לא מעט מדברים על הפחד מהחמצה בהקשר החברתי של המדיה והרשתות החברתיות אבל לא מספיק בהקשר לאוכל ולאכילה.
האם יתכן שהמפגש בין חווית ההחמצה לשפע האוכל מוביל אותנו לחיים בחווית פספוס מתמשכת?
במאמר הזה נתחקה אחרי הדרך בה הפחד מהחמצה שולח אותנו לפנות לאוכל, ואפשר לומר, אפילו מכתיב ומנהל חלק לא קטן מהאכילה הרגשית שלנו.
אחד הערכים שהחברה שלנו מקדשת הוא הגשמה עצמית.
הערך הזה נתפס ככל כך מרכזי, שהוא גורם לדיכאון אצל מי שחושש שלא יצליח להגשים את עצמו, וחוסר הערכה כלפי מי שלא “עושה מה שצריך” במטרה להגשים את עצמו.
ההשתוקקות להגשמה עצמית כוללת גם השתוקקות לרזון, שנתפס כתנאי להגשמה עצמית והצלחה, ותרבות הדיאטות משגשגת עקב הנכונות לעשות הכל כדי לשלוט במראה ומשקל הגוף.
ההתניה של ההגשמה העצמית שלנו בגוף רזה גורמת לחווית החמצה מתמדת ולאחת הסיבות הנפוצות לאכילה רגשית – מעגל סגור שקשה לפרוץ אותו שמקשה להשיג את אותו גוף אידיאלי אליו אנחנו כל כך משתוקקות.
מצד שני, בסביבת השפע בה אנחנו חיים יש המון היצע, הצעות מפתות בכל מקום ותמיד משהו “יותר טוב” מעבר לפינה – בן זוג יותר טוב מהנוכחי, עבודה יוקרתית יותר מזו שיש לי כרגע, ו… אוכל שעוד לא טעמתי או לא שבעתי ממנו. ובכלל, שפע של אוכל – המון אוכל בכל מקום.
לכן, חרדת הפיספוס (פחד מהחמצה), לגבי מה שהעולם (כביכול) מציע לנו, נוגע בכל תחום בחיים שלנו ובכל דבר שאנחנו רוצים, אבל חוששים להחמיץ כי אין לנו מספיק ממנו – מספיק זמן, כסף, מידע, יופי, אופי, אומץ, חברים, קשרים, או בגלל שאנחנו לא ‘האדם הנכון במקום הנכון’.
ולא מעט פעמים, הדרך להתמודד עם חווית התסכול עקב ההחמצה היא… אכילה רגשית.
הפחד מהחמצה (FOMO)
הפחד מהחמצה ( Fear of Missing Out) הוא תופעה בולטת של חברת השפע, תולדה של עידן בו מתקיימת אשליית “האפשרויות הבלתי מוגבלות”. ואנחנו רוצים הכל, מבלי להחמיץ אף הזדמנות או לוותר על אף אחת מהאפשרויות. יחד עם זאת, היכולת שלנו למצות את כל האפשרויות מוגבלת.
ד”ר דן הרמן זיהה לראשונה את תופעת ‘הפחד מהחמצה’ בשנת 1996, במהלך מחקר בנושא שיווקי, ונתן למגמה ההולכת ומתחזקת במהירות, את השם FOMO. בהמשך, הסופר פטריק ג׳יי מק׳’ניס הפך את המונח לפופולרי, במאמר שפרסם בשנת 2004 בכתב העת של בית הספר לעסקים בהרווארד, ומכאן, המושג פחד מהחמצה תפס תאוצה והפך לאחד המושגים המדוברים והנחקרים ביותר בפסיכולוגיה חברתית, בפסיכולוגיה אישית ובפסיכולוגיה שיווקית.
חוקרים מצאו שהפחד מהחמצה הוא מצב רגשי שבו החשש להחמיץ חוויות מהנות והזדמנויות שנתפסות כחד פעמיות – רומנטיות, עסקיות או חברתיות, שימלאו אותנו בסיפוק – משתלט על שיקול הדעת, קובע את סדר היום ומכתיב את הבחירות וההחלטות שלנו. הוא נובע מתוך השוואה חברתית, שכן הרצון והצורך שלנו, באהבה, הערכה וכבוד גורם לנו להשוות עצמנו לאחרים ולהרגיש החמצה של חוויות מהנות, שנראה שהם חווים ואנחנו משתוקקים גם לחוות. וככל שרמת הסיפוק הכללית, או בתחום מסוים, היא בלתי מספקת, רמת ההשתוקקות עולה והפחד מהחמצה מתגבר. כך, מתוך פחד מחווית ההחמצה וכדי להימנע ממנה, אנחנו דואגים לשמור על קשר רציף עם מידע על מה שקורה ‘שם בחוץ’, מתוך החשש להחמיץ הזדמנויות שימלאו אותנו בסיפוק. האבסורד הוא שמה שבאמת גורם לפחד מהחמצה הוא הידיעה, שעומדות בפנינו שפע אפשרויות לבחור מתוכן. שהרי כשלא יודעים על כל מגוון האפשרויות – לא יודעים שיש סכנה להחמיץ אותן.
