במאמר זה נבחן את הקשר בין האקלים החברתי הביקורתי בו אנחנו חיים, ה’מה יגידו’ והפחד ‘לצאת לא בסדר’ – לבין הצורך הטבעי להיות חלק לגיטימי בחברה (צורך בשייכות), והדרך בה הקשר הזה מעצב את דפוסי האכילה ודימוי הגוף שלנו, וגורם לא פעם לבושה גדולה כל כך עד כדי אימוץ הרגלים של אכילה בסתר.
האכילה בסתר היא תופעה רחבה, הנוגעת למספר גדול של גברים, נשים וילדים בארץ ובכלל העולם המערבי, והיא קשורה בקשר הדוק לתרבות אידיאל היופי והדימוי העצמי, שמובילים ל’אכילה אסורה’, ולבושה ואשמה בגינה. מעבר לתחושות הקשות שהיא מנציחה, אכילה בסתר גוררת איתה גם הרבה מתחים ולחצים, שכן בושה ואשמה גורמות לתחושות קשות מנשוא.
מזווית המחקר הסוציולוגית, ביוש והאשמה ( naming blaming shaming ), הם כלים חברתיים שנועדו לשמר את הסדר החברתי הנורמטיבי כשהם מגדירים מה ומי ‘בסדר’ ומה ומי ‘לא בסדר’. מהזווית האישית, הניסיון להיות ‘בסדר’ מטרתו קיומית – להיכלל ולהשתייך לחברה. לכן, במידה כזו או אחרת הפחד שלא יאהבו ולא יקבלו אותנו קיים כמעט אצל כולם. כולנו מושפעים מהכוחות החברתיים והצורך לקבל אישור מאחרים.
מיותר לציין שלרוב, האכילה בסתר כרוכה, חוץ מבושה ואשמה, בפגיעה עמוקה בתחושת המסוגלות, הביטחון וההערכה העצמית, מנציחה ומחמירה את האכילה הרגשית – עד כדי הפרעות אכילה, בולמוסים בלתי נשלטים, אכילה בלילות – ולכן גם פוגמת בהנאה מהאוכל, מה שגורם לעוד אכילה רגשית ולהשמנת יתר.
השיתוף של אביגיל
אני מתביישת בזה אבל כבר לא יכולה להחזיק את זה בבטן.
אני מרגישה שפה תוכלו להבין אותי.
אני לא עומדת בלחץ כבר. בהתחלה זה היה הלחץ של ההורים שאני אפסיק לאכול, אז כל פעם גנבתי מהמגירת ממתקים והחבאתי בקופסת נעליים בארון הבגדים.
אבל זה ניחא, פיתחתי הרגל להיכנס למכולת ולגנוב ממתקים.
גם בימי הולדת של הילדים מהכתה, כשלא ראו, הכנסתי לכיסים.
כשקופסת הממתקים היתה מלאה עד גדותיה זה נתן לי ביטחון שיש לי מחבוא סודי ושתמיד יהיו לי מספיק ממתקים. אבל כשהקופסא התחילה להתרוקן הרגשתי מעורערת. כאילו שהקופסא הזו שמרה עלי. עלי ועל השפיות שלי.
נו, באמת… קופסת ממתקים סודית? זה מה שעליו החיים שלי קמים ונופלים?
את העטיפות החבאתי מאחורי הארון והייתי זורקת אותם לפח בחוץ כשאף אחד לא ראה.
נעשיתי אשפית בהסתרה ולאט לאט זה השתלט עלי.
גדלתי להיות אשה שמסתירה גם כשלא צריך. מן אוטומט כזה. ממדרת.
כבר כמה שנים שאני מסתירה מבעלי שיש לי אישיו עם אוכל. הוא לא יודע כלום מזה ואני מתה מפחד שיגלה. אבל כבר לא יכולה יותר.
לא מצליחה להתרכז בשום דבר. כל היום הראש שלי מדמיין שהוא מגלה את המסתור של הממתקים כשאני לא בבית.
אני מרגישה בעיקר תחושה של עליבות נפש – נו… יצאתי שקרנית, גנבת, אחת שאין לה שום יכולת להשתלט על עצמה.
והכי קטע – שבחוץ אני כל הזמן מקבלת מחמאות על המראה שלי, ובמשפחה, בעבודה, אני נחשבת לאשה חזקה שיודעת לעמוד על שלה, להשיג מה שהיא רוצה. שמילה שלה זה ברזל.
השקר הזה גומר אותי.
אני צריכה עזרה.
.ל’מה יחשבו’ ו’מה יגידו’ עלינו יש משקל כבד והשפעה מכרעת על ההתנהלות שלנו בחיים – כולל הדימוי העצמי ו’הסיפור שלנו עם אוכל’. זה מתחיל מהשיח בבית, הדיבור בין החברים בבית הספר, וממשיך בנורמות חברתיות ומסרים סמויים שמחזקים אותן ביחס לאיך נכון להיות חלק בחברה, כשלכל זה יש השפעה על לא מעט מהבחירות, ההתנהגויות וההרגלים שלנו בחיים, וכמובן גם על עיצוב דפוסי האכילה שלנו, ביניהם גם, לעיתים קרובות (מדי), לאכילה בסתר.
אכילה בסתר היא דפוס אכילה מתפתח שבא לביטוי במנעד רחב של התנהגויות – מפעולות קטנות של הסתרה ועד הימנעות מאכילה בפומבי. אכילה בסתר היא דפוס, שאמנם מתייחס לאכילה אך כולל בתוכו מספר דפוסי חשיבה והתנהגות, שבדרך כלל יבואו לידי ביטוי בכל תחומי החיים, כאשר, כל אחד מהם עשוי להוות גורם מצוקה ודחק שמגביר סטרס ויכול לגרום לאכילה רגשית מוגברת… ולעוד אכילה בסתר.
דפוס הריצוי
לתינוקות אין עניין עם אוכל. גם אין להם עניין עם מה יגידו או יחשבו עליהם. הם אוכלים כשרעבים בדיוק במידה שמשביעה אותם. הם לא עסוקים באיך הם נראים ובמה חושבים עליהם – בכלל, ולא בשעה שהם אוכלים. זה משתנה כשהם מתחילים לקבל מסרים שגוף ראוי הוא… (רזה, בריא) לעומת גוף שמן שהוא… (מועד למחלות, לא אסטטי וכד’), ושמאכלים מסוימים… (משמינים, אסורים או לא בריאים וכד’). וצריך לאכול רק כש… (בארוחות, ממתק אחד ביום, לאכול רק קצת כשמתארחים, ובפה סגור כדי להתחשב בסועדים אחרים, ועוד).
לעיתים קרובות שורשיה של האכילה בסתר נעוצים בשיח שמתקיים בבית בנוגע לאוכל, לגוף ולמשקל כבר בגיל צעיר. לעיתים אפילו בילדות המוקדמת, כשנוצר אצלנו הקשר בין האכילה והמשקל לבין הערך של האדם והסיכויים שלו להצליח בחיים ולהשתלב בחברה.
ילדים חשופים, לצד מה שהם רואים ושומעים במדיה, גם לדיבור של ההורים על עצמם או על אחרים, בנוגע לאכילה, המראה או המשקל שלהם. טון הדיבור ובחירת המילים בשיח משדרות לילד מה דעתו של ההורה ביחס לנושא, גם אם אינו מעביר עליו ביקורת ישירה. לא מעט פעמים אופי השיח בבית מתפתח מתוך ניסיון של ההורים לשלוט באכילה של הילדים, אם הם רזים מדי (‘לא אוכלים כלום’), או מחשש להשמנת הילד כדי למנוע ממנו גורל דומה לזה שלהם – כילדים שהתמודדו, (ואולי עדיין מתמודדים), עם משקל יתר.
הורים שחוששים מאכילת יתר והשמנה של ילדיהם בדרך כלל יתקשו יותר להיות קשובים לצרכי הילד בהקשר לצרכי האכילה – הפיזיים והרגשיים. מכך יוצא, לעיתים, כשהילד חווה חוויה רגשית לא מספקת, גם אם לא מוסברת, ובעיקר אם חוזרת על עצמה או מתמשכת, נוצרת אצלו הכרה, שעליו לתת מענה בעצמו לעצמו, והוא עושה זאת בכלים הזמינים לו ביותר – ולא פעם זה אוכל. במקרה כזה, האוכל, הזמין תמיד, הופך למזור לכל הכאבים, והדרך היחידה שהוא מכיר על מנת לספק את צרכיו או להחזיר לעצמו אוטונומיה על גופו, היא ניהול האכילה שלו. לעיתים, הוא ‘יעשה דווקא’, כדרך למרוד או להחזיק בשליטה. לפעמים על ידי אכילה בסתר, בשקט, בלי שאף אחד יראה, יבקר וישפוט. עד שמתקבע הדפוס של אכילה בסתר, שסביר שימשיך גם לגיל ההתבגרות, יתחזק ויתעצם אל נוכח ‘קבוצת השווים’ והשאיפה להיות מקובל, ועלול להפוך, לא פעם, לדפוס מקובע גם בבגרות.
באותו רגע דפוס האכילה בסתר נראה כפתרון יעיל – אכילה בלי “לספור” או “לעשות חשבון לאף אחד”, בלי הצורך לציית, ובלי לספוג מבט נוזף או מאוכזב. במחשבה שאף אחד לא ידע וכך ניתן להימנע מהתוצאות (עונש, ביקורת), או להדחיק את התוצאה הטבעית – ההשמנה. כך, אכילה בסתר נראית, על פניו, כפתרון יעיל בטווח הקצר, אבל האמת היא שבטווח הארוך היא נושאת איתה הרבה מאד מחירים קשים ומלווה בחוויה של בושה ואשמה, כולל על ‘גניבת אוכל’.
לא מעט פעמים קורה, שהרצון לרצות את ההורים שמושלך על הרצון לרצות את הסביבה, מתוך הפחד ‘מה יחשבו ויגידו’, מתנגש עם הדחף החזק מנשוא לאכול. מדובר פה במאבק פנימי בין שני צרכים לא מסופקים, כשמענה על האחד נתפס כסותר את האחר. קונפליקט פנימי זה ‘מזמין’ את האוכל, שנותן תחושת רווחה רגעית שממלאת לרגע את החסר ונותנת מענה למצוקה הרגשית.
בבגרות, ריצוי, או ריצוי יתר, נחשב כתופעה שלילית, אבל חשוב לציין שבילדות יש לו תפקיד חשוב בהתפתחות שלנו. הריצוי הוא מנגנון חברתי-פסיכולוגי בריא וחיוני לתהליך של השתלבות אדם בחברה. באמצעותו ילד לומד מה מותר ומה אסור, מה מקובל ומה לא מקובל בחברה בה הוא גדל. הניסיון לרצות את ההורים, תורם לבניית דימוי עצמי גבוה וביסוס תחושת ערך ויכולת בגילאים המוקדמים – “הצלחתי! אבא ואמא מרוצים. כנראה פעלתי נכון, אני בסדר, אוהבים אותי, אמשיך ככה!”. באופן זה הניסיון של ילד לרצות ולהתאים עצמו לסביבה החברתית, ובכך גם להרגיש שייך וחלק ממנה, עשוי לגרום לחוויה חיובית של עצמו, חוויה שמלווה אותו בכל שנות ההתפתחות שלו עד שהוא מעצב את עצמו כבוגר אוטונומי, עצמאי ואחראי על עצמו.
חוסר יכולת לרצות את ההורים עלול לפתח אצל הילד, חוויה שלילית של חוסר הצלחה, שעלולה לגרום לדימוי עצמי נמוך ותחושת חוסר יכולת וחוסר ביטחון עצמי – כשההורים מביעים חוסר ‘שביעות רצון’, כלומר הרצון שלהם שהילד יפעל כרצונם אינו ‘שבע’ והם אינם מרוצים ממנו..
לעומת זאת, ישנם מצבים בהם מתפתח ריצוי יתר, כלומר, ניסיון לוותר על הרצון האישי לטובת השאיפה לרצות את הסביבה ולזכות ביחס של אהדה, הערכה וכבוד. לריצוי יתר יש מחירים כבדים והשלכות רגשיות, בעיקר בבגרות, אותן נפרט בהמשך המאמר.
חשוב לתת את הדעת על כך, שמה שמתואר פה אינו טוטאלי, הרי ההורים אוהבים את הילדים שלהם. ויחד עם זאת זה אך טבעי שהם יחוו מדי פעם, מידה מסוימת של חוסר שביעות רצון. ללא חיזוק ותיווך של תקשורת פתוחה ומכבדת, הילד עלול לפרש את האהבה שלהם כ’אהבה על תנאי’, או שלא אוהבים אותו מספיק, תחושה שעלולה להיות מתורגמת בבגרותו, לדפוסים מכשילים שבאים לביטוי בכל מיני תחומים, ומערכות יחסים.
גם בתחום האוכל – המשוב שילד מקבל מהוריו על האכילה שלו מלמד אותו מהו ‘סטנדרט האכילה הראוי’, והילד, בדרך כלל יעשה מאמץ להתאים את עצמו ואת ההתנהגות שלו לציפיות של ההורים ממנו. זו הדרך של הורים להקנות לילדיהם ערכים והרגלים שאמונים על ידם. אך לעיתים, כשלילד יש רצון שונה משלהם, או שהוא לא מצליח לעמוד בציפיות, הוא עשוי לנקוט בפעולות כדי להחביא מההורים ‘מה שצריך’ כדי לרצות אותם ‘העיקר שיהיו מרוצים’, (כמו להחביא או לזייף תוצאות מבחנים, לשקר בנוגע למצב החברתי, וגם אכילה בסתר).
אופי השיח שמתקיים בסביבה ביחס לאוכל, האכילה והמשקל, מכתיב את סטנדרט האכילה, שיכול לקבע סטנדרט של ‘אי-אכילה’, או כל הלך רוח אחר שמתייחס לאכילה (בעיקר של מאכלים מסוימים) כ’לא חוקית’ (כי היא משמינה וכו’), או אימוץ רעיון שלאכול בגלוי זה ‘לא בסדר’. ואז, אם חס וחלילה ‘נתפסים’ באכילה שאינה עומדת בסטנדרט, זוכים ל’שטיפה’, “הטפה” או “רק” מבט מבזה מאוכזב או מאשים. בדרך זו, עם הזמן, עלולות להתעורר ולהיטמע, תחושות אשמה ובושה קשות. בושה בחולשה, בושה על הפגיעה באמון ההורים, בושה על חוסר כוח-רצון, בושה על מי שאני. וכך מתפתחים אצל ילדים דפוסים של אכילה רגשית. אכילה בסתר ועוד הרגלים מזיקים, שגורמים להשמנה. ואת ההשמנה אין באמת דרך להסתיר.
דפוס ההלקאה והענשה העצמית
הפחד לצאת ‘לא בסדר’ בעיני הסביבה גורם לניסיון להסתיר מה ש”לא בסדר”. מה שמתביישים בו. למעשה, נוצר מצב שהניסיון להסתיר אכילה כמענה לצרכים כל כך בסיסיים כמו בטחון, שייכות וכד’, הופך למעין ‘מערכת משפט’ ומלכודת פנימית, שמובילים לשיח פנימי על “אין לי אופי”, “אני לא ראויה” “מגיע לי עונש”, “לא מגיע לי שום דבר טוב בחיים האלה” ועוד שיפוטים שגורמים לתחושת ערך נמוכה ומנציחים אותה. ושוב, הדרך ‘הקלה’ לתת מענה לצרכים הלא מסופקים היא באמצעות האוכל.
עם זאת, אני מזכירה – לאכול זה לא פשע ו’גזר הדין החמור’ אינו קביל.
והסיבות לכך שמצאנו מענה באוכל ואנחנו פונות אליו במצבים שונים – גם אם אין לגוף צורך בו – גם הן לגמרי הגיוניות וקבילות.
חשוב להתייחס לאותן סיבות בחמלה, ללא שיפוט או הלקאה עצמית, שכן, אמנם ‘הפתרון’ של אכילה בסתר הינו סוג של ‘הונאה עצמית’, אבל יש לזכור שהפתרון הזה התפתח בהעדר כלים חלופיים להתעמת באופן ישיר ואמיץ מספיק מול גורמים ומסרים שביטלו צרכים קיומיים, או הציגו אותם כלא לגיטימיים.
אני מאמינה שלהתנהל ביושרה זהו ערך שהוא built-in בסיסטם האנושי. נולדנו איתו ונרצה להתנהל לאורו, כי הוא מאפשר לנו להתפתח ולהגשים את הרוח שלנו בגוף הפיזי. אף אחד לא יבחר מתוך רצון לבגוד בעצמו, בערכים ובמילה שלו מאחר וזו חוויה של פגיעה בכבוד העצמי הבסיסי שלנו. זוהי חוויה מאד כואבת, ויתר על כן, גם מגבירה את חוויות המצוקה. ככל שאני לא מכבדת את עצמי מספיק (גם כבוד הוא צורך שעשוי להימצא כבלתי מסופק), לא אדע גם לכבד את המילה שלי – לעצמי, וכל שכן, למה שהתחייבתי לאחרים.
וכשהחוויה שלי היא ש’יצאתי לא בסדר’, אני מענישה או מנחמת את עצמי באמצעות אוכל. יותר מדי אוכל. הרבה מעבר לדלק שהגוף זקוק לו. ובכך מצדיקה ואפילו מוכיחה את מה שחשבתי על עצמי מלכתחילה. ככל שאני מאמינה שאני חסרת ערך, לוזרית, חסרת אופי, או כשאני כועסת ומבקרת את עצמי, אני אוכלת יותר, ומתביישת יותר, ומסתירה יותר, אני מתחפרת יותר במלכודת האכילה בסתר ומשוכנעת יותר שמגיע לי עונש.
וכמו שאני מאמינה שלהתנהל ביושרה זהו ערך שהוא built-in בסיסטם האנושי, גם לאכול לפי צרכי הגוף לפי מנגנון הרעב והשובע זו התנהלות של יושרה בעיניי. לכן אכילה בסתר שאינה עולה בקנה אחד עם היושרה שלנו, אלא מגבירה בסופו של דבר את המצוקה הנפשית, את אכילת היתר הרגשית, וההשמנה.
דפוס ההסתרה
היות ושייכות היא צורך שורשי וקיומי, הפחד מ’מה יחשבו’, ‘מה יגידו’ או איך יתייחסו לאכילה כל כך מרתיע, שבדרך כלל נסכים לשלם כל מחיר כדי להיות חלק לגיטימי בחברה, ולהמנע מחוויה של חוסר-שייכות (ביוש, הדרה, לעג, חרם). באופן טבעי נוצר פה קונפליקט – בעוד שבושה גורמת לשמור בסוד ולהסתיר את הראיות, לאכילה יש, מטבעה מרכיבים חברתיים של מפגש, אכפתיות ואהבה. השילוב של הבושה בעצם החוויה שקשה לעמוד בפני הפיתוי, והעובדה שהאוכל נתפס כלא לגיטימי, מוביל, לא פעם, להחבאת אוכל ולמלכודת האכילה בסתר כפתרון.
בקבוצות ‘חופש מאוכל’, במרחב המוגן שבו מותר ורצוי לדבר על הכל, באזני “מבינות דבר” שמכירות ו”יודעות מבפנים”, על בשרן, אני פוגשת לא מעט את האכילה בסתר, שעקב אכילה ‘אסורה’ או מרובה מדי עד כדי בולמוס – הן מעדיפות להסתיר אותה (כמו שמסתירות קניות לפעמים), בניסיון להסתיר את ‘הפגמים’ שלהן.
לכל אחד מאיתנו יש סודות, או מידע שאנחנו שומרים לעצמנו, וזה בסדר. בחלק אולי לא משתפים גם את האנשים הכי קרובים לנו. סביר להניח שיש בזה משהו בריא, משהו ששומר ומגן עלינו. לא בכדי אנחנו לא ממהרים לשתף כל אחד לפני שאנחנו בודקים ויודעים, במי אפשר לתת אמון, לפני שפותחים את הלב. בטח כשיש חשש מפני תגובה ויחס, שעלולים לאשש את הידיעה שמשהו ‘פגום’ בי ואולי עדיף “לשמור את הקלפים (ובמקרה שלנו את האוכל), ממש קרוב לחזה”. רק שהמחיר הנפשי של שמירת סוד, שכשלעצמו מעמיס על הקושי לעצור את האכילה, גבוה מנשוא, למי שמתמודדת עם אכילה רגשית, (מה שעלול לחזק את ההתנהלות של אכילה בסתר, שמחמירה לא פעם, עד כדי הפרעת אכילה).
מחקר מעניין שנערך באוניברסיטת קולומביה בשנת 2010 היה ניסוי שמדד את מידת המעמסה הרגשית והלחץ בזמן החשיבה על הסוד. החוקרים גילו, שכשאדם מתמודד עם שמירת סוד, העולם סביבו נחווה מאתגר יותר, ומשימות אחרות שעליו לבצע נראות לו קשות יותר. יתר על כן – הם הסיקו שהנזק של הסוד אינו נגרם כתוצאה מהצורך לתחזק את הסוד ולהסתיר אותו, אלא מעצם העובדה שעלינו לחיות איתו יום-יום. כלומר, מושקעת לא מעט תשומת לב בהסתרה אבל הרבה יותר תשומת לב מושקעת במחשבה על מה שעשיתי לא בסדר והבושה על כך. יתר על כן, החוקרים מצאו, שככל שאנשים חשבו על על הסוד שלהם לאורך זמן, על המידע החבוי בו, כך הם חשו והתנהלו יותר בחוסר כנות והיעדר אותנטיות – שהיוו גורמי לחץ ומתח בעלי השפעה על בריאותם הנפשית.
החוקרים סבורים שהשקעת תשומת לב מרובה בשיפוט העצמי שלנו על עצמנו ביחס לדבר אותו שומרים בסוד (מחשבות כגון איזה מין בנאדם אני שלא מחזיקה מעמד, משקרת, מעדיפה אכילה בסתר שאינה מכבדת אותי, ולא אמיצה מספיק לפתוח את זה ולהודות באמת), מזיקה לנו יותר מתשומת הלב שמושקעת בניסיון להסתיר את הסוד. המחשבה המרובה על מה שאנחנו מסתירים מושכת את תשומת ליבנו גם כשרוצים או אמורים להתרכז בדברים אחרים. כך, לפי המחקר, גם כאשר אנחנו לא עסוקים באופן אקטיבי בהסתרת סוד כלשהו, רק עצם המחשבה עליו ועל עצמנו ביחס אליו עלולה להזיק לנו.
בהקשר לאכילה בסתר, נשים מדווחות שהן חוות המון ‘רעש’ שכרוך בבהסתרת האכילה. לופים אינסופיים של מחשבות מתישות שבמידה רבה ממש מעיבות על סדר היום ואיכות החיים שלהן. הסתרת האכילה מבני המשפחה והסביבה הקרובה, שואבת מהן את מירב תשומת הלב – בחשיבה עליה, בסילוק הראיות או בניית סיפורי כיסוי, תירוצים והסברים (למקרה שתתגלה), ושיפוט והלקאה עצמית כאילו שמדובר בפשע חמור. ואכן, בשלב מסויים זה הופך לשקרים על גבי שקרים שפוגמים ביחסי האמון עם האנשים הקרובים היקרים לנו ביותר, שבסך הכל רוצים בטובתן. בסופו של דבר הרי אי אפשר להסתיר את הגוף. כשאנחנו מנסות להסתיר בטן, קמטים, חצ’קונים (כאילו מסתירים ‘סוד’), זה פוגע בחופש שלנו. כך, יצא שכרנו בהפסדנו – אם ביקשנו קרבה והכלה, באמצעות הדפוס של אכילה בסתר קיבלנו בדיוק ההיפך – סודות שגורמים לריחוק והפרדה במקום התנהלות של אמת אותנטית, שיוצרת קרבה ואינטימיות.
דפוס הויתור העל עצמי
הפחד ממה שיגידו ויחשבו עלינו, הרבה מאד פעמים גורם להשקיע מאמץ גדול ותשומת לב יתרה להתאמה של הרצון האישי לרצון של הסביבה עד כדי ויתור על הרצון שלנו (עד מצב שכבר לא יודעים מה רוצים). כשהתלמידות, שמגיעות עם סיפור של אכילה בסתר לתוכניות ‘חופש מאוכל’, בוחנות את מקורות דפוס האכילה שלהן, לא מעט פעמים הן מגלות שהוא נובע דווקא מריצוי יתר. מתוך מחשבה שהתגבשה עם השנים, שריצוי והתאמה של עצמן לסביבה זו הדרך היחידה לזכות באהבה. מכאן הדרך לריצוי יתר ופיתוח תלות בתגובות של אחרים – קצרה מאד, והפחד מאובדן אהבה, מ’מה יגידו’ או ‘מה יחשבו עלי’ כל כך גדול, עד כדי הזדהות והסכמה עם הסביבה וויתור, לא מודע לפעמים, על רצון עצמאי. ריצוי יתר הוא מנוגד לרצון העצמי, לאהבה העצמית, לביטוי העצמי, לדימוי העצמי, לביטחון ולערך העצמי. בשתי מילים – הוא ביטול העצמי ותלות ב’מה יגידו’, שעלולה להוביל אותן לעשות דברים בניגוד לרצונן, לפעול בניגוד לערכים שלהן, להתנתק מעצמן ומרצונותיהן, צרכיהן ורגשותיהן, לעיתים עד כדי מצבים שגובלים בניצול ויחס לא-הוגן כלפיהן. במקרים כאלה נשים חוות, לא פעם, מי יותר ומי פחות, אובדן זהות וגבולות בינאישיים, ומוצאות מפלט באוכל. ומכיוון שהאוכל נתפס כלא לגיטימי, אכילה בסתר היא פתרון אוטומטי.
רגע הגילוי כואב, אבל הוא רגע מכונן. פה מתחיל הריפוי. ההכרה בקיים מאפשרת להתחיל תנועה של שינוי.
אם כך ניתן לומר, שאכילה בסתר היא למעשה דרך מסוימת של השקעת תשומת לב בתדמית החברתית שלנו. השקעת תשומת לב לדרך בה אנחנו נתפסים בעיני אחרים היא טבעית, וגם לה יש מקום במערכת הגומלין בין אדם לסביבתו. יחד עם זאת, השקעה כזאת מתוך בושה בגוף ובמראה שלנו, עשויה לגרום לעיסוק יתר בעיצוב תדמית שקרית כשאנחנו לא אוהבים את הדמות שמשתקפת במראה.
התוצאה ההכרחית מהניסיון להתאים לסטנדרט המקובל (הן של המשקל והן של האכילה), היא התנתקות מהרצונות העמוקים ביותר שלנו והעדפה לחיות לאור מה שאנחנו מאמינים שמצופה מאיתנו. הריצוי החברתי והתדמית הרצויה שנתפסת כקריטית להשתייכות, הופכים את החיים לסוג של ‘הצגה’ שמכוונת כלפי חוץ, תוך ניתוק מסויים או מוחלט מעצמנו. הפחד מלהיות חריגים או שונים, מביקורת או דחייה, עלול לגרום לנו לוותר על ערכים ומטרות שחשובים לנו, וזאת על מנת לזכות באהדה, לגיטימיות, ולחוות שייכות. גם אם זה אומר לבחור בקריירה, זוגיות, אורח חיים (ומשקל) שלא מתאימים לנו, ויכול להגיע למצב קיצוני של איבוד הזהות כדי “לזכות” להיות שייכים, לגיטימיים ומקובלים. ואולי תופעת הלוואי החמורה ביותר היא שאנשים עלולים להפסיק לבטא, או להדחיק, את רגשותיהם. להכחיש את ה’עצמי’ שלהם רק כדי למצוא חן ולזכות בהכרה, באהבה, בשבחים, בחיזוקים ובאהדה מהסביבה.
כך, הבריחה מביקורת של אחרים הופכת להתרחקות מעצמי, שלעיתים מלווה בתחושה קשה של בגידה בעצמי. ייתכן וזו גם הסיבה לכך שמבוגרים רבים ממשיכים בדפוס האכילה בסתר, גם כאשר הם כבר אינם חייבים בדין וחשבון לאף אחד. יש שיגידו שמדובר בהרגל שקשה לשנות, או בהתמכרות. כך או כך, ‘התחזוקה החברתית’ היומיומית של תדמית מזוייפת גוזלת הרבה תעצומות נפש ותשומת לב יתרה, על חשבון התפתחות, הגשמה וסיפוק (אושר).
בחופש מאוכל אנחנו לומדות, קודם כל ש”אני בסדר”. לקבל ולאהוב את עצמנו כפי שאנחנו. נקודה. ויש לנו סיבות טובות ומוצדקות לאכילה הרגשית – זו נקודת הפתיחה. מנקודה זו מתחיל מסע של מודעות והיכרות עם המנגנונים האוטומטים שסיגלנו עם השנים. אם דיברנו על אותנטיות ויושרה, נדרש בראש ובראשונה לחזור לאכול לפי מנגנון הרעב והשובע. זו התנהלות אותנטית וכנה. כך אנחנו מתרגלות פרקטיקות של אותנטיות ויושרה שמחזקות את האמון בעצמנו ובגוף שלנו, ומתוך הרצון ‘לשמור על המילה’ שלנו, ברגע שאנחנו נותנות לעצמנו “מילה”, קל לנו יותר לעמוד בהתחייבות שלנו לעצמנו. זהו תהליך ערכי של התפתחות וצמיחה שנוגע בכל תחומי החיים שלנו, וכך גם התוצאה הרצויה לגבי האכילה והמשקל מתאפשרת, וקרובה מתמיד.
הצטרפי גם את
לאלפי הנשים שכבר עברו בהצלחה את השינוי
תכנית חופש מאוכל
תכנית הליווי שתעזור לך פעם אחת ולתמיד
לאכול מסודר ובשליטה
סיכום
אכילה בסתר נובעת, בהרבה מקרים, מהפחד מ’מה יגידו’ או ‘מה יחשבו עלי’ אם יגלו איך אני אוכלת, מתוך ההנחה או מחשבה מוטעית, שאני צריכה להתאים את עצמי למישהו או משהו, כדי להיות זכאית לאהבה. ולחילופין, אם לא אנהג (או אראה) כמו שצריך, אהיה דחויה, מודרת, בודדה.
אני מאמינה שאיך שאנחנו אוכלים אנחנו עושים כל דבר. לכן אני מאמינה שדפוס האכילה בסתר משקף, או עשוי לשקף, באופן לא מודע ובטח לא מתוך כוונה רעה, הסתרה או חוסר אותנטיות ויושרה גם בתחומים אחרים – גם אם זה בדברים הקטנים וה’כביכול’ לא מאד חשובים. לכן כדאי מאד לגלות את שורשיו של הדפוס כדי לזכות במידה גדולה יותר של חופש. לצאת מהמלכודת הבלתי אפשרית – מצד אחד הבושה לאכול בגלוי, ומצד שני הצורך והרצון לאכילה חברתית, שממילא מתקיימת כל הזמן, בכל מקום.
והסוד הגלוי – אין דרך אחרת לצאת מהמלכודת הזו – אם אנחנו רוצים שיקבלו אותנו כמו שאנחנו, נדרש לקבל את עצמנו כפי שאנחנו. להגביר את החמלה לעצמנו, ולסובבים אותנו.
אם מצאת את עצמך, ולו במעט במאמר הזה, אני מזמינה אותך ל’חופש מאוכל’, מכיוון שאכילה בסתר, כמו כל אספקט אחר של אכילה רגשית, היא הזמנה. קריאת התעוררות לריפוי, לחופש ולהגשמה.
2 מחשבות על “מלכודת ה’אכילה בסתר’”
וואו…איזה פוסט.ממש אגרוף בבטן.
תודה
תודה על תגובתך.
אני יודעת שהוא לא קל אבל זהו נושא חשוב וצריך להישמע.