במאמר הזה אני עומדת לגעת בעניין כאוב, עקב אכילס שעומד ברקע של רוב הנשים. נקודה. וכל שכן, של אלה שיש להן אישיו עם אוכל.
עד כדי כך כאוב שכבר ממש אי אפשר, וגם לא כדאי להתעלם ממנו – הדימוי העצמי שכל ילד וילדה מתעסקים בו, שמשפיע על מי שהם בבגרותם, מתעצב לאור דימוי הגוף, וקובע את הביטחון העצמי שהולך ונפגם, לא פעם, במהלך התמודדויות מול אתגרי האוכל והאכילה.
שנים שאני פוגשת נשים יפות, חכמות ומוכשרות שמאמינות שהן “לא מספיק…” בשל העובדה שהן לא מתמודדות בהצלחה עם האכילה והמשקל שלהן.
הן מבקרות את עצמן, שופטות את עצמן, כועסות על עצמן, מאשימות את עצמן,
מתביישות בעצמן, מאוכזבות מעצמן, ובעיקר – לא מאמינות בעצמן, הדימוי העצמי שלהן נמוך עד כדי שלילי, חרף כל ההצלחות שהן משיגות בתחומים אחרים בחיים.
הדימוי שיש להן על עצמן “נצבע” כולו בכישלון של המאבק במשקל שלהן
והביטחון שלהן נפגע אנושות בשל העובדה שבתחום זה הן נוחלות תבוסה אחרי תבוסה, כשלון אחרי כשלון. יתר על כן, הדימוי שיש להן על הגוף שלהן כל כך שלילי שהוא מוביל לצבירת כעסים על עצמן, התרחקות מהגוף שלהן וחוויה שבגד בהן. אחרי כל כך הרבה שנים של כעס ומלחמות נוצר כבר נתק. האוכל הפך לאויב והגוף למקור כל הבעיות. המלחמה הזו הופכת למרכז החיים, וההתעסקות היומיומית באוכל, אכילה ומשקל, למרכז תשומת הלב. באופן זה הקשר ההרסני בין דימוי הגוף לדימוי העצמי מתחזק, הולך ומסלים וחורץ את איכות החיים שלהן.
ואני מזכירה, מדובר בנשים מדהימות עם יכולות וסיפורי הצלחה שאפשר רק לקנא בהם.
יחסים עם הגוף ודימוי גוף
היחסים שלנו עם הגוף, הם יחסים לכל דבר ועניין.
כמו עם אנשים, עם כסף, עם האוכל.
הם יכולים להיות ‘יחסים טובים’ ובריאים, ויכולים להיות מסוכסכים עד כדי מרעילים.
במערכת יחסים טובה ורצויה מתקיימות איכויות כמו הקשבה, התחשבות, אכפתיות ודאגה, לעומת מערכת יחסים בה מתקיימים ניתוק, הקטנה, ביקורתיות.
וביחסים – כמו ביחסים. ככל שאנחנו מרוצות מהפרטנר שלנו ויש תקשורת טובה – הכל טוב.
אבל מה קורה כשאנחנו לא מרוצות, ואנחנו “תקועות” איתו ואין יכולת להיפרד ממנו?
פה נכנס חופש הבחירה שלנו. אנחנו הולכות להיות עם הגוף שלנו כל החיים – האם נבחר לקבל אותו – כולל את החסרונות שאנחנו רואות בו? להתיידד איתו?
או שנבחר להלחם בו?
כל בחירה משליכה באופן דרסטי על הדימוי העצמי ועל איכות החיים שלנו – חיים במוד של שלום או במוד של מלחמה?
והמפתח הוא התשובה לשאלה: כמה משקל אנחנו נותנים למשקל…?
סיפורה של רחלי:
רחלי, 47, מיישוב במרכז הארץ, הגיעה אלי בוכה:
אני לא מצליחה לעמוד גם בפיתוי וגם בעינוי. כמה אפשר להחזיק מעמד? יש דברים שסילקתי מהבית אבל אני כל הזמן חושבת עליהם. מתגעגעת עד שכואבת לי הבטן.
והכי מפחיד זה החריגות ה”קטנות” האלה ש”מותר לחרוג ולאזן בהמשך” אבל אני כבר לא יכולה. המחיר כבד מדי. אז שוב נכנעתי.
וכאילו קול בראש צועק לי – ” מה נסגר איתך? תראי אותך את לא מסוגלת להתאפק? מה את ילדה קטנה? רוצה לרזות – תסגרי את הפה. תראי איך זו ירדה יפה וזו נראית נהדר ושומרת. את לא שווה כלום. כישלון!”.
אני לא יכולה יותר.
אני כישלון? אני? אשה עם קריירה, חברים, משפחה. איך יצא שחתיכת עוגה קובעת מה ומי אני? שאני רבה, נלחמת, ומובסת על ידי קוביית שוקולד? שהעלייה על המשקל הפכה להיות רגעי השיא והשפל של חיי היומיום שלי?
החיים שלי נהיו עצובים. התמכרתי לדיאטות – עוד אחת ועוד אחת, עם התקווה שאולי הפעם אצליח להחזיק מעמד. רצופים בעליות ומורדות במשקל, וביחס ישיר – רמת האנרגיה ומצב הרוח. לא רוצה להמשיך ככה.
בעלי אומר שהוא ממש אוהב את איך שאני נראית, הילדים מסתלבטים עלי כשאני מודדת כמויות, ואני לא מצליחה להשתחרר.
כל המאמץ הזה בשביל עוד כמה גרמים שבקושי נראים על המאזניים, בטח לא מורגשים בגוף.
עייפתי.
לבי יצא אליה. כל כך הבנתי אותה.
ידעתי שרוב הסיכויים שלא תחזיק מעמד, פשוט כי זה לא אנושי.
האם הגוף הוא תעודת הזהות שלנו?
הגוף הוא הדבר הראשון שמבחינים בו במרחב, הרבה לפני האופי שלנו, הידע, וכל האיכויות האחרות שאנחנו נושאים איתנו. נהוג לומר ש”אין הזדמנות שנייה ליצור רושם ראשוני”. לכן, באופן טבעי ומתבקש, מקובל לייחס חשיבות גדולה למראה הגוף.
יחד עם זאת, הגוף שלנו, הנראות והמשקל שלו, הם רק חלק מזהות ה’אני’ שלנו, מהדימוי שלנו על עצמנו.
כמו שהמציאות שלנו מורכבת, כך גם ה’אני’ שלנו, מורכב ממכלול הזהויות השונות (והאמונות) שלנו. כל זהות, ממגוון הזהויות (תפקידים) שלנו, מגדירה אותנו. באמצעות הזהויות אנחנו מגדירים את עצמנו. ואחרים מגדירים אותנו דרכן.
לעיתים, עשוי להיווצר מצב שבו אנחנו במאבק עם אחת מהזהויות, אותה קשה לנו יותר להכיל, היות והיא עשויה להתנגש עם התפיסה-שלנו-את-עצמנו או עם זהויות אחרות שלנו. בהרבה מקרים הקושי להכיל זהות מסויימת נובע מתפיסה שאומרת, שזהויות כאלה ואחרות (כמו זהות של בעלת משקל גבוה), אינן יכולות לדור בכפיפה אחת עם אלה שאנחנו מאמינות שאמורות להלום את מי שאנחנו, ואת הדימוי העצמי שלנו.
למעשה, כל “כובע” או תפקיד שאנחנו ממלאות, הוא זהות שנוצרה, עם הזמן, במכוון ובמודע, או לא, והיא בעלת ערך משמעותי עבורנו. היא משרתת אותנו באופן מסויים, ולכן קשה לנו לוותר עליה.
והנה המורכבות: זו הסיבה שאנחנו ממשיכות לטפח ולשמר, במודע, או שלא במודע, גם את הזהויות שאנחנו פחות מחבבות (עד כדי מסתייגות או מתכחשות להן) – משום שהן כנראה מספקות לנו, מה שנקרא בשפה המקצועית ‘רווח משני’ או ‘רווח עקיף’, גלוי או סמוי.
כאמור, גם משקל ומראה-גוף יכול להיות זהות (דימוי גוף) שקשה לנו לקבל אותה, למרות שלמעשה יש לה תפקיד חשוב – אחרת לא היתה מתפתחת כפי שהתפתחה, או שהמשקל המיותר היה נעלם מעצמו.
לדוגמא, ייתכן שבמסע שלנו פנימה, לעבר שחרור התלות באוכל, להכיר את המנגנונים האוטומטים שמפעילים אותנו נגלה שגודל הגוף משמש לנו כמגן, או מאפשר לנו נוכחות פיזית בטוחה במרחב, או בולטות, או כוח, או ייחודיות, וכדומה. כל סיבה כזאת רלוונטית, וסביר שתשמר את המשקל כדי להיטיב איתנו באופן מסויים. כי כרגע, זו אסטרטגית ההתמודדות שלנו, הדרך שאנחנו מכירות, ככה התרגלנו.
