זה לא סוד שאחד העקרונות המרכזיים של שיטת ‘חופש מאוכל’ הוא אכילה לפי רעב ושובע, וזאת, כי הוא במהותו מגלם את החופש במרחב של האוכל והאכילה.
כשאני מציגה את הרעיון הזה בפני מתעניינות בשיטה, לעיתים, במעין הומור שחור ועם הרבה כאב, אני שומעת אחת משניים: “אני לא מכירה מהי תחושת רעב. אף פעם לא רעבה” או “אני לא מכירה שובע. אני כל הזמן רעבה”.
האם ייתכן שבין השורות הללו מסתתר פחד מרעב?
רעב ושובע – למה זה כל כך מאתגר?
כל אחד כבר יודע, שרעב הוא תופעה טבעית, בריאה, שמלמדת על כך שהגוף שלנו זקוק לאנרגיה כדי לפעול וכשלא מזינים אותו בזמן ובכמות שהוא צריך הוא שולח אותות פיזיים בצורה של רעב. זו תחושה גופנית הישרדותית שבה מערכות גופניות שונות פועלות יחד, בין היתר, כדי להתריע על מחסור “בדלק” – בחומרי הזנה, או על שובע, כשאכלנו די. החוויה הגופנית של מילוי הצורך, באה, בדרך כלל לביטוי, בהרגשה של סיפוק ורוגע. הרי גם הגוף, כמו כל דבר בטבע, שואף לאיזון, ואף יודע לאזן את עצמו. במהלך הילדות המוקדמת, באופן טבעי מקשיבים לגוף ומספקים לו, כל פעם, את המזון שהוא זקוק לו. עם השנים מתפתחת נטיה להקשיב יותר ויותר החוצה ופחות פנימה לגוף, וכך המנגנון הטבעי משתבש.
סך הכל זהו מנגנון פיזי הישרדותי – הרעב, כמו השובע, הם אותות טבעיים של הגוף שמלמדים אותנו מתי וכמה לאכול, וכך למלא את צרכיו. ולמרות שהרעב הוא בסך הכל ביטוי של חוסר בגוף – בעיקר אחרי שלא אכלנו כמה שעות – אותו ניתן למלא בקלות ולהגיע לשובע, אצל רבים מאיתנו הוא נתפס כאיום, לפעמים מעבר למידת הסכנה שהוא באמת נושא בחובו.
אז למה הרעב כל כך מאיים עלינו?
להבדיל ולצד תחושת הרעב הטבעית – יש את הפחד מרעב. נכון, יש את הרעב שהוא סימן למחסור בגוף, אבל יש גם את מה שהוא מסמל. הרבה אנשים חווים פחד מרעב, ובדומה לעוני, לרעוב זה באמת מפחיד, למרות שבעידן שלנו אין לכך, לרוב, סיבה מוחשית.
את המאמר הזה אני רוצה להקדיש להתבוננות על הרעב, ההשפעה שלו, ועל הדרך בה אנחנו נוהגים לתפוס אותו, מתוך הנחה שהוא, כמו גם השובע, מסמל משהו הרבה מעבר לתחושת הגוף הטבעית.
לשם כך אקדים ואומר, שכדי לקיים דיון פורה בטבעו וטיבו של הפחד מרעב והשפעתו על האכילה, רצוי לעשות הבחנה בין 2 מושגים: כאב וסבל. זאת מכיוון שלעיתים, הפחד מהכאב ו/או מהסבל, מושלך על הרעב והופך אותו לאישיו.
מה ההבדל בין רעב רגשי לאכילה רגשית?
כאב לעומת סבל
הרבה פעמים אנחנו משתמשים לסירוגין במילים “כאב” ו”סבל” כאילו הם אותו הדבר, אבל חשוב לעשות הבחנה ביניהם.
הכאב הוא בלתי נמנע. הסבל הוא בחירה.
כאב – זו תחושה בגוף, מנגנון הגנה בריא וטבעי, אותו החיים מזמנים, לעיתים באופן קשה ביותר, ויכולים להתלוות אליו גם רגשות קשים וכואבים.
הסבל, לעומת זאת, הוא תפיסת הכאב. כלומר, הפירוש והמשמעות שאנחנו נותנים לכאב או למקור הכאב, שיכול להיות מכאיב ו’בלתי נסבל’ בפני עצמו. אפשר לומר שלמעשה, הסבל נובע מההתנגדות לכאב או מצב, ומופיע, בדרך כלל, לאור הפער שמתגלה, בין המציאות כמו שהיא – לבין איך היינו רוצים שתהיה.
יחד עם זאת, אף אחד לא מחוסן מפני כאב. אי־נוחות וכאב, ברמה כזאת או אחרת, הם חלק בלתי נפרד מהחיים שלנו. אין אפשרות לעבור את החיים ללא כאב כלל. כל כך חשוב לדעת את זה ולהכיר בזה, כי בעומק לבנו אנחנו מקווים שיום אחד כאב לא יהיה יותר חלק מחיינו.
כשמקבלים את זה שכאב הוא חלק מהחיים, לומדים לחיות איתו ומידת הסבל פוחתת, בין אם מדובר בכאב פיזי, ובין אם בכאב נפשי.
לדוגמא – חוסר הצלחה להתקבל לעבודה שמאד רצינו בה והתאמצנו להשיג יכולה בהחלט להכאיב. הסבל, לעומת זאת, נובע מה’סיפור’ שאנחנו מספרים לעצמנו על חווית ההחמצה או על העתיד העגום שמחכה לנו עקב המקרה.
אנשים עם אכילה רגשית מוגברת, למדו, עם הזמן, לפנות לאוכל כדי להפיג או להעלים את הכאב. אבל אוכל לא יכול להעלים את הכאב, אין לו תכונה כזאת. נכון שהאוכל והאכילה ‘מרפדים’ את הקושי או הכאב והופכים אותם לנסבלים יותר, לפחות בחלק מהמקרים. למרות שכמה רגעים אחרי האכילה נוכחים לגלות שההקלה אינה אלא רגעית, שאינה יכולה לפתור את הכאב או הסבל, ולא פעם אפילו מחמירה אותם.
במקום לצפות שהכאב שלך ייעלם ולא ישוב עוד, התחילי להכיר בו כחלק מהחיים. כך תוכלי לקבל ולהכיל אותו, להתמודד וללמוד ממנו. כשמגיעים לפתחך קושי או כאב, הזכירי לעצמך שכאב הוא חלק מהחיים, נשמי והיי נוכחת, ובחרי איך את רוצה להתמודד איתו – בלי להשתמש באוכל. בחלוף הזמן, עם ההבנה והתרגול, זה ייעשה קל וטבעי יותר.
הנה נקודת מבט מעניינת נוספת להרהר בה:
דווקא המחסור הוא אחד המנועים החזקים והבריאים ביותר של התנועה וההתפתחות בטבע.
כשלא מכירים מחסור לא מכירים בערך של השפע. ואז במקום להנות מה’יש’, נוטים להתמקד בפחד לאבד את מה שיש ומאבדים את החופש.
“אני גוועת… מתה מרעב”
למרות שרובנו לא באמת עומדים בסכנת מחסור קיצוני של היעדר נגישות למזון, הפחד מרעב קיים, ומושרש עמוק בתודעה הקולקטיבית. בתרבות המערבית ניתן למצוא לו עדויות וחיזוקים בסיפורים מהמיתולוגיה היוונית, תנ”ך, נצרות…
והחברה הישראלית, ויהודים בכלל, גם “סוחבים” איתם זכרונות מתקופות של הגליה ורדיפה וטראומה מהשואה, כמו גם מתקופת הצנע, שהטביעה את חותמה על הפחד ממחסור. מכאן, שרובנו גדלנו בבית ההורים על שיח שמתבסס, בחלקו, על פחד ממחסור – “לא זורקים אוכל”, “יש ילדים רעבים באפריקה”, “לנו לא היה…”. לצד זה, דיאטות מבססות ומגבירות את הפחד מהרעב ומטפחות אותו כשהן מחנכות אותנו להזהר מלהגיע לרעב.
כך, השיח הזה עובר מדור לדור: רעב=מחסור=כאב=סבל=מוות.
כך או כך, למדנו לברוח מהכאב והסבל (שרק חלקם כרוכים ברעב אמיתי), לעבר העונג. והאכילה בהחלט מסבה לנו עונג.
אפשר להתבונן על התופעה הזו דרך עקרון העונג – רעיון שפיתח זיגמונד פרויד, לפיו מה שמניע את האדם הוא השאיפה להגיע להנאה מקסימלית, ומנגד, לחוות כאב מינימלי. אף אחד לא רוצה לסבול.
כתינוקות, אנחנו פועלים על פי עקרון העונג בלבד. לא מסוגלים לדחות סיפוקים, צריכים סיפוק מיידי. עכשיו!. במהלך החיים מתפתח אצלנו גם עקרון המציאות, לפיו אנחנו אמנם נחפש אחר סיפוקים ונעשה הכל כדי להימנע מכאב, אך נהיה מוכנים גם לדחות סיפוקים במידת הצורך.
והיות ואכילה היא גם מקור של עונג, אנחנו נדרשים ללמוד לאזן בין הצורך בסיפוק מיידי – לדחיית סיפוקים (כמו בתחומים נוספים בחיים).
אני מאמינה שהפחד מהרעב, אצל רבים מאיתנו, קשור מצד אחד בכמיהה לעונג שבאוכל ובאכילה, ומן הצד האחר, באמונות, בדרך כלל בלתי מודעות, שבבסיסן ההתייחסות לרעב היא כאל גורם סכנה, אפילו סכנת חיים, עד כדי אימת מוות (שגם היא לא בהכרח מודעת). כך, הדחף לאכול ולהימנע מרעב, מתנגש בפחד מהתוצאות של אכילת היתר (השמנה, פגיעה בבריאות, פגיעה בתדמית ובדימוי העצמי, וכן הלאה).
הכל בראש… גם הפחד מרעב
בעוד הרעב מורגש בגוף, הפחד ממנו מתחיל בראש.
מה אנחנו חושבים על הרעב שהופך אותו לכל כך מאיים?
כשאני מבקשת מהתלמידות בקבוצות ‘חופש מאוכל’ להעלות אסוציאציות בקשר לרעב ולשובע,
אלה חלק מהתשובות:
רעב
צורך דחוף, סבל, מצוקה, חוסר שליטה, עצבנות, חוסר בסיפוק, צורך בחיבוק פיזי, רעב רגשי, צורך לא ממומש, פחד מהלא נודע, ריצוי, לא יהיה לי, חולשה, עייפות, חסר, פחד, לחץ, ריקנות, אי-נוחות.
שובע
רוגע, סיפוק, הנאה, ביטחון, שקט, שקט נפשי, הרגשה טובה, נחת, בריא, טעים, שעמום, ממלא, נעים. (התשובות האלה: מבאס, כבדות, מלאות – מתייחסות יותר לשובע יתר).
בתשובות הללו מסתתרות האמונות הנפוצות בקשר לרעב.
בחני את עצמך: אילו אמונות את מזהה אצלך?
“להרגיש רעב זה סבל, אי-נוחות”
“להרגיש רעב זה מפחיד / מלחיץ”
“צריך להימנע מרעב בכל מחיר”
“צריך לאכול באופן מסודר / לפי לו”ז מסוים גם אם לא רעבים, כדי לשלוט ברעב ובאכילה”
“אם אחכה עד שאהיה רעבה זה יכשיל אותי בדיאטה”
“אני לא יכולה לסמוך על עצמי כשאני רעבה לא לאכול יותר מדי”
“אכילת מתוקים לא קשורה לרעב בכלל”.
אמונות אלו ואחרות משקפות פחד מרעב, והן משמשות מעין עדשות משקפיים דרכן אנחנו “מסתכלים” על הרעב ומכאן גם פועלים בהתאם.
ייתכן שהן תולדה של זכרונות שליליים מהעבר, נסיונות דיאטה בהם חווים תחושת רעב בלתי נסבלת (שגובלת, באופן לא מודע לעיתים, עם פחד ממוות). כמו כן הן עשויות לשקף חשש מחוסר שליטה ברעב ו/או באכילה, פחד מעלייה במשקל, חוויה של חוסר ודאות ביחס לזמינות האוכל, וכד’.
לכן אין פלא שאמונות כאלו מניעות להימנעות מרעב, לעומת האמונות על השובע, שמן הסתם, נעימות יותר:
“שובע נותן רוגע, סיפוק, הנאה, הרגשה טובה”, וכן הלאה.
מי לא יכולה להזדהות איתן?
נראה שאמונות מסוג זה, שמחזקות פחד מרעב, באופן מסויים עוזרות לנו לשמור על עצמנו, ונותנות מענה לצורך שלנו בסיפוק מיידי. נשאלת השאלה האם הן עוזרות לנו להגיע לתוצאות שאנחנו רוצות בטווח הארוך? הניסיון מראה שהתנהלות לאורן לא מחזיקה מעמד לאורך זמן, והן עלולות להוביל להתפתחות דפוסי אכילה תגובתיים שפוגעים בבריאות הגוף והרגש, כגון ניסיון להימנע מאכילה בכלל, אכילת יתר או אכילה של אוכל לא בריא, יותר מדי מהאוכל הבריא וכד’. וזאת לעומת חשיבה (אמונות) שאינה מתבססת על פחד מרעב אלא על הרעיון שרעב הוא, מן הסתם, מנגנון גופני טבעי שקורא לנו לספק לגוף את המזון לו הוא זקוק, כדי לתפקד.
הנה כמה אמונות מיטיבות יותר על רעב שיכולות לאפשר לך מידה גדולה יותר של חופש באכילה, אולי תשקלי לאמץ אותן, או דומות להן:
“רעב הוא איתות מהגוף שלי שהוא זקוק לאוכל”.
“הקשבה לגוף מאפשרת לי לדעת מתי אני צריכה לאכול”.
“גוף האדם יודע כמה ואיזה מזון הוא צריך”.
“הכרות עם מנגנון הרעב ושובע ואכילה לפיו מאפשרת הנאה מלאה מאוכל”.
ועוד…
מה את עושה כשהבטן מתחילה לקרקר?
לא בכדי אנחנו מקשרים בין רעב למוות. כאשר אנחנו רעבים, אנחנו לא יודעים מה הולך לקרות. אנחנו עשויים להרגיש חלשים, עייפים, או חסרי אנרגיה. אנחנו עשויים להניח, או חוששים על סמך תופעות מן העבר, שלא נוכל לתפקד בצורה ראויה לאורך זמן.
הרעב הוא אחד הגורמים המובילים לתמותה בעולם. אנשים רבים מתו לאורך ההיסטוריה בגלל שרעבו למוות. לכן, הרעב קשור לתחושת פחד מוות פוטנציאלי. פחד עמוק וסמוי, פן יגמר האוכל בעולם ונמות מרעב.
הפחד שיש לנו מהרעב (בעיקר לאוכלות רגשית), קשור לקושי (המובן) לחוות מחסור – פיזי או רגשי, קונקרטי או סימבולי, אישי או קולקטיבי. חשוב לציין, שרעב רגשי מרגיש הרבה פעמים, ממש כמו איתות של רעב פיזי – סוג של ‘כאב לב’ שגורם לתחושה של רעב פיזי.
הפחד הזה עשוי להציף רגשות קשים להכלה ולהתמודדות, ללא קשר אם מדובר על רעב, מחסור או כאב – עתידי, מדומה, או סימבולי. כתוצאה מכך למדנו לאכול, לפעמים מראש, כתגובת מנע, כדי להקל על כאב רגשי, למרות שלא רעבים (פיזית) בכלל.
הפחד ממצב בו “נרעב לפת לחם” או “נחווה חרפת רעב” וניפול נטל על כתפי אחרים, נאבד את הערך והרלוונטיות שלנו כאנשים תורמים ומשפיעים בחברה, נחווה חוסר אונים ונרגיש שאין לנו שליטה על חיינו – כל אלה ועוד עלולים לצוף (באופן לא מודע לרוב), בשעה שהבטן מתחילה “לקרקר” לנו. למרות שנהוג לחשוב כך, קרקור-בטן לאו דווקא פירושו שהגוף זקוק ל’דלק’, אבל האבסורד הוא שהיות ופוחדים להיות רעבים, אוכלים. ולפעמים אוכלים יותר – ‘בשביל אחר כך’…
הפרדוקס הוא, שעל פי עיקרון העונג, בגלל מכלול הרגשות שקשורים ברעב, נעשה הכל כדי להימנע ממנו וננוע לעבר העונג שבאכילה ובהתמלאות. בו בזמן שדווקא הרגשות הללו, מטבע הדברים, מובילים לעיתים קרובות, לאכילת יתר ולכאב גדול יותר – פיזי ורגשי. מכך יוצא שבפועל, לוקחים לצלחת או מזמינים, הרבה פעמים, יותר מדי אוכל, וגם קשה לעצור בזמן, היות ובדרך כלל כשרעבים, קשה לדמיין תחושה של שובע, וכשכבר שבענו. קשה לדמיין שבאמת נהיה רעבים אי-פעם.
הרגשות ביחס לרעב יכולים להיות מגוונים מאוד, ומשתנים מאדם לאדם בהתאם למצב האישי, לנסיבות החיים ולתרבות ממנה הגיע, ויחד עם זאת, כאמור, עבור אנשים עם אכילה רגשית, תחושת רעב יכולה לעורר רגשות חזקים ויכולה להיות מפחידה במיוחד. זאת בשל הקונוטציה הקשה שאנחנו נוטים לייחס לרעב. הרצון והמאמץ להימנע מהרגשות הללו מחזקים ומגבירים את הפחד מרעב, בקרב מי שמתמודדת עם אכילה רגשית ביתר שאת והפחד מהשמנה, מעצים אותו. כך שלא בכדי, כשיש אישיו עם אוכל, הפחד מהרעב גדול יותר, מכיוון שתחושת רעב בגוף עשויה להוות טריגר אוטומטי לאכילה בלתי נשלטת, ברגע שמתחילים. ואז בנוסף, עלולים לחוות תחושת אשמה או בושה, שמסלימות את הפניה לאכילה הרגשית.
לעומת זאת, אצל ילדים, ואנשים רזים מטבעם, הפחד מרעב הוא נורמלי. היות ואין התעסקות עם המשקל, אין פחד להשמין ולא חוששים מהיסחפות לאכילת יתר, הפחד מרעב, אם קיים, הוא ענייני וקונקרטי – איפה אוכל לאכול כשאהיה רעבה או אם כדאי לקחת איתי משהו לדרך.
לסיכום:
חשוב לזכור שרעב הוא תחושה טבעית, בריאה ונורמלית. כולנו מרגישים רעבים מדי פעם במשך כל יום. כמו כן, גם הרגשות הקשורים לרעב שימשו אותנו הרבה שנים והגנו עלינו. מכאן שאין דרך “נכונה” או “לא נכונה” להרגיש כשאת רעבה. עם זאת, כאשר נפגשים עם רגשות קשים לניהול, ישנן דרכים רבות אחרות ומיטיבות יותר להתמודד עם אותם רגשות ו’הרעב הרגשי’, במקום לפנות לאוכל. לשם כך, חשוב למצוא מענים חלופיים לצרכים שלנו, באמצעים יעילים יותר מאשר אכילה מעבר לצרכי הגוף, כדי להשתחרר מהפחד מרעב והמאבק במשקל.
הצטרפי גם את
לאלפי הנשים שכבר עברו בהצלחה את השינוי
תכנית חופש מאוכל
תכנית הליווי שתעזור לך פעם אחת ולתמיד
לאכול מסודר ובשליטה
המטרה של תהליך “חופש מאוכל” היא לחיות את החיים במלואם, תוך מימוש והגשמה עצמית, בעזרת טרנספורמציה ביחסים עם האוכל, האכילה, הגוף, המשקל, הַמַּרְאֶה, ובכל יתר תחומי החיים. הערך המוסף בתהליך הוא ההזדמנות ללמוד, דרך מערכת היחסים שלנו עם אוכל, עם המשקל ועם הגוף, להיות ערות למי שאנחנו ולבחירות שאנחנו עושות בחיינו בכלל, תוך מימוש עצמי המלא ביותר האפשרי. וזאת על ידי החופש שאנו יוצרות, ההיכרות עם המגבלות שלנו ומה יצר אותן, והכרה בגדוּלה שלנו, ולצמוח דרכן. זהו תהליך של לימוד ותרגול הוויות של הקשבה, מודעות ובחירה, שבאמצעותן ניתן להתבונן במה אנחנו “שמות” על אוכל, האכילה, על הגוף, המשקל, ועל הַמַּרְאֶה, ובמקרה שלנו גם הרעב והשובע והפחד מרעב, כדי ליצור לעצמנו נינוחות והתנהלות-מתוך-חופש בתחומים אלה, ובעוד ועוד תחומים בחיים.
2 מחשבות על “טבעו וטיבו של הפחד מרעב והשפעתו על האכילה הרגשית”
אופירה יקרה , מרגישה שהבידול שעמדת בו במאמר, המבדיל בין רעב הרגשי הרגשי להאכילה הרגשית מאפשר לי עוגן פראקטי בהתמודדות ועל כך תודה רבה לך
תודה על תגובתך, רינה יקרה,
שמחה שנתרמת מהבידול הזה.
בהצלחה בהמשך.