על זה – את הדרך של המלחמה כבר ניסית. מה דעתך לבחון את הרעיון לבחור, בתור שלב ראשון, לשנות את אופי היחסים ולעשות “הפסקת אש” בינך לבין הגוף ורק לקבל ‘את מה שיש’ עכשיו, גם אם לא מושלם? פשוט כי זאת דרך הטבעית והמתבקשת, לשינוי בר קיימא, לטרנספורמציה. זאת הדרך הטובה ביותר שהוכיחה את עצמה – ואפשרה לי וגם לבוגרות ‘חופש מאוכל’ – להשיג את המטרה ולהפוך להיות האדם שאנחנו רוצות להיות – אדם אוהב, שמח בחלקו, רגוע, מחויב לייעוד שלו ומחויב לעשות מה שצריך כדי לשנות.
אני מכירה את הפחד הגדול, פגשתי אותו בעצמי ואני פוגשת אותו אצל כולן – שאם אעשה שלום עם עצמי, אשלים עם מצבי ואקבל את עצמי כפי שאני, המצב יחמיר ולא תהייה לי מוטיבציה לשנות. אולי יעלה ה’קול המבקר’ הנוזף ושוב ארגיש אשמה, חסרת אחריות. מזניחה, כישלון…
זה קצת בדומה להורות: אם לא ננדנד לילד – הוא לא מכין שיעורי בית. ואנחנו כבר רואים את התמונה המלאה – זה יהפוך לסטנדרט, לא תהיה לו בגרות, מה יצא ממנו – והכל בגללנו. נרגיש אשמה שלא נתנו לו כלים לדעת מה טוב ונכון עבורו. לא בכדי שאלת מיליון הדולר בהורות היא, איך, איפה ומתי לשחרר שליטה, לסמוך ולהאציל את הסמכות על הילדים כך שיקבלו החלטות מותאמות בעצמם.
אני יודעת ואני מבינה אותך – גם אני עברתי את זה. קשה לשחרר שליטה, לסמוך על ה”אויב”, במיוחד אחרי ‘שבגד’ בי. קשה לתת אמון במי שהכזיב פעם אחר פעם.
אבל חשוב להדגיש: לא מדובר ב’להרים ידיים’. ולשחרר שליטה אין משמעו לאבד שליטה אלא ‘להיות על זה’ ולהיות בקשר עם המצב במידה מסוימת של פיוס. בלי להתנגד או להילחם במצב, אלא להניח. לשהות. בהקשבה, בעדינות ובסבלנות. במקום לנסות להשליט את רצונך על המצב בכוח. כמו באומנויות הלחימה, לצאת ממעגל ההשמנה דרך רתימת הכוח של ה’אויב’.
איך את משתחררת מ’הקול’ שמקבע אותך במעגל ההשמנה, או מתמודדת איתו בהצלחה?
התשובה היא – חמלה.
חמלה – האנרגיה המרפאה
חמלה (compassion) מוגדרת כ”מודעות לסבל, של אחרים ושל עצמנו, מלווה ברצון להקל על הסבל” (Germer & Neff, 2013). היא מיומנות ויכולת להיות בקשר עם כאב ומצוקה, ואפילו סבל, בנוכחות מלאה, בלי להתעלם ממנו, לטשטש אותו או להזדהות יתר על המידה ולהישאב אליו.
חמלה עצמית (compassion directed inward) היא ה”חמלה שמופנית פנימה”.
חשוב להבדיל בין חמלה עצמית ורחמים עצמיים או ויתור לעצמי. רחמים (עצמיים או כלפי אחרים) כרוכים לעיתים קרובות בהזדהות-יתר עם הרגשות המעוררים מצוקה ועמדה רגשית, שכוללת מבט שיפוטי הממוקד במסכנות, ומצדיק גם ויתור לעצמי. בחמלה (עצמית או כלפי אחרים) לעומת זאת, אין שיפוט, יש הכרה במה שיש as is, וקבלה של מה שהיה. כאמור, זו מיומנות ויכולת להיות בקשר עם מצוקה וסבל בנוכחות מלאה, בלי להישאב רגשית למצב. שלא כמו ברחמים עצמיים, החמלה העצמית מאפשרת ומדרבנת את האדם לדאוג לעצמו, לקחת אחריות בהתמודדות עם ה’יש’ וגם עם ה’אין’ בחייו. החמלה מחברת בין הלבבות בעוד הרחמים מרחיקים ומבודדים.
נף, במחקריה על החמלה העצמית, הגדירה לה 3 מאפיינים:
Kindness – התייחסות מיטיבה, וסובלנית כלפי המצוקות, החולשות והפגמים שלנו. כולל גישה מיטבה לעצמנו ונכונות לקבל את כל מגוון הרגשות שלנו, ולטפל בעצמנו, במקום לעסוק בהאשמה והלקאה עצמית או להפחית מהערך שלנו במצבים של חולשה, כאב או כשלון.