זו דרך הטבע – מה שלא משרת אותנו מפסיק להתקיים. כך שלא משנה כמה נרצה להיפטר מהמראה והמשקל-הלא-רצוי, או נאשים אותו בטרפוד היכולת שלנו להתקדם ולממש את השאיפות שלנו, הוא יישאר כמו שהוא, כל עוד זקוקים לו. כל עוד נפיק ממנו רווח.
כך קורה, שמצד אחד נאבק כדי לשנות אותו, נאשים ונבקר אותו, נשפוט אותו לחומרה ואולי אפילו נשנא את הגוף שלנו, ומצד שני “נדאג”, (לרוב לא במודע), לטפח ולגרום לו להישאר כפי שהוא.
כך או כך, היות ואנחנו לא מרוצות מהגוף או המראה שלנו וחשות בלי סוף את חוסר שביעות הרצון ממנו, אנחנו מתמקדות ועסוקות ב’ללטש’ אותו, שיראה “כמו שצריך”. לשם כך אנחנו מנסות לאכול בהתאם, להגביל אכילה – להפחית כמויות, לספור קלוריות, להימנע ממאכלים אהובים – מגבלות שיאפשרו לנו להשיג את המשקל הרצוי והמידות הנאותות, במקום להוקיר ולכבד אותו, כנקודת התחלה בתהליך השינוי.
כי כידוע – מה שמתנגדים לו מתקבע, ורק מה שמקבלים, בחמלה, עשוי להשתנות.
התוצאה של ההתעסקות הזו, בדרך כלל, בעיקר הולכת ומגבירה אכילה רגשית ומשמרת אותנו במעגל ההשמנה ובלופ הבלתי פוסק של הדיאטות, כשאחריהן, ככל שהמשקל עולה, הדימוי העצמי יורד, ואיתו הביטחון העצמי ותחושת הערך העצמי.
זו בדיוק הסיבה שחשוב, ואף הכרחי, להכיר במצב הנוכחי ולקבל אותו. להכיר בגוף, המשקל והמראה שלו במצבו הנוכחי, אם רוצים לחולל בו שינוי. לראות את ה’אני’ בכללותו עם המורכבות שלו, ולהכיר בתמונה השלמה על כל חלקיה – אלה שאנחנו גאות בהם ואלה שפחות.
הנה קריאה להתעוררות ולהתפתחות:
היכולת להכיל מורכבות, דיסוננס, קונפליקט לוגי או פרדוקס, היא אתגר של בגרות והתפתחות אישית. להכיל ולקבל את כל מרכיבי ה’אני’ שלי משמעו להיות שלמה עם עצמי. לחיות בשלום עם כל מכלול הזהויות של מי שאני. זה המרחב ממנו נוכל ליצור שינוי וטרנספורמציה.
מתי ואיך נולד הקשר בין המראה והמשקל לדימוי העצמי?
נתחיל מזה שזו לא אשמתך. האקלים המנטלי שאנחנו חיים בו הוא אקלים של סגידה לרזון שמוזרק לנו לווריד דרך המדיה וה”סוכנים החשאיים שלו”: המורים, הרופאים, החברות המסחריות, אמצעי התקשורת, הרשתות והחברתיות ואפילו ההורים. אנחנו עוברים, מגיל צעיר, כשמתחילה מודעות לגוף, ‘שטיפת מוח’ ביחס לאיך נכון, צריך ובריא להראות, עד שאנחנו מפנימים והופכים לשגרירים נאמנים שמאמינים שהכל תלוי אך ורק בנו ובכוח הרצון שלנו.
הרעיונות האלה על אידיאל היופי, (אידיאל משמע שהוא לא באמת קיים), מחלחלים לתוך הדימוי העצמי שלנו, מגדירים את הזהות שלנו, ומשם, מעצבים את היחסים שלנו עם עצמנו ועם הגוף, עם אוכל, עם הסביבה, ומן הסתם, גם שופטים ומבקרים את הגוף והמשקל שלנו (ושל אנשים בכלל, ובפרט של הילדים שלנו).
ואולי מעולם לא למדנו באמת לקבל את עצמנו, לחיות עם עצמנו (וגופנו) בשלום. אולי, בעקבות האקלים המנטלי החברתי, לא קיבלו אותנו כפי שאנחנו, את מי שאנחנו. אולי הרבו לשפוט, לבקר ולהעביר לנו מסר, שמה שיש הוא לא מספיק? או לא ראוי? …
ועם האמונות השיפוטיות שלנו על עצמנו, עם הביקורת השגורה בפינו והפנטזיה ביחס לאיך אנחנו אמורות להיראות, אנחנו ניגשות למראה. ומה אנחנו פוגשות מול המראה? את אותה ביקורת על הגוף, אל מול הפנטזיה של ‘איך אני אמורה להיראות’.
כשם שהרכבת משקפיים ורודים, תצבע כל דבר שנסתכל עליו בורוד, ודרך עדשות אפורות כל דבר יראה אפור וקודר, כך, כשנביט במראה, נראה את עצמנו דרך האמונות בהן אנחנו מחזיקות. מה שאני חושבת על עצמי – אלה ‘המשקפיים’ (האמונות) דרכן אני רואה את בבואתי במראה. אם אני חושבת שאני שמנה מדי, שהבטן שלי גדולה מדי – אני רואה את גופי השמן במראה, או רק בטן גדולה, סנטר כפול וכן הלאה.
האמת היא שאין דבר כזה, ‘מראה אובייקטיבי’ של הגוף.
הבבואה שאנחנו רואות במראה היא לא השתקפות אובייקטיבית של הגוף שלנו, אלא השתקפות של הדימוי העצמי שלנו והאמונות שלנו עליו (דמייני שהמחשבות שלך על הגוף היו כתובות לפניך על המראה).
ובכל זאת אנחנו בטוחות לחלוטין, שמה שאנחנו רואות במראה זה באמת מראה אובייקטיבי לגמרי של איך-אנחנו-נראות.
תארי לעצמך מה היית רואה במראה אם היית יכולה להסתכל על עצמך דרך עיניים של אנשים אחרים – יש לשער שהיית מגלה פער גדול (ובוודאי גם משתנה) בין מה שהמבט שלך קולט (והפרשנות שלך על מה שאת רואה), לבין מה שאחרים רואים.
ה”משקפיים” הדמיוניים הללו הם משקפי-תשומת-הלב-שלנו והם אלו שקובעים מה “נכנס לנו לפריים”.
הבשורות הטובות הן שכמו במצלמה, ניתן “לכוון את הפוקוס”, דרך בחירה שלנו לשנות אמונות.
אני מזמינה אותך לעשות תרגיל קטן –
בפעם הבאה לפני שאת ניגשת להביט על עצמך במראה או עולה על המאזניים,
כתבי לעצמך:
על מה את מסתכלת? במה את מתרכזת?
מה את חושבת על הגוף שלך?
מה את חושבת על החלקים בגוף שאת פחות אוהבת?
באילו כינויים ושמות תואר את מכתירה אותם?
ומה את חושבת על עצמך בתור האישה שזה הגוף שלה?
ולעומת זאת, כתבי
מה את חושבת על החלקים בגוף שאת אוהבת?
(בטוח יש, גם אם נדרש ממך ‘לחפש’…).
תכתבי את המחשבות והאמירות שלך כמו שהן.
ואז לכי למראה. ושימי לב מה את רואה?
אילו מחשבות עולות בך עכשיו על הגוף, על המשקל, המראה, על עצמך?
האם יש משהו שונה באיך את מסתכלת או רואה את עצמך?
עם יד על הלב – מ 1-10 מה ועד כמה היית רוצה לשנות את הגוף או חלקים מסויימים בו, ומה את מוכנה לעשות לשם כך? מה את לא מוכנה לעשות…
התרגיל הזה מספר לך – מה את מקבלת או מוכנה לקבל בגוף שלך, מה את פחות אוהבת ומה את ממש מתנגדת לו.
ב’הפוך על הפוך’, כשאנחנו פחות מתנגדות למראה הגוף שלנו ופחות משתוקקות-חייבות לשנות אותו, נפתחת לנו האפשרות לשנות את מערכת היחסים איתו, כזו שמאפשרת לגוף לשחרר בעצמו, באופן טבעי, קילוגרמים מיותרים (בלי לספור קלוריות).
וככל שנקבל את הגוף שלנו כפי שהוא, נבסס איתו מערכת יחסים בריאה של הקשבה, חמלה, אהבה וקבלה, נחזק את הדימוי העצמי שלנו ונוכל להניח לגוף להשתנות לפי צרכיו. בלי שנעמוד לו עם סטופר ונפעיל עליו לחץ (התנגדות מקבעת).
נשמע הגיוני, אבל… איך אפשר לחיות בשלום עם האויב?
לעשות שלום עם גוף שמאכזב אותנו שוב ושוב?
איך אפשר לקבל בלב שלם שזה המצב ולהשלים עם זה שזו המציאות?
פרדוקס הקבלה – הבסיס של תהליך השינוי
הפרדוקס הזה הוא הבסיס של מעגל ההשמנה, כמו גם השינוי המיוחל.
ככל שנילחם יותר – נסבול יותר.
ככל שנסבול יותר – נפנה לאוכל כדי להקל על הכאב.
וככל שנאכל יותר – נשמין יותר.
וככל שנשמין יותר – נמשיך להאבק והמלחמה רק הולכת ומתעצמת.
וככל שהמלחמה מתעצמת, נסבול יותר. ונאכל יותר. ונשמין יותר. ונתבאס עוד יותר על עצמנו ועל כל ביס שלא במקום.
לעומת זאת, דימוי עצמי חיובי – כשאני שלמה עם מי ומה שאני – משרה מוד של שלום ושל שקט. גם לגוף.
ואז… מה קורה? האכילה הרגשית מתמתנת.
עם הזמן, כמות האוכל שנכנסת לגוף קטנה באופן דרסטי, קל יותר לבחור לאכול את האוכל (האיכותי) שאת מעדיפה והגוף יכול לחזור לתפקד במיטבו. אם יש צורך, הוא ידע להשיל מעצמו קילוגרמים מיותרים. התפקיד שלנו הוא פשוט – לא להפריע לו. להסכים וללמוד לסמוך עליו. כמו בכל מערכת יחסים. זו כל התורה על רגל אחת. מכאן אפשר לעצור את המלחמה המתסכלת בהרגלי אכילה מזיקים ועקשנים, להשתחרר מהמאבק במשקל ולחזור להרגיש טוב עם הגוף.
כן, אני יודעת… זה פרדוקסלי. ומה שיפה ומרתק במצב פרדוקסלי הוא, שאין לו פתרון שתואם את ההגיון שאנחנו מכירים עד היום. והדרך היחידה לחיות איתו בשלום הוא להשלים עם זה, שהוא פרדוקסלי. להכיר בקיומו כפרדוקס שעצם הגדרתו ככזה נשענת על היותו מכיל ניגודים. ולתרגל להכיל את המורכבות – של גם וגם במקום או-או.
כן, אני יודעת… קל להגיד, לא פשוט לעשות.
לא פשוט לשחרר את ההשתוקקות לשינוי המצב ואת ההתנגדות לכך שזה המצב.
לא טריוויאלי לעשות שינוי תפיסתי ולבחור להעלות את הדימוי עצמי – בלי להפוך את הירידה במשקל לתנאי לדימוי עצמי גבוה.
וכן, אני יודעת בוודאות שאפשר לעשות את זה כשלומדים איך.
אפשרי לצאת מהלופ הזה.
כשאת עושה שלום עם הגוף שלך
ואת מוכנה להכיר ולחיות בשלום עם הזהויות שבך,
את שלמה עם עצמך, אפילו שלא מושלמת.
את שקטה, שלווה ונינוחה יותר,
אוהבת את עצמך ואת החיים,
מגשימה ומסופקת.
ואני בתהליך הזה איתך, יד ביד. צעד אחרי צעד. עד שתשקמי את האמונה בעצמך ותבטחי בעצמך, באופן שלא תלוי במשקל הגוף שלך.
ואני מבטיחה לך, אולי זה יקח זמן, אבל הדימוי העצמי שלך יעלה, ואם נדרש, המשקל שלך ירד, במקביל. כך, את לא תולה את דימוי הגוף והדימוי העצמי בירידה במשקל, להיפך, הירידה במשקל תלויה בהעלאת הביטחון ושיפור הדימוי שלך על עצמך ועל הגוף שלך.
הצטרפי גם את
לאלפי הנשים שכבר עברו בהצלחה את השינוי
תכנית חופש מאוכל
תכנית הליווי שתעזור לך פעם אחת ולתמיד
לאכול מסודר ובשליטה