על פניו נראה שיש פה מניע מוטיבציוני חזק, אבל מסתבר שהוא עלול גם ליצור עבורנו קשיים מאתגרים ומתסכלים כאחד, שד”ר הרמן זיהה במחקרים שלו:
- לבחור בין אפשרויות – כיוון שכל בחירה היא ויתור על אפשרויות אחרות
- להתחייב לאפשרות אחת ויחידה – מאותה סיבה
- להתמקד ולהתמיד – מפני שאנחנו נתונים כל הזמן לפיתויים מסיחי דעת של אפשרויות אחרות שאנחנו מחמיצים
- להתנתק – משום שבכל רגע יכול לקרות משהו חשוב או תיווצר הזדמנות שנחמיץ
מכאן, כשהוא מופיע ברמות מסוימות, ה FOMO עשוי להיות דבר טוב – כוח חיובי שמעורר מוטיבציה. אולם, כשהוא מופיע בעצימות גבוהה, הוא עלול להוות כח מניע הרסני שעלול להוביל לבחירות פחות מיטיבות ותוצאות והשלכות לא רצויות, עד כדי חוסר תפקוד.
ההסבר לכך, לפי תאוריית ההגדרה העצמית בפסיכולוגיה, הוא שקיימים שלושה צרכים פסיכולוגיים בסיסיים: תחושת הכשירות (מסוגלות), חווית ההשתייכות, והחירות האישית. מחקרים גילו שיש קשר מובהק בין חווית ה-FOMO לבין רמה נמוכה של סיפוק הצרכים הללו. העדר סיפוק הצרכים הללו, כשהוא מתמשך, לצד הנטיה להשוות עצמנו לאחרים, גורר איתו פגיעה הולכת וגוברת בהערכה-עצמית, במסוגלות, בכשירות החברתית וביכולת לחוש קרבה. כך שמתעצבת חווית חיים מרכזית שמניחה שחייהם של אחרים טובים יותר משלנו. חווית חיים כזו מנציחה את עצמה כשהיא פוגעת בדימוי העצמי ובביטחון, ומונעת מאיתנו לסמוך על הבחירות שלנו ולהפיק את המיטב מכל מצב, בין אם בעבודה, בלימודים, בחיי החברה, או בזוגיות.
צרכנות מבוססת FOMO
לא בכדי מושג ה FOMO התפתח בתחום הצרכני. מחקרים מראים שיותר משאנחנו אוהבים להרוויח אנחנו שונאים להפסיד, כך שסביבת השפע גורמת לפחד מהחמצה מתמשך שגורר תרבות צרכנית בלתי מבוקרת.
הפחד מהחמצה הוא אחד ההסברים לכך, שבניגוד לכל הגיון, אנחנו צורכים יותר מדי. הארונות מלאים בגדים שלא בשימוש, המחסנים מפוצצים בציוד – ראינו את זה בהצע הרב שאזרחים נידבו לריהוט בתים למפונים אחרי ארועי ה-7 באוקטובר, וגם בשוטף, בקניות באינטרנט וקניות בסופר – קונים , שיהיה.
סטטיסטיקות מראות שמשפחות זורקות אוכל (ולא רק) בסכומי עתק.
לא בכדי מומחים לכלכלת הבית והמשפחה ממליצים לצאת לקניות עם רשימת קניות מדויקת ולהיצמד אליה, כך גם בקניה בסופרמרקט. הם ממליצים להגיע לשם שבעים ואפילו להעדיף להזמין באינטרנט כדי לא להתפתות ולהכנע ל FOMO.