אנושיות – הכרה בכך ש”כולנו בני אדם”, טועים, מועדים, מאכזבים ומתאכזבים. אף אחד לא מושלם, היכולת שלנו מוגבלת, ושכולנו חווים גם קשיים במסע חיינו, זה חלק אינטגרלי מהיותנו בני אדם. מבחינה זו, חמלה עצמית כוללת תחושת מחוברות (connectedness) לאנושות, בשונה מחוויה של ניתוק, ניכור ונפרדות.
קשיבות (מיינדפולנס) – התייחסות חומלת של אדם כלפי עצמו קשורה בקשר ובקשב לתהליכים בגוף, למחשבות ולרגשות, בלי להזדהות איתם, ובו זמנית, גם בלי להכחיש או להתעלם מהם.
חמלה – הדרך לחופש מאוכל
ב’חופש מאוכל’, בשונה מדיאטה, הרזיה היא מוטיבציה ראויה. עם זאת היא אינה המטרה המרכזית בה אנחנו ממוקדות כל הזמן. המטרה של ‘חופש מאוכל’ היא יחסים מיטיבים עם אוכל והגוף, לאכול בכייף בראש שקט, לצאת ממעגל ההשמנה ולחיות בשקט ובחופש עם אוכל, עם המשקל, עם הגוף, עם עצמי. למרות שלרזות איננה המטרה העיקרית, ואפילו לא בהכרח אמצעי עיקרי לאיכות חיים – זו כן תוצאת לוואי! ולמוטיבציה לרזות יש גם תפקיד חשוב – להוביל אותנו לתהליך מופלא של חופש ורווחה (גם) מול אוכל ומעבר לו, צמיחה והתפתחות.
זו הסיבה שלהבדיל מהרעיון הרווח – כשארזה אהיה מאושרת, ב’חופש מאוכל’ המוטו הוא – כשאהיה מאושרת – ארזה. לכן אנחנו דואגות לרווחה הפיזית והרגשית ומקדישות תשומת לב מרובה לאיכות החיים שלנו. ואצל רוב הנשים, כפועל יוצא, אחת מתוצאות הלוואי של התהליך היא שהגוף גם משיל, באופן טבעי, קילוגרמים מיותרים – לפי הבנתו – ומאזן את עצמו למשקל האופטימלי שלו.
כמובן שכשנכנסים לכל תכנית לשינוי הרגלים, השאיפה היא לתוצאות כמה שיותר מהירות וחד-משמעיות. עם זאת חשוב לזכור, ששאיפה לחוד וציפיה לחוד ולכל תהליך ולכל אחת בתהליך יש קצב משלה. לא באמת אפשר לדלג על שלבים או על מהמורות מתסכלות בדרך. אחרי הכל, זאת הגישה של ‘חופש מאוכל’ – לתרגל גישה מיטיבה, סובלנית, סלחנית וחומלת כלפי עצמנו, שמאפשרת להתמודד עם הפער בין הציפיות הלא ריאליות, לבין קצב התהליך או התוצאות שהושגו בפרק זמן מסוים. תהליך השחרור מה’קול המבקר’, מהשיפוט והביקורת העצמית שצצים אוטומטית ומיד אל נוכח התוצאות המצופות (שכאמור לא ריאליות), והחלפתו בחמלה – הוא תהליך הריפוי וההחלמה. והבחירה להתעודד גם מההישגים המרגשים והקטנים ביותר בדרך – היא הדרך הבטוחה ביותר להתקדם בלי להישבר – ולהגיע למטרה.
גם הניסיון המצטבר וגם לא מעט מחקרים מוכיחים, שחמלה עצמית לא רק שאינה מפחיתה את רמת המוטיבציה להמשיך ולהתקדם בתהליך, אלא במצבים רבים דווקא היא זו שמגבירה אותה ואת הנכונות לשאת באחריות על מעידות בלתי נמנעות בדרך, וללמוד מהן. היא זאת שמאפשרת לסלוח לעצמנו על שנלחמנו בגוף אי-אילו שנים, ולהסכים להיות איתו – לחיות במחיצתו כפי שהוא.
וזה לא פשוט. התרגלנו לשמר את השיפוט והביקורת האוטומטים, מתוך מחשבה שהם ילמדו וידרבנו אותנו להשתפר. באופן פרדוקסלי (הפוך על הפוך) החמלה העצמית לא רק שאינה מעכבת את התהליך, היא זו שמאפשרת ואף מזרזת את התהליך, להגיע לשקט וחופש עם אוכל, עם המשקל ועם הגוף. וכשזה קורה, כאמור, בלי לחץ או הלקאה עצמית ובלי הניסיון לשלוט בו, גם הירידה במשקל יכולה להתרחש, באופן טבעי, בלי ששמנו לב אפילו. כך – שלא לשמה בא לשמה – הרווחנו כפל כפליים – גם שביעות רצון שלא ניתנת לערעור ממראה הגוף, גם חופש מאוכל, וגם איכות חיים שפויה ומהנה.
איך מתרגלים חמלה?
מכיוון שמדובר במיומנות, הדרך לרכוש אותה היא קודם כל לבחור בה. ואז לתרגל אותה. הנה סרטון קצר על טבעה של החמלה העצמית ודרך לתרגל אותה, באמצעות מדיטציה:
School of Life: Self Compassion
בתוכניות של ‘חופש מאוכל’ אנחנו מקדישות לא מעט תשומת לב לתרגול חמלה באופנים שונים, במסגרת הפעילות הקבוצתית, האישית, וההתנהלות ביומיום.
אני עצמי מתרגלת חמלה, בלי שידעתי לקרוא לה ככה, כבר קרוב ל 4 עשורים – מאז התהליך שלי לחופש מאוכל, כשהבנתי שהחמלה – לעשות שלום עם הגוף שלי – היא חלק חשוב מהדרך לפתרון, לחיים החדשים שלי. בהמשך, וכבר קרוב ל 3 עשורים, אני ממשיכה לתרגל חמלה כתלמידה, ואז כמאסטרית של אווטר® – הרוח הגבית שלי להתפתחות, בחירה ויצירה, אישית ומקצועית. אווטר® שייך לארגון בינלאומי, שבין היתר שם לעצמו ליעד להגביר את החמלה בעולם ולתרום ליצירת תרבות פלנטרית נאורה.
תרגיל החמלה שלפניך לקוח מקורס הבסיס של אווטר – מומלץ לתרגל אותו כל יום:
את התרגול הזה כדאי לבצע כל פעם, שרוצים להרגיש יותר חמלה כלפי אדם מסוים, כולל בני משפחה וחברים, ולעשות את כל חמשת הצעדים על אותו אדם.
סיכום:
אני מבינה שאת מאד רוצה לרזות, כאן ועכשיו (זה מה שאני רציתי בכל מאודי). עם זאת הבנתי, שהדרך לצאת ממעגל ההשמנה היא, לפני הכל, להכיר ב’קול הפנימי’ השופט והמאשים, לחליף אותו בחמלה עצמית, וללמוד לפעול מתוך האנרגיה המרפאה שלה. היא זו שמאפשרת לנו להפסיק להילחם בעצמנו, לבחור לאהוב (או רק לקבל בינתיים) ‘את מה שיש’ עכשיו, גם אם לא מושלם, כולל הדחף לאכול. זו הדרך לצאת, אחת ולתמיד ממעגל ההשמנה, להגיע לשינוי בר קיימא ולהפוך להיות האדם שאת רוצה להיות – אוהב, שמח בחלקו, רגוע, מחויב לייעוד שלו ומחויב לעשות מה שצריך כדי לשנות.
ככל שנעמיק בתהליך נגלה שכשאנחנו טובות יותר (kind) לעצמנו, קשובות ומקבלות גם את העובדה שמעידות הן חלק מהחיים (ראי את 3 המאפיינים של חמלה עצמית), הדחף לאכול מתמתן באופן טבעי, אפילו נעלם עם הזמן. אנחנו יותר בשלווה. ומעגל ההשמנה הופך להיסטוריה שלא מתגעגעים אליה.
שם נמצא החופש מאוכל. החופש לאכול בכייף, בראש שקט, בלי להיסחף.
2 מחשבות על “מהי הדרך הנעימה והטעימה לצאת ממעגל ההשמנה אחת ולתמיד?”
אני לא בטוחה שזה המאמר שכרגע קראתי. אבל זה לא משנה, עקרונות השיטה זהים. אני בתחילת הדרך. אחרי קריאת הספר, שיחה עם אופירה והרשמה לסדנה בת 3 חודשים. אני חוזרת מדי פעם על דברים שכבר קראתי מכוון שיש ממש צורך להתמיע אותם. (סליחה אם עשיתי שגיאת כתיב. אני דיסלקטית). כעת ממש קל לי להמנע מאכילה אוטומאטית ומוגזמת. וזה קצת חשוד בעיני. עם זאת אני מקפידה לשים לב לתחושת הרעב והשובע במצבים שונים וכאשר עולה בי רצון לאכול שאינו קשור לרעב אני מנסה להבין את המקור הרגשי שלו. במאמר שקראתי כעת מדבר אלי במיוחד הרעיון של אוכל כמטשטש מכאובים. ויש מגאובים לעבוד עליהם. גם אם מדובר לא רק בחוויות עבר אלא יותר בחוויות עבר עם תוצאות מצערות בהווה.
ההכרות עם חופש מאוכל בהחלט עוררה בי תקווה לדברים טובים וזה טוב כשלעצמו. בהצלחה לכולנו ותודה לאופירה.
היי רוני, נראה שרק התחלת את הדרך ואת כבר רואה שינוי – ממש משמח לשמוע. זה באמת פשוט כי זה ממש הגיוני,
וגם אם יקח קצת זמן להטמיע, זה שווה.
נתראה בקרוב,
אופירה