הרשיון לאכול

פורסם במגזין “חיים אחרים”

אפשר לאכול פסטה, תפוחי אדמה, עוגה, וכל מה שאתם אוהבים, ובכל זאת לרזות ולהישאר רזים. לא מאמינים? זו בדיוק הבעיה שלכם. כך גורסת אופירה שאול המעבירה סדנאות להרזיה דרך מודעות או, כפי שהיא מעדיפה לכנות אותן, סדנאות של חופש מאוכל . שאול, חטובה וחיננית, מעידה על עצמה שסחבה עשרים קילוגרמים של משקל עודף במשך הרבה שנים. כמו הרבה נשים או נערות, היא התחילה להשמין בגיל ההתבגרות, “בהתחלה לא כל כך שמתי לב”, היא מודה, “אבל החברות מהרו להעיר לי שהגיע הזמן לרזות, ואז נכנסתי למעגל הדיאטות, שהפך לכדור שלג: השמנה, הרזיה, השמנה, הרזיה, ובקיצור תסמונת היו-יו. בגיל 23 נסעה שאול לארצות הברית שם חיה משך 17 שנה, “היו תקופות שהייתי רזה כמו עכשיו,” היא אומרת. “הבעיה היתה שלא הרגשתי שאני רזה”.

בארצות הברית של שנות ה-80 התוודעה שאול לסדנאות שונות של מודעות. באחת מהן פגשה את האישה שהעירה אותה מתרדמת הדובים, וסיפרה לה על סדנה להרזיה באמצעות מודעות. שאול השביעה את האישה להודיע לה על מועד פתיחת הסדנה הבאה, והתייצבה שם. השאר הוא היסטוריה. “התחלתי להבין, שהבעיה היא לא האוכל אלא המחשבות,” אומרת שאול. תוך שנה רזתה במידה ניכרת. “עדיין הייתי שמנמונת, אבל בפעם הראשונה בחיי אהבתי את הגוף שלי והייתי מרוצה מעצמי”. את תהליך ההרזיה, למרבה הפלא, השלימה דווקא כשנכנסה להריון, ושלושה ימים אחרי הלידה כבר היתה רזה וחטובה, כפי שהיא היום. “במשך שנים הסבירו לי שאני לא אהיה רזה, כי יש לי עצמות רחבות,” היא קובלת ומנופפת בזרוע דקיקה.

הדבר הראשון ואולי הכי קשה שמלמדת שאול בסדנאות שלה היא לאכול. “מגיעות אלי נשים אחרי שנים של הרעבה, תסכול, אכילת מזונות שנואים ובעיקר הרבה יחס שלילי לעצמן,” היא אומרת. שאול מבקשת מהן להפסיק מיד לעשות דיאטה, להתחיל לפרגן לעצמן את האוכל שהן אוהבות, את מה שמתחשק להן, ותוך כדי זה היא גם מלמדת אותן להקשיב לגוף, מה הוא רוצה, מה הוא צריך, ולהקשיב לרעב. “דיאטה זה לא דבר טבעי,” היא אומרת. “אוכלים מה שלא אוהבים, לא מתחשבים ברעב הטבעי, אוכלים כמה שכתוב, מתי שכתוב, תוך התעלמות הן מן הצורך הפיסי והן מן הצורך הרגשי. זו תכנית שאי אפשר להתמיד בה. לכל דיאטה יש סוף, ובסוף הדיאטה יש השמנה חוזרת, הקושי הוא שמרוב דיאטות אנחנו מאמצים אמונות בנוגע למזונות שונים. אם אנחנו מאמינים שנרזה רק אם נאכל סלט ונתעמל, הרי בל פעם שלא נאכל את הסלט או לא מתעמל, אנחנו מאמינים שעכשיו נשמין, האמונה, כמובן, באה לידי ביטוי במציאות,” היא מסבירה.

הבעיה הנוספת היא, שדיאטה מעוררת אותנו למרוד, לכעוס, וגם מרגילה אותנו לתלות, לאמא חיצונית שתגיד לנו מה מותר ומה אסור לנו לאכול. הפן הפיסי הוא, שככל שממעיטים לאכול, חילוף החומרים נעשה איטי יותר, ואז הדיאטה לא עובדת כמו פעם, כך אנחנו דנים את עצמנו לחיים בכלא נצחי, שבו אם נסטה קצת, נידרדר לתהום ולאיכות חיים ירודה. לא רק שאוכלים מה שלא אוהבים, אלא גם עסוקים יומם ולילה במחשבות על מה שאכלנו ועל מה שרצינו ולא אכלנו, ועל מה יהיה כשנרזה, וכך מחמיצים בעצם את ההנאה מהרגע. לכולנו יש סיבות טובות למה נעשינו שמנים. או במקום לכעוס ולבקר את עצמנו, היא מציעה להתחיל לאהוב את עצמנו כפי שאנחנו, “כי שינוי יכול לבוא רק מתוך אהבה, ולא מתוך רגשות שליליים”.

תהליך ההרזיה בדרכה של שאול אינו מהיר, היא מזהירה מראש. מי שלוקחת על עצמה את התהליך, צריכה להתכונן לכך שבתחילתו היא עלולה אפילו להשמין, כי הוצאת הדיאטה אל מחוץ לחוק עלולה להוביל להתרת הרסן זמנית, עד שמתרגלים למצב החדש. זה מחייב הרבה אמונה בעצמנו, גם כי זה מפחיד, וגם כי החברות שהולכות לשומר משקל משילות מעצמן קילוגרמים מדי שבוע, ואף שאנחנו יודעות מניסיון שכל הקילוגרמים האלה יחזרו, זה בכל זאת מכניס ללחץ, וגם הסביבה נוזפת בנו על שאנחנו מרשות לעצמנו לא להיות בדיאטה. הרעיון בסדנה של שאול הוא להרגיש טוב, ליהנות מהאכילה בלי להתפוצץ, וגם בלי להרגיש אשמה על זה שאכלנו. וגם אם הגזמנו פעם באכילה, שאול ממליצה לסלוח לעצמנו מיד.

השלב הבא הוא להתחיל לזהות למה אנחנו רוצים לאכול. אם מדובר ברעב פיסי, לבריאות, לאכול מה שמרגישים שרוצים, כי כאמור הגוף יודע. אם מדובר ב”רעב” רגשי, שמאחוריו מסתתרים מצוקה וכאב, אז קודם כל לומדים לא לפחד ממנו. “הכאב הוא חלק מהחיים,” היא אומרת, “ומותר להרגיש אותו, זה לא יהרוג אותנו”. שאול גם בהחלט ממליצה ללוות את תהליך ההרזיה בשיטתה בתהליך תמיכה נפשי כלשהו, טיפול או סדנה, שיעזרו להתמודד עם הרגשות שעולים לאחר שמפסיקים להחניק אותם באוכל. “פתאום מתחילים לזהות רגשות כמו כעס, עצב,מצוקה. מתעמקים עם הבעיה. מה הרגש שעולה, מה אנחנו מדחיקים או מכחישים”. נכון, בשלב הזה צריך להתמודד עם הרגשות שעולים, אבל האוכל הרי ממילא לא פותר את הבעיה, רק מחריף אותה. אם אני אחסל חפיסת שוקולד, אני הרי לא אהיה פחות בודדה”. שאול בהחלט תכבד גם את מי שתישבר ותגיד: “ההתמודדות הזו קשה לי מדי, אני צריכה להעזר כאן באוכל”. אבל לפחות התפתחה מודעות מתוך מה באה האכילה, ונוצר יחס של כבוד לגוף. מאידך גיסא, הבדיקה מה מקור הרעב תוביל בסופו של דבר להפחתת הכמויות, כי כולנו אוכלים יותר ממה שצריך. “הבעיה הזו קיימת גם אצל רזים,” אומרת שאול “אבל כיוון שהם לא משמינים, אז אצלם זו כאילו לא בעיה”.

בתחילת התהליך עולה, לדבריה, פחד גדול, פחד מבולמוסים, פחד שלא אוכל להפסיק, פחד שאשמין המון. אבל זה חלק מהתהליך, והוא חייב להתרחש עד שהאכילה הטבעית מתמתנת. שאול לא מצפה מנשים, בתחילת התהליך, לאמץ “תזונה נכונה”, כי תזונה נכונה זו היא שוב מגבלה, מעין בית כלא. רק אחרי שנפטרים מהרגלי אכילה כפייתית אפשר לבחור אוכל בריא יותר, אבל זה נעשה מתוך תחושה של בחירה ושליטה ולא מתוך תחושת קיפוח. “רק אם נלמד להרשות לעצמנו לאכול, נוכל להרשות לעצמנו לא לאכול,” היא אומרת. חלק נכבד בתהליך השחרור מן הדיאטה הוא בדיקת מערכת האמונות והחשיבה שלנו. “מה שמשמין זה לא הקלוריות ולא האוכל, אלא מה שאנחנו חושבים עליהם”, היא מסבירה. “התת מודע הוא זה שנותן פקודות לגוף, ואם אימצנו את האמונה שאסור לאכול אחרי שבע בערב כי משמינים, אז בכל פעם שנאכל אחרי שבע בערב, אכן נשמין”. בתהליך, שמלמדת שאול, תומכים בתת מודע, מסבירים לו מה באמת רוצים. “אנחנו מעבירים לתת מודע שלנו מסר כפול. אנחנו חושבים שאנחנו רוצים לרזות, ועם זה מעבירים לתת מודע מסרים שישמינו אותנו. זה קורה בגלל הפחדים, המחשבות השליליות. בעצם רוב הזמן אנחנו משלחים בגוף שלנו קללות, שונאים אותו, דוחים אותו. אם אנחנו רוצים לרזות, הכלל הראשון הוא להתחיל להתייחס לגוף שלנו יפה, להתחבר איתו, ואז גם הוא יתנהג איתנו יפה. כבר בתחילת התהליך מנסים להיעשות מודעים למחשבות השליליות שלנו, ולהפוך אותן לחיוביות, לאמץ היגדים של מחשבות חיוביות שיפעילו את התת מודע בכיוון הנכון, שינוי צורת החשיבה עוזר לתת מודע להאיץ את חילוף החומרים. במקביל לומדים להתעמת עם תופעות כמו הרזיה בלי הפחתת משקל. “זו תופעה שאני לא יכולה להסביר מבחינה מדעית,” אומרת שאול, “אבל זה קורה הרבה פעמים, ההרזיה מתבטאת בהיקפים, בצורה החיצונית, הרבה יותר מאשר במשקל. ואחרי שנים של הישקלות אובססיבית (שאול ממליצה לזרוק את המאזניים מהבית) צריך להתרגל לזה שבעצם מה שמעניין אותנו זה לא להפחית משקל, אלא לרזות, ואלה יכולים להיות שני דברים שונים”.

התהליך כאמור הוא איטי למדי, “צריך להביא בחשבון שזה יכול לקחת גם שנה שנתיים, ובשום אופן לא לצפות לתוצאות אחרי חודש, כמו שמצפים מדיאטה דרסטית”. אבל מצד שני מדובר בתהליך שבניגוד לדיאטה אינו מסתיים לעולם, מרזים ונשארים רזים, ויחד עם זה מציפים החוצה את כל מחשבות הזבל שהעכירו את חיינו. “זה בהחלט עשוי להיות מלווה בשינויים נוספים בחיים, כי פתאום אנחנו מבינים מה מתסכל אותנו, עם מה אנחנו מתפשרים ואילו רגשות אנחנו מדכאים ומחניקים”. אצל שאול הסתיים התהליך הזה בגירושין, כי הבדיקה של התסכול והפחדים הציפה הבנה שהיא מתפשרת על מה שהיא לא מוכנה להתפשר עליו. “בשבילי זה היה תהליך משמעותי ומקדם”, היא אומרת, אבל ממהרת להדגיש ש”אין להסיק, חלילה, שזה חייב לקרות”.

הסדנה של שאול מבוססת על שלושה מפגשים אינטנסיביים בני ארבע שעות כל אחד, עם אפשרות להמשיך בשנים-עשר מפגשים שבועיים בני שעתיים למטרות תמיכה. מי שרוצה, יכול להמשיך אחר כך בעוד סידרה אחת או יותר של מפגשי תמיכה. מחיר חבילה הכוללת סדנה ושנים-עשר מפגשי תמיכה הוא 990 ש”ח. “במפגשים האלה אנשים מביאים בעיות, ספקות וגם מספרים על הצלחות. אני מזכירה להם שזה בסדר אם עברו חודשיים והם עוד לא רזו, ושהמטרה בשלב הראשון היא לאו דווקא לרזות אלא ללמוד לאכול מה שאוהבים, לאהוב את הגוף וליהנות מהחיים”.

כתיבה: עדית בן פורת