למעשה, ניתן להבחין בכך שחווית ה FOMO שיבשה את מערכת השיקולים של עלות מול תועלת בקרב הצרכנים, והחברות בתחום הצריכה מנצלות ומעצימות את החוויה הזו כדי לשרת את הרווחיות שלהן. אם פעם המושג ‘נאמנות צרכנים’ היה נר לרגלי החברות ופעלו לפיו, היום הן כבר מבינות, כפי שזיהה ד”ר הרמן, שהנאמנות פחות מניעה את הבחירה של הלקוחות והפחד מהחמצה הוא המנוע העיקרי לצריכה (עודפת).
מה בין אכילת יתר לפחד מהחמצה?
ה FOMO פוגש אותנו גם בהקשר לשאיפה לרדת במשקל ולהראות טוב.
אנחנו גם רוצות גוף רזה וגם לא רוצות לוותר על אף הזדמנות לאכול! איך זה הולך ביחד?
הסיפור של רננה
בחרנו, לחיות אורח חיים ולשמור על מטבח בטהרת התזונה הטבעונית, כמו גם להימנע מאוכל שאינו בריא ומזין.
הילדים נולדו למטבח טבעוני ומכירים ברציונל המוסרי והבריאותי שעומד מאחורי הבחירה הזו ומחזיקים בה בעצמם, כך שהם ‘על זה’ יחד איתנו.
עם השנים למדתי להכין מאכלים טעימים ומגוונים שהילדים אוהבים. מבחינתי לא מדובר בטירחה או מעמסה כלכלית. באמצעות טכניקות בישול יעילות אני מכינה אוכל מחומרי גלם זולים ומזינים, ללא תחליפי בשר או חלב כמעט בכלל.
כולם מרוצים מהסידור הזה. חוץ ממני.
אני מרגישה שהפנטיות היא קיצונית מדי, אני מתגעגעת מדי פעם למטעמים מן החי והחלטתי, שאני מרשה לעצמי מפעם לפעם לאכול “מן האסור-אסור הזה”. עם זאת אין לי באמת הרבה הזדמנויות לממש את זה. אנחנו גרים בישוב מרוחק ואני עובדת מהבית, כך שממעטת לצאת.
לא מזמן יצא לי לצאת לסידורים בעיר.
קמתי בבקר ר-ע-ב-ה למרות שלא באמת היתה סיבה מוצדקת לרעב.
כבר בדרך הרגשתי שתכף גוועת ברעב אם לא אוכלת והראש שלי התמלא במחשבות על איפה כדאי לי לאכול.
יש פה משהו שאני אוהבת ושם משהו שאני מתגעגעת אליו, ואפשר לעצור במקום הזה שמגישים בו משהו שאני כבר המון זמן כמהה לו.
פתאום קלטתי שאני יוצאת מדעתי. מאבדת פרופורציות.
מה קורה לי? כולה אוכל… לא בשביל זה נועדה היציאה לעיר.
מה באמת העניין?
ואז נחתה עלי ההכרה – אסור! זה אוכל ש’אסור לי לאכול’, ו-אני אוכלת אותו בהיחבא.
.
רננה נלחמת באכילה רגשית כבר מעל 15 שנים, אחרי עבודת מודעות בתוכנית ‘חופש מאוכל’, רננה גילתה שהתחילה להשמין מאז שהקימה משפחה ובחרה בטבעונות.
בתוך תוכה היא האמינה שהאוכל הטבעוני הוא זה שגורם לה להשמין, אבל האמונה הזו לא עומדת במבחן המציאות, כי בעלה והילדים לא משמינים כמוה.
היא הגיעה לתוכנית ‘חופש מאוכל’ כדי להשתחרר מהתשוקה הבלתי פוסקת לאוכל שמקשה עליה לרדת במשקל, והופתעה לגלות שהיא פשוט לא מסופקת והפחד מהחמצה מנהל את האכילה שלה. אוכלת מה שמכינה למרות שזה “לא עושה לה את זה”, לא מרגישה מסופקת, ומנשנשת ‘שטויות’ כדי להרגיש מסופקת (אבל גם זה לא מספק אותה). עד שלבסוף הבינה שההשתוקקות שלה למאכלים מסוימים שבחרה לוותר עליהם מטעמי מוסר ובריאות היא זו שגורמת לה לאכילה רגשית בלתי פוסקת, והרעב הרגשי הוא זה שמקשה עליה לרדת במשקל, חרף כל הניסיונות.
עכשיו היא עומדת בפני דילמה, והפחד מהחמצה שוב על הפרק:
מצד אחד בחרה בחירה ערכית ומוסרית, מצד שני משתוקקת למאכלים “אסורים” על פי הבחירה שעשתה וזה מוביל אותה לאכילה רגשית, ומצד שלישי – לא מוכנה לוותר על החלום של גוף רזה.
טבעונות או לא טבעונות, ההשתוקקות לגוף רזה מתנגשת עם שפע האוכל המפתה על כל צעד ושעל – יש אין סוף מסעדות, דוכני מזון מהיר, פרסומות מושכות עין למוצרי מזון, שאנחנו פוגשים כל יום כל היום בכל מקום.
אם נוסיף לזה את שגרת היום העמוסה והלחץ מהמטלות הבלתי נגמרות, אין פלא שחווית הפחד מהחמצה משבשת את שיקול הדעת בצריכת המזון שלנו, בבית ומחוצה לו. למרות שבסופו של דבר לא משנה באיזו אפשרות נבחר – לאכול ולהנות עכשיו, או לא לאכול (אם לא רעבה) ולהנות מהרגשת קלילות, הרי זה תמיד כרוך בויתור על האפשרות האחרת, כך שעדיין יתכן שנחוש את הפספוס.
אובדן החופש בסביבת השפע
באופן פרדוקסלי – בניגוד להגיון, סביבת השפע מקנה אשליה של חופש בעידן האפשרויות הבלתי מוגבלות. נראה שהכל אפשרי והכל זמין ונגיש, כאן ועכשיו.
אך למעשה, השפע יכול להקנות תחושה הפוכה מחופש – מצוקה, שיעבוד לדחפים ופחדים, והתנהגות-“רעבה”-אוטומטית לממש את כל האפשרויות. ההשתוקקות והאשליה לצידה מעלה תחושת חוסר סיפוק תמידית ותחושה של הפסד מתמשך. נדמה לנו שאם לא ניקח אותן, ההזדמנויות (לכאורה), נעלמות לתמיד, ולא יחזרו לעולם. כך, גם כל אוכל שנקרה בדרכנו נתפס כ’הזדמנות נדירה וחד פעמית’ שלא תחזור על עצמה.
תופעה זו עלולה להציף תחושה של חרדה, שכשלעצמה עשויה לגרום לרעב רגשי. החוויה מול השפע וההכרח לבחור (ובכך לוותר על משהו אחר) מביאה למצב רגשי בלתי נסבל. כך שלצד אכילת היתר שמלווה ברגשי אשמה, נשארים גם עם אכזבה, שבתורה מעלה עוד ‘רעב’ (דחף לאכול). ‘הרעב’ הוא לסיפוק רגשי, שמתורגם לסיפוק מאוכל, וכך מתגלגל לו מעגל האכזבה-אכילה-אכזבה. ובמידה וברקע מסתתרת גם חרדה ש’תכף יגמר ולא יהיה יותר’, הפחד מהחמצה גובר ומוביל לעוד אכילה רגשית, וכן הלאה.
כמו כן, הפחד מהחמצה עלול לגרום לנו לאכול יתר על המידה כשמגיעים לארוחה שמוגש בה מכל טוב ורוצים לטעום מהכל – מצב שכיח במיוחד בחופשות, במלונות ‘הכל כלול’, באירועים, ובכל מפגש חברתי.
ובבית – הפחד מהחמצה גורם לנו לצריכת יתר של אוכל. כך, ייתכן שמעבר למקרר עמוס ופריזר מפוצץ, גם המזווה מלא כל טוב, במוצרים רבים מאותו סוג – שלא יחסר, או כאלה שקנינו כי היה מבצע – חלקם כבר פג תוקפם או אינם בכלל בשגרת האוכל אצלנו בבית. כמובן שבנוסף אוכלים גם כשלא רעבים – כי לא זורקים אוכל, ‘צריך’ לגמור הכל מהצלחת, ויש את השאריות של הילדים…
אם נחזור לתאוריית ההגדרה העצמית לא מפתיע שכאשר אדם בוחר את מטרותיו ועיסוקיו באופן חופשי, מתפתחת וגוברת תחושת הערך והמסוגלות שלו. הדימוי והביטחון העצמי עולים וצרכיו הפסיכולוגיים מסופקים. במילים אחרות, חופש בחירה הוא מתכון טוב לבריאות רגשית. הפחד מהחמצה, מנקודת מבט זו, מהווה אנטיתזה לבחירה חופשית ולכן מלווה בתחושה של היעדר סיפוק צרכים בסיסיים, שהמרכזי בהם הוא חופש הבחירה.
ואם נבחן את הרעיון של תודעת שפע בתחום האכילה, גם מהזוית של ההתפתחות האישית, נראה שהמשמעות היא להחזיר את הבעלות והאחריות ל”מגרש שלנו” ולהחזיר לעצמנו את שיקול הדעת וחופש הבחירה גם בתחום זה, שהרי לא באמת חסר אוכל בעולמנו ואנחנו לא באמת עומדים למות מרעב.
עם זאת,אפשר לבחור מתוך חופש רק כשמבינים, שלא רק הַחֶסֶר, כפי שאולי יכול להשתמע, הוא זה שגורם להשתוקקות ותחושת מחסור, אלא גם השפע, באופן פרדוקסלי, יכול לגרום, בסופו של דבר, לתחושה של חֶסֶר ורעב, ושהמבחר הגדול, אם כבר, מקשה עלינו לבחור (אני רוצה ה-כל!). ההבנה הקיומית, שכל בחירה מלווה בתחושת פספוס – גדולה או קטנה, ולא בהכרח מודעת, של מה שלא בחרנו… מקנה לנו חופש לבחור בלב שלם ולהיות שלמים עם מה שבחרנו. וגם עם מה שהחמצנו.
עצם ההכרה בתופעה מאפשר לנו לעצור ולבחור מתוך חופש. לחוות את החופש ברמת ההוויה הפנימית (רמת ה BEING), כחופש לבחור מתוך פרספקטיבה והמייטיב הגבוה שלנו, במקום לעשות ‘מה שבא לי’ (רמת ה DOING) – שמשמעותו כניעה ושיעבוד לפחד מהחמצה, לאוטומטים, הרגלים ודחפים – שהם הכי הפוך מחופש.
אפשר לנהל את הפחד מהחמצה
זה בידיים שלנו. במקום שהפחד מהחמצה ינהל אותנו, ניתן ללמוד איך לנהל אותו.
לאחרונה צץ בשיח מושג חדש – JOMO, The Joy Of Missing Out – השמחה שבהחמצה.
מפתחת המושג JOMO היא כריסטינה קרוק, שפרסמה את הספר לעזרה עצמית The Joy of Missing Out: Finding Balance in a Wired World. קרוק מתייחסת לממדי התופעה ומאפייניה בהקשר להתנהגות הגולשים ברשתות החברתיות והחוויה הרגשית שלהם מול האינטראקציות הבין-אישיות שמתנהלות בהן. היא בהחלט מציעה מהפכה תודעתית ושינוי תפיסתי ולא בכדי זוכה לתהודה גדולה בקרב אותם אלה שמבקשים לעצור את השפעת ה FOMO על אורח ואיכות החיים שלהם. הגישה שלה קוראת להחליף את ההשוואה החברתית בערכים של פרודוקטיביות, שינוי הרגלים, הימנעות מהסחה דיגיטלית, חופש ממסכים, התפתחות אישית, מודעות עצמית, בחירה עצמאית ותרגול מדיטציה.
המושג JOMO, מתייחס לבחירה יזומה והתמסרות למה עושה לנו טוב ב-א-מ-ת, להבדיל מהצורך בסיפוק מיידי שלכאורה נותן מענה לצרכים מידיים שלנו, אבל בראיה רחבה ולטווח הארוך יכול לגרום לנזק מתמשך. מעצם הבחירה המודעת, הניתוק מתחושת ההחמצה קורה מאליו. במצב זה, מיקוד תשומת הלב בשביעות רצון משמשת חלופה יותר מראויה, לפחד מהחמצה. במקום לאכול את הלב, עומדת בפנינו בחירה מודעת בבריאות רגשית. עצמאות במקום שעבוד. כריסטינה קרוק קוראת לזה: ‘השמחה שבהחמצת הדברים הנכונים’.
איך לאמץ את גישת ה – JOMO בנוגע לאוכל, ובכלל… ?
כדי לאמץ לחיינו את גישת ה – JOMO חשוב להכיר תחילה את ה FOMO ובהשפעתו על ההתנהלות שלנו. בנוסף, כדאי לשקול להכיר בנתון המפתיע הבא: דווקא הפער בין ההיצע והשפע, לבין סיפוק משאת הנפש וההשתוקקות, הוא זה שמעלה רעב רגשי!
גישת ה JOMO מאפשרת לנו לחוות שפע באמת, גם בתחום האוכל והאכילה.
כדי להפוך אותה לחווית חיים, נדרש לעשות סוויץ’ בראש, טוויסט במערכת החשיבה ולעצב מחדש את התודעה:
- להכיר ברעיון, שלא פעם, ה FOMO הוא זה שמכתיב לנו את הבחירות שלנו ושולח אותנו לאכול הרבה מעבר למה שהגוף צריך (אכילה רגשית), ולזהות אותו כשזה קורה, בזמן אמת.
- להכיר ולקבל את זה, שאוכל הוא לפעמים ‘רק אוכל’ שנועד להזין (לתדלק) את הגוף – לצד ההכרה במשמעויות הרגשיות שאנחנו טוענים עליו (אוכל=חגיגה, בילוי וכד’) ולהבין, שבעקבות אותן משמעויות (שלאו דווקא מודעות לנו), יכולה גם להיות אכזבה אחרי שאכלנו…
- להכיר בכך שלמרות שלאוכל יש הילה ‘יוקרתית’, שנתפסת (באופן לא מודע) כ’הזדמנות חד פעמית’ שאסור לפספס, לא בטוח שאפשר לספק את הציפיות ממנו באופן מלא, בכל פעם, בכל זמן.
- להכיר בכך שהרעיון ש’יש מספיק אוכל’ נשמע הגיוני, אבל לא בהכרח נלקח בחשבון בזמן אמת לפי אופן ההתייחסות שלנו וההשתוקקות הבלתי נגמרת שלנו לסיפוק מהאוכל. ככה אנחנו בנויים.
- להכיר את המחשבות שלנו ולקחת בחשבון שהן לא אמת. הן אפשרות אחת מיני רבות.
- לנתק את הקשר האוטומטי המיידי בין רעב רגשי לאכילה רגשית ולקחת בחשבון, שלא כל ‘רעב רגשי’, חייב להוביל ל’אכילה רגשית’.
- להפעיל חופש בחירה בכל רגע, כמיטב יכולתנו – שיקולי רווח והפסד באופן מודע – ‘מה אני מרוויחה ומה אני מפסידה’, וזאת תוך הכרה בכך שכל בחירה חובקת בצידה ‘הפסד’ מסוים.
- ללמוד לחיות בשלום עם כאב ההחמצה – הוא כאן כדי להישאר. אפשר למתן אותו דרך ניתוק הקשר האוטומטי בינו לבין אכילה רגשית.
- לכלכל את הבחירות שלנו. כל שיקול מודע – לטווח קצר וארוך – הוא בעל יתרונות וחסרונות וכל בחירה היא לגיטימית, כל עוד בוחרים מתוך חופש ולוקחים אחריות על הבחירה.
- להסכים לוותר בשמחה על מה שבחרנו-לא-לבחור – על המשך האכילה, על ‘הצורך לרזות’, וכד’. במקום לאכול את הלב, עומדת בפנינו האפשרות להתייחס לכך, כמו שכריסטינה קרוק קוראת לזה: ‘השמחה שבהחמצת הדברים הנכונים’.
לסיכומו של עניין ובחזרה לשאלה בה נפתח המאמר:
האם יתכן שהמפגש בין חווית ההחמצה לשפע האוכל מוביל אותנו לחיים בחווית פספוס מתמשכת?
הנתון המפתיע, שדווקא סביבת השפע היא זו שגורמת, לא פעם, לתחושת מחסור מתמשך במגוון תחומי החיים ומכרסמת באפשרות שלנו לחוות חווית סיפוק והנאה, אינו ברור מאליו.
ויחד עם זאת, הדרך בה הפחד מהחמצה שולח אותנו לפנות לאוכל, בדרכים מגוונות, ומשפיע על דפוסי האכילה הרגשית, לא מקבל מספיק התייחסות נאותה, כשמדובר בשיח על אכילה רגשית.
אני מאמינה שלאור האופן בו ה FOMO מכתיב, עד כדי מנהל, חלק לא קטן מהאכילה הרגשית שלנו, ראוי להעמיק ולהבין את התופעה והשלכותיה על האכילה שלנו, במידה ומעוניינים לשנות אותה מהיסוד ולרפא אותה.
האפשרות היא בידינו – לחיות ולהתנהל על ידי ה FOMO או לבחור ב JOMO מתוך מודעות עצמית. להשתחרר מהפחד מהחמצה ולהנות מ’השמחה שבהחמצת הדברים הנכונים’.
הצטרפי גם את
לאלפי הנשים שכבר עברו בהצלחה את השינוי
תכנית חופש מאוכל
תכנית הליווי שתעזור לך פעם אחת ולתמיד
לאכול מסודר ובשליטה
