זה בסדר, שפוי ונורמלי לפנות לאוכל במצבי מצוקה

בבקר שבת של שמחת תורה 2023, התעוררנו כולנו בהפתעה גמורה למצב בלתי ייאמן. כחברה שידעה מלחמות ואסונות מצאנו ועדיין מוצאים את עצמנו, אישית וקולקטיבית, חשופים לזוועות ועומדים מול מציאות בלתי נתפסת של זעזוע, כאוס, חוסר וודאות, כאב ומצוקה רגשית קשה מנשוא ואינסוף סימני שאלה.

מצוקה בסדר גודל כזה מביאה איתה תגובות שונות אצל כל אחד, אצל רבים מאיתנו היא גם קשורה לעיסוק מוגבר באוכל – מהתעסקות בהכנת אוכל למשפחות הנפגעות או לחיילים המגוייסים, דרך אגירת מוצרי מזון לשעת חירום, ועד לאכילה מוגברת בשעה שצופים בחדשות מול הטלוויזיה ובמידע המטלטל שזורם ברשתות החברתיות.

גם בימים כתיקונם, עבור חלק מאיתנו, העיסוק באוכל ובאכילה מהווה מפלט ממצוקה רגשית – אנחנו אוכלות כדי להקל על עצמנו, זה מה שנקרא אכילה רגשית. אכילה כזאת, בדרך כלל,  מלווה בביקורת עצמית, רגשות אשמה או הלקאה עצמית – התנהלות אוטומטית שנועדה לנצח במאבק עם האוכל, למרות שרוב הסיכויים שנפסיד בו בטווח הארוך והאכילה הרגשית רק תגבר.

היום, כמעט שבוע אחרי פרוץ המאורעות הקשים שמטלטלים את כולנו, באופן אישי וכחברה, כמערכת וכעם, ומזעזעים את הביטחון הקיומי הכי בסיסי שלנו, ברור שרוב מי שמכירה את עצמה כאוכלת-רגשית, סביר להניח תנהג כך, אולי אפילו ביתר שאת. עם זאת, יכולה להיות גם תגובה הפוