בחגים זה תמיד בולט יותר – השיח סביב המאכלים המסורתיים והמשמינים וכמה בדיוק נעלה במשקל..
בטח גם את שומעת, בימי החנוכה, הרבה שיחות, חלקן מיגעות, חלקן מתובלות בחוש הומור, כולל “מה צריך לעשות אחרי כדי ‘להוריד’ את הסופגניות שאכלנו” מאלה שמרגישות שגם השנה החג הזה שוב “ניצח אותן”.
כשחנוכה בפתח – מתחיל המתח
הסופגניות כבר מככבות לפחות חודש מראש, והדיבור בחדרי חדרים – לאכול או לא לאכול סופגניה – בעיצומו, ורק ילך ויגבר.
אין באמת דרך להעלים אותן (או להתעלם מהן), אבל יש דרך מופלאה לאכול סופגניה, אם חשקה נפשך, ועם זאת להעלים את הדחף לשלוח יד שוב ושוב למגש הסופגניות, ומשם – לאובדן שליטה.
חנוכה הוא “חג השמן” – הלא זהו חג ‘נס כד השמן’ אבל לא רק, הרי הלביבות, הסופגניות, בכל הגדלים, המינים והמתכונים השונים והמשונים, הם שם נרדף ל’שמן’.
וכל ילד יודע ששמן הוא לא בריא, וגם משמין. אבל גם שמטוגן זה טעים. מאד.
וכשהמטוגן גם מתוק – צריך לפעמים נס גדול כדי לעמוד מול מגשי מאכלי החג העמוסים כל טוב ולאכול רק ‘קצת’, רק כמה שהגוף צריך.
בקיצור – החג על מנהגיו ומטעמיו ‘המשמינים’ והמפתים יכול להיות אתגר גדול לכל אכלנית רגשית, מול כוח הרצון שלה להצליח להמנע (או לאכול רק קצת) ממאכלי החג, בשמונה ימי חג-מאבק מאתגרים, כדי לשמור על המשקל.
המלכודת המתוקה הזו של הסופגניות היא אחד האתגרים היותר מאתגרים למי שמנסה לרדת במשקל.
הן מפתות, הן מגרות, הן טעימות והן בכל מקום – בבית, בעבודה, בסופר…
שימי על יד זה את ניחוח הטיגון של הלביבות שחודר עמוק פנימה מכל עבר, והנה – החג ה”מסוכן” ל’שומרות’ ולאוכלות-רגשית.
לא בכדי אחרי חנוכה מגיעות אלי הרבה נשים בבקשת עזרה.
מתחרטות שאכלו ‘מה שאסור’ יותר מדי, מרגישות שהחג הזה שוב “ניצח אותן”.
אבל… מה באמת משמין בסופגניות?
רמז: לא השמן.
חג החנוכה, אולי יותר מכל חג אחר, מאתגר ונותן לנו הזדמנות לבחון את האמונות המכוננות ביחס לאכילה-אוכל-משקל, עד כמה אנחנו סומכים על עצמנו מבלי שנצטרך להתפלל לניסים ונפלאות שיחזקו אותנו מול הסופגניות ויתר מאכלי החג, אלה שגורמים לנו, אפילו אם רק לפעמים, לאכול בלי שליטה ואחר כך “לאכול את הלב” או להחזיק את הנשימה עד יעבור זעם (החג :).
והנה ההזדמנות הטמונה כאן – להתבונן על ולשקול את הרעיון, שמשמינים ממה שמכניסים לראש ופחות ממה שמכניסים לפה.
הסופגניות, אם תרצו הן ‘שם קוד’ למאכלים טעוני-מסורת עתירים ודשנים, שמביאות איתן סט “אמיתות” נפוצות – מחשבות שקשורות להרגלי החג (ומתנגשים לא פעם עם הרגלי אכילה רצויים), שעושות אותן למפתות ואולי גם למאכל טעים במיוחד.
מה יש בסופגניות שנותן להן הילה שכזאת?
אם תרצו זו התורה על רגל אחת – הן אסורות!
אבל הן גם חגיגיות, מפתות, וגם באות לביקור קצר בלבד, ונעלמות. וכל מילות התיאור הללו מגבירות אוטומטית את התשוקה שלנו אליהן. עם זאת, כשמתלווה אליהן ‘טעם של אסור’ ולכן גם רגשות אשמה – זה גורע מעונג האכילה שלהן.
האם הסופגניה מאיימת עליך?
מה יש בסופגניות שמוביל לאכילה של עוד ועוד מהן?
בדומה למאכלי חג מסורתיים אחרים, הסופגניות טעונות בהילה וחוויה שמעבר לטעם המפתה.
כמו מאכלים אחרים טעימים ומפתים הן מתאפיינות ב 3 דברים בגינם קשה לעמוד בפניהם:
1. הסופגניות הן סימבוליות
הסופגניות מסמלות את החג ואיתו את המשפחתיות, ההתכנסות, השייכות.
מסורת החג מלמדת שיחד עם הדלקת הנרות, כל ערב. אוכלים סופגניות ולביבות מטוגנות בשמן, לזכר נס פח השמן.
כמו בכל אכילה חברתית, מול מאכלים מפתים, הניסיון להימנע משאיר חסך רגשי גדול, והרעב הרגשי צובר תאוצה, גובר ומתעצם.
והנה האכילה הרגשית והיד מושטת למגש הסופגניות שוב ושוב, ללא שליטה.
2. הסופגניות הן נדירות
הסופגניות מגיעות לתקופה קצרה אחת לשנה. ולמרות שהן זמינות כבר חודש מראש ועוד זמן מה אחרי החג, מאד קשה לעמוד מול התחושה של ההפסד. תכף לא יהיה.
הפחד מהחמצה (FOMO) מציף רגשות באופן בלתי מודע, מעלה את הרעב הרגשי ומניע לעבר אכילת-יתר מיותרת.
3. סופגניות הן ‘אסורות’
מאכלים נושאים איתם נוסטלגיה, זכרון של פעם. כמו הסופגניות בחנוכה, או המרק של סבתא. הכמיהה והגעגוע הופכים אותם למשאת נפש, וככל שתהיה בלתי מושגת, לא לגיטימית ומגונה – המשיכה אליהם תלך ותגדל.
וכגודל הכמיהה כן גודל המאבק.
8 ימים מאתגרים של אקסטרא מאבק קשוח, כי כשאוכל מסויים א ס ו ר – ‘כי-ז ה-מ ש מ י ן’ או לא-ב ר י א – רוצים אותו יותר, זהו טבע האדם.
לכן עצם המאבק משמין!
מאבק תמיד מלווה ברגשות לא נוחים, וכדי למסך ולטשטש אותם, אנחנו אוכלים.
ואז כועסים על עצמנו, מתייסרים, מרגישים אשמה,
ו… מתנחמים באוכל. ובעוד אוכל.
הפחד להשמין והניסיון להיות בשליטה ולאסור על עצמנו לאכול, הוא הסיבה האמיתית שבגללה משמינים בימי חג החנוכה.
אכילה רגשית?
אכילת פיצוי?
אכילת יתר?
לא חשוב איך נקרא לזה – מדובר ב”דמי חנוכה” – המחיר שאנחנו משלמות על המלחמות והמאבקים.
הצטרפי גם את
לאלפי הנשים שכבר עברו בהצלחה את השינוי
תכנית חופש מאוכל
תכנית הליווי שתעזור לך פעם אחת ולתמיד
לאכול מסודר ובשליטה
אז מה? לאכול או לא לאכול מהסופגניות?
יש דרך מופלאה לאכול סופגניה, אם זה מה שאת רוצה, ועם זאת לא להיסחף בדחף לשלוח יד שוב ושוב למגש הסופגניות ולאובדן שליטה.
אסור לאכול מה שאסור, כמובן. אבל… מותר להפוך אותן ל’מותר’.
הנה העצה שלי – אכילה ברשות. היפכו אותן מ-מוֹתָרוֹת ל’מֻוּתָּרוֹת’, תחגגו עליהן ואיתן בהנאה מ ל א ה ו.. פוףףף, נעלם מהן הזוהר, וגם רגשי האשמה.
ונשארת החוויה.
אני אגלה בפניך סוד – כשהופכים את האוכל ‘האסור’ ל’מותר’ קורים שני דברים:
- ההרגלים וחווית האכילה משתנים מהקצה לקצה (הכמויות, יכולת הבחירה, ההנאה).
- הרבה פעמים מתברר שמאכלים שאוהבים – או חושבים שאוהבים, בעצם הרבה פחות מהנים ממה שחשבנו, כשהם ‘מותרים’ (זה מה שקרה לי עם הסופגניות, אחרי ‘חופש מאוכל’).
ואיך הופכים אסור למותר?
אם את רוצה את “לנצח”, כדאי להכיר את “חופש מאוכל” והנס שהדרך הזאת מחוללת.
לשיטת ‘חופש מאוכל’ יש דרך מובנית להשתחרר מכל ה’אסור-ים’ האלה, שכמעט הפכו לטאבו בשיח על דיאטות וירידה במשקל, ולויתור על רגשי האשמה על אכילה.
מי שכבר בחופש מאוכל, אוכלת לפי רעב ושובע וחווה חופש ליהנות מכל מאכלי החגים היחודיים, כולל בחג החנוכה.
ב’חופש מאוכל’ תגלי איך המחשבות, הרגשות וההרגלים הם אלה שיוצרים את הסבל ואת המצבים שקשה להתגבר עליהם (בלי אוכל) – עד שנוכל להבין אותם לעומק, ואיך הדרך הזאת מחוללת את הנס, והופכת את האכילה ל non issue, ואת הסופגניות ומטעמי חג החנוכה (ושל כל חג), מקור לשמחה, ללא רגשות אשמה. עם הנאה צרופה מהמאכלים שאת אוהבת, ללא גרם של רגשות אשמה.
כך, גם את, כבר בחנוכה הזה – תאכלי סופגניות או לביבות והפעם – ע ם ר ש ו ת !
תופתעי לגלות את התוצאה (כבר עושה לך ספויילר): אוכלים פחות! ונהנים יותר!
