החשק למתוק והדחף לאכול: הרגל או התמכרות?

מהי התמכרות?

לפי ויקיפדיה התמכרות מוגדרת כהתניה בלתי נשלטת לחזור על פעולה, שוב ושוב, גם אם נוגדת את רצון בעליה. מדובר בשימוש חוזר בכמויות הולכות וגדלות של חומר או התנהגות הגורמות להנאה רגעית, עד למצב בו המכור חווה מצוקה גדולה, כשמסיבה כלשהי נמנע ממנו השימוש בגורם הממכר. בדרך כלל, זהו מצב של תלות נרכשת, פסיכולוגית וגופנית, בחומר או בפעילות כלשהם. מקובל לחשוב על התמכרות כעל מעגל קשה מאד לפריצה, בו האדם חש השתוקקות עזה ודחף חזק וגדול מאד להמשיך לבצע או לצרוך את מושא ההתמכרות, כדי להמשיך ולזכות בהנאה וסיפוק, ו/או להמנע מהמצוקה הכרוכה בהפסקה של שימוש בהם. 

אכילה היא בהחלט אחת ההתנהגויות שיכולה להיכלל תחת המושג ‘התמכרות’. יחד עם זאת, לא כל מי שאוכל להנאתו מכור לאוכל, גם אם אוהב ואוכל מתוק כל יום, או אוכל יותר מהנחוץ. ההגדרה של התמכרות לאוכל (מסויים או בכלל), מתייחסת למצב בו אדם ממש ‘משתמש’ באוכל לעיתים קרובות וקבועות – גם בלי סיבה או צורך ברורים, ממש כמו אדם המכור להימורים, סמים, אלכוהול, סקס, קניות וכדומה. מה שמבדיל בין האכילה לשם הנאה להתמכרות לאוכל הם כמה מאפיינים עיקריים המתקיימים, האחד לצד השני, לאורך זמן:

האחד – האדם אוכל למרות שהוא יודע שהאכילה מזיקה לו, או שהוא אוכל דברים שהוא יודע שאינם בריאים לו – ובכל זאת הוא אוכל אותם, או שהוא אוכל למרות שהוא יודע שאיננו רעב.

השני – האדם מתעסק כל הזמן באוכל, חושב כל הזמן על אוכל ולא מצליח לעצור את המחשבות והעיסוק הללו.

השלישי – האדם מתנהג אחרת כשהוא לבדו או כשהוא בחברת אחרים. למשל, אכילה בסתר.

בהחלט ניתן לזהות את המאפיינים האלה של התמכרות לאוכל באכילה רגשית כפייתית  – אנחנו אוכלות, למרות שיודעות שלא רצוי לאכול, למרות שהבטחנו לעצמנו להפסיק. אוכלות לפעמים גם כשלא טעים, לפעמים בכלל בלי לשים לב שזה קורה, לפעמים תוך כדי תחושות של אשמה ובושה – ועדיין, אוכלות. לא יכולות לשלוט בזה. ככה מרגישה התמכרות. כאילו יד נעלמה כופה עלינו לעשות משהו בניגוד להגיון שלנו עצמנו. 

כשאמרנו ‘התמכרות לאוכל’ – אמרנו בזה שהפתרון הוא גמילה, וגמילה משמעה – הימנעות. הבעיה עם הגמילה, בהקשר לאכילה, היא שלא כמו התמכרות לחומרים אחרים (כמו אלכוהול, סיגריות או סמים), מאוכל אי אפשר להימנע. הגוף זקוק לאוכל יום-יום. ואנחנו פוגשות את מושא ‘ההתמכרות’ מדי יום וחייבות להשתמש בו כמה פעמים ביום. 

גמילה מהתמכרות לאוכל

הרבה נשים שאני פוגשת מספרות לי שהן מכורות.

יש שמרגישות שהן פשוט מכורות לאוכל – כל אוכל, נקודה. אבל לרוב, הן מרגישות התמכרות לסוגים מסוימים של מאכלים, בדרך כלל, מאכלים עשירים בסוכר או פחמימות. יש היום הרבה שיטות בשוק שמציעות פתרון לאכילת יתר על ידי הימנעות מהמאכלים ה”ממכרים”. יש נשים שזה עובד להן. עם זאת אני פוגשת הרבה מאוד נשים שגם זה לא עבד להן. הן מגיעות אליי אחרי תקופה קצרה בה ניסו בכל כוחן להמנע, או אחרי תקופה ארוכה (לפעמים כמה שנים) בה נמנעו ממאכלים שהן ממש אוהבות, כי האמינו שזה יפתור, סוף כל סוף, את האכילה הרגשית שלהן אחת ולתמיד. שזה יתן להן שליטה על האוכל. יתן להן שקט, כמה הן רוצות לא להיות מודאגות יותר מהאוכל והמשקל… גם אם זה עבד להן לשנה או 5 שנים – בסופו של דבר הסכר נפרץ והחשק למתוקים או פחמימות הכריע אותן. הרי אוכל נמצא בשפע, זמין בכל מקום. צריכה של מזון, גם אכילת מזון שנחשב לא בריא או ממכר, היא פעולה שגרתית על ידי רוב האנשים. לכן היחס לאוכל ‘הממכר’ צריך להיות שונה, מן הסתם, מהיחס לחומרים ממכרים אחרים, כמו אלכוהול וכד’. הזמינות והלגיטימציה לצרוך אותו הרבה יותר גבוהה – אחרי הכל אוכל במהותו איננו חומר מזיק.

כמו שאני רואה את זה, מתוך הניסיון האישי שלי, והמקצועי, ברגע ששמנו על האכילה הרגשית שלנו תווית של ‘התמכרות’, כאילו גזרנו על עצמנו לפעול כמו במצבים של התמכרות – להימנע מסוגי אוכל מסוימים, במיוחד מסוכר וגלוטן-פחמימות, עליהם מקובל לחשוב כ’ממכרים’ ולכן רצוי להימנע מהם. אבל להימנע לאכול סוגי אוכל שאוהבים, שזמינים ונמצאים מולנו בכל מקום כל הזמן – מסתבר, מאד מאד קשה. ולמרות האמונה שזו הדרך, וההוכחה בפועל שזה מצליח לזמן מה – הרבה נשברות אחרי כמה שבועות, חודשים או שנים. 

בניגוד להתמכרויות לחומרים אחרים, אכילה רגשית הרבה פעמים נובעת, ואף מחמירה, מהניסיון להתנזר ממאכלים אהובים. עצם ההימנעות גורמת לתחושות של קיפוח, חריגות, בושה, וייאוש. וכשאת רואה אחרים אוכלים את המאכלים האהובים שאת מנסה למנוע מעצמך שוב ושוב – אחרי זמן מה, כשאת מול האוכל האסור והמפתה הזה – את רוצה להתנפל עליו ולאכול את כולו. כי משהו קורה שגורם לך לרצות ‘לשבור את הכלים’ או – מי יודע מתי שוב תזכי ליהנות מ’המאכל הזה’. ולמרות שמקפידים להזהיר אותנו ש ‘נגעת נסעת’ – מספיק ביס אחד ולא תוכלי להחזיר יותר את השד לבקבוק, כשאת נשברת הכל חוזר לקדמותו.

מה שלמדתי על עצמי ב-20 שנות המאבק שלי במשקל ובאוכל זה שככל שאת מונעת מעצמך ומתאפקת, את בונה עוד ועוד מתח בתוכך –  מתח שיהיה חייב להתפרץ מתישהו כי החשק לא באמת נעלם. וכמה אפשר להילחם עם עצמך כשהדחף מופיע?

בדיוק כך נולדים בולמוסים. הימנעות מאוכל פועלת כמו קפיץ – ככל שאת מכווצת ומכווצת אותו, כך גדלה ההתנגדות של הקפיץ, שרק מחכה להשתחרר. וכגודל המתח בקפיץ – גדול יותר המרחק אליו יקפוץ כשמשתחרר. כאורך זמן ההימנעות – גודל הבולמוס או אורך תקופת ‘השבירה’ שבאה אחריו.

כשהחלטתי שכל המאכלים הם לגיטימיים, ולמדתי לאכול מתוך הקשבה לגוף ולאיתותים שלו, מצאתי שאפשר לאכול גם את המאכלים הכי נחשקים – בכמויות המתאימות לצרכי הגוף שלי.

למה עדיף להתייחס לאכילה הרגשית כאל הרגל ולא כאל התמכרות?

כי עם הרגלים, ככל שזה נוגע לאוכל, יש לנו הרבה מה לעשות.

להבדיל מהתמכרות, הרגל אינו יוצר בהכרח תלות פיזית, לכן לא נדרשת בהכרח גמילה כפתרון. אפשר לשנות הרגלים מתוך עבודת מודעות ושינוי תודעתי. יש לנו פה מידה גדולה יותר של אפשרות בחירה. הרגל לא “מפקיע” מאיתנו את החופש, ולכן גם לא את האפשרות לשנות אותו, או את האחריות על הבחירה להשאיר את המצב על כנו (גם לא לבחור זו בחירה). 

אני מציעה לחשוב על אכילת היתר הרגשית כדפוס-התנהגות-תגובתי לדחף לאכול, שהפך עם הזמן להרגל אכילה שמופעל אוטומטית כל פעם כשמרגישים את הדחף לאכול – ספציפית חשק למתוק, או בכלל. וזאת מהסיבה הפשוטה, כשמתייחסים לאכילה כזאת כאל הרגל, למרות שלא קל – אפשר לשנות אותו. כשלומדים לזהות ולתת מענה מתאים לצורך שיוצר את הרעב הרגשי – עושים ‘טיפול שורש’ שעוצר את הופעת הסימפטום – מיטיבים בכך את היחסים שלנו עם אוכל (על כל סוגיו) ועם הגוף. וכך, גם כשהחשק למתוק (או לכל דבר) עולה, הדחף הבלתי נשלט עד כה לפעול (לאכול), מתמתן, אולי בחלקו נעלם, וההרגל כמו שהיה – משתנה באופן טבעי, בלי הצורך להילחם.

אבל אם לא טיפלנו במקור – ברעב הרגשי שיוצר את הדחף לאכול – הוא יישאר אתנו. הדחף לאכול (כולל הדחף למתוק) “יפגוש” אותנו בסיום הארוחה, כשכבר שבענו. הוא “יפגוש” אותנו בכל מיני פינות במהלך היום והלילה ויגרום להרגל האוטומטי – לאכול ללא שליטה – לחזור על עצמו שוב ושוב.

מילים יוצרות מציאות

הרבה פעמים, בצורת הדיבור הרווחת, אנחנו משתמשים במושג ‘התמכרות’ באופן מוגזם ובהיסח דעת, ולאו דווקא באופן מתואם ומדויק. התרגלנו לבטא, דרך מושג זה, עד כמה אנחנו אוהבים או משתוקקים למשהו, לפעמים אומרים את זה בחצי-צחוק (‘אני מכורה לסדרה הזאת’, ‘אני מכורה לקפה משובח’, וכד’). נראה שצורת הדיבור הפכה את ‘ההתמכרות’ למטבע לשון בשפה השגורה. 

מדובר בקלות הבלתי נסבלת של השימוש במילים, שיש בכוחן לקבע מצב. לתת לנו סוג של לגיטימציה או הסבר שמצדיק את המצב – “אני מכורה – זה לא בידיים שלי”. המחשבה הרווחת היא – “קשה (= אי-אפשר) להיגמל מהתמכרות”. 

היות ולמילים יש כוח, עדיף לדבר ולתאר את ההרגל במושגים קונקרטים: אני אוכלת יותר ממה שהגוף צריך, אוכלת גם כשלא רעבה, אוכלת גם כשהאוכל לא טעים, מרגישה צורך במשהו מתוק בסוף הארוחה. ממש “לקרוא לילד בשמו”, להסתכל לו בעיניים, להכיר בו, להכיר את האספקטים השונים של האכילה המיותרת ומשם לפעול – לתת להם מענה. 

אולי זה נשמע רק סמנטיקה, אבל הכתרת התופעה כהתמכרות, כמו כל הכללה, היא מגבילה, ומשאירה אותנו עם אמונות או מיתוסים שקל להיתקע בהם, ולהתייאש – להרים ידיים. אנחנו מתרגלים להגדיר את עצמנו דרך זהות שקשה להשתחרר ממנה, ונתקעים שם. 

והרי אנחנו כל כך הרבה יותר מהזהות הזאת.

אני מציעה, כצעד ראשון, להכיר בכך ש…

1. ‘התמכרות’ משמעה ‘סכנה’ – פרושה אסור להתקרב לאוכל הממכר. וכשאומרים לנו ‘אסור’, אנחנו כבר יודעות איך אנחנו מגיבות… תמיד הפיתוי של מה שאסור ומה שנמנעים ממנו חזק יותר מאשר מה שמותר או שיש בשפע.
2. ברגע שהכתרנו את האכילה כ’התמכרות’, בה בעת הצהרנו שאנחנו קרבן של מצב שנכפה עלינו – “זה לא בידיים שלנו”. אבל ‘הפטור מאחריות’, ההתכחשות לבעלות על המצב לא באמת פותרים את הבעיה, ואף מכבידים ומקבעים אותה, ללא מזור של ממש.

וכצעד שני – לשנות את שפת השיח בנידון:

מה אם נאמין שזה כן בידיים שלנו? שיש לנו את החופש לבחור?