אחד האתגרים הגדולים שלנו בעורף הוא לשמור על השפיות, ולו כדי שללוחמים ולנפגעים יהיה לאן לחזור. הפגיעה המורלית במצב שאנחנו עומדים בו כרגע היא טבעית ונורמלית, אבל… כשהיא מתגברת ומתמשכת לאורך זמן, היא מחלישה, והיא מקבעת את הטראומה ומנציחה אותה (פוסט טראומה).
אני מאמינה שכנשים ואמהות, יש לנו מחויבות, בימים כאלה, לשמור על השפיות עד כמה שניתן, שלנו ושל הסובבים אותנו, בבית ובסביבה הקרובה, ועד כמה שאפשר, גם הרחוקה. ואחד האמצעים המרכזיים לכך הוא לנהל את האכילה הרגשית. זאת מכיוון שהאכילה הרגשית, בעודה משמשת כפתרון זמני לבעיה, עשויה להפוך לבעיה בפני עצמה, להתקבע ולהשתלט עלינו.
מה זה אומר ‘ניהול האכילה הרגשית’?
זה אומר ללמוד איך לא להילחם באכילה (ולהתאפק בלי סוף), ובאותו זמן גם לא להיכנע לה (ולאכול בלי סוף).
ניהול האכילה הרגשית הוא קריטי לבריאות הנפשית והגופנית שלנו. במצבי שגרה, וכל שכן במצבים משבריים כמו המצב שנקלענו אליו.
למי מאיתנו שיש נטיה לפנות לאוכל במצבי מצוקה רגשית, התקופה הזו מאתגרת במיוחד, כי מבחינה רגשית היא מתאפיינת ברגשות קשים, שכעת מופיעים בעצימות גבוהה, לאורך זמן ובמנגנון שמגביר את הכאב והסבל, אותו קשה עד בלתי אפשרי להכיל במצב קיצוני שכזה:
פחד
חוויה של חוסר ודאות וחוסר שליטה.
התחושה שמה שהיה כבר לא יהיה, שהכל יכול לקרות ואין לצפות את העתיד, הקרוב וגם הרחוק.
חוסר אונים
חווים תחושה איומה שקצרה ידינו להושיע, להחזיר את הגלגל אחורנית, להגן על היקרים לנו.
אשמה
החוצה – מחפשים מי אשם
פנימה – חווים רגשות אשמה על כך שאנחנו, או הקרובים לנו, לא נפגענו כמו אחרים, או על מה עשינו או לא עשינו, ועל זה שלא מספיק עושים כדי לתרום.
כעס
כועסים ברמה הכללית על מה שקורה ומי שעשה, מי שאשם בכך שלא עשה, ובסביבה הקרובה, כשהפתיל קצר – כועסים על כל אחד וכל דבר.
עוד על הַפְּנִיָּה לאוכל במצבי מצוקה:
עולם האימון יודע לערוך הבחנה בין שני תחומים בהם אנחנו משקיעים את תשומת הלב (שהיא, כידוע, חומר הגלם ממנה אנחנו יוצרים את המציאות, הפנימית והחיצונית שלנו):
הדאגה – השקעת תשומת הלב שלנו בדאגה על אותם אירועי חיים שאין לנו דרך לשנות.
הדאגה, למרות שמוצדקת, אינה עוזרת ומחלישה את החוסן שלנו. מדובר במחשבה לא אפקטיבית שמרוקנת את הכוחות שלנו.
ההשפעה – השקעת תשומת הלב שלנו באותם אירועי חיים עליהם יש לנו אפשרות ודרך להשפיע, שיש לנו דרך לפעול כדי לשנות או לכוון. השקעת תשומת הלב שלנו בתחום ההשפעה שומרת על חוסן ובריאות נפשית וגופנית.
על מה אני לא יכולה להשפיע או אין לי השפעה ישירה כרגע?
על מה שקרה
על המצב הבטחוני
על גורלם של החטופים
על עתיד המדינה
על הרעב או החשק לאכול והאהבה לאוכל
על כך שצריך להתעסק באוכל יום-יום, להכין ולהאכיל את הילדים והמשפחה
על מה כן יש לי השפעה, במידה כזו או אחרת?
על הגישה שלי למה שקורה
על המחשבות שלי
על הבחירות שלי
על מצב הרוח שלי
על צריכת החדשות שלי
היחס שלי לעצמי ולסובבים אותי
הדרך שלי לעזור לעצמי ולהיות אפקטיבית
הכרה במה שבשליטתנו ועל מה יש לנו אפשרות להשפיע ולכוון באופן אפקטיבי, ועל מה שלא, מאפשרת להסיט את תשומת הלב מהדאגה (העקרה) ולכוון אותה לעבר מה שנכלל בתחום השפעתנו. יש לנו את היכולת לבחור. זה לא פשוט, זה לא קל, אבל זה אפשרי. ואפילו הכרחי. כדי לעזור לעצמנו ולסביבתנו לשמור על חוסן, ועל שפיות.
אין נוסחת פלא כללית שמתאימה לכולם. חשוב שכל אחת תבחר את מה שעוזר לה, מה מהווה עבורה עוגן בעת מצוקה. ולצד זה – גילויי חמלה הם קריטיים ועוזרים לקבל את זה שזה המצב, ואין לנו כרגע השפעה עליו. זה נכון בשגרה ונכון עוד יותר במצב של מלחמה, שמלווה באינסוף תחושות ורגשות קשים.
ניהול האכילה הרגשית משמעו, שאני זאת שמחליטה לגבי האכילה שלי, ולא הדאגה היא זאת שמנהלת אותה (אכילה אוטומטית או לא מודעת ברובה).
ההבדל בין מצב בו אנחנו מאפשרות לדאגה להשפיע עלינו, לבין האפשרות להשפיע אנחנו על המצב רוח שלנו – נמצא בראש. בחשיבה. התודעה היא זאת שמכוונת אותנו לחשוב שהכל אבוד, או על הטוב שגם נמצא, להתחבר לקרן אור…
מדובר על האפשרות לנהל את האכילה, כשבמסגרתה יש גם מידה מסוימת של אכילה רגשית, מתוך מודעות, חופש בחירה, חמלה והיענות לצרכים הרגשיים – בלי לאבד שליטה מוחלטת ובלי ‘להאכיל’ את את המערבולת הרגשית (להמשיך לאכול בלי סוף). חופש מאוכל, מאז ומתמיד, מתבססת על העיקרון של פיתוח יכולת בחירה – לגבי אכילה ובכל תחום, והיכולת ליצור את מציאות חיינו.
הצטרפי גם את
לאלפי הנשים שכבר עברו בהצלחה את השינוי
תכנית חופש מאוכל
תכנית הליווי שתעזור לך פעם אחת ולתמיד
לאכול מסודר ובשליטה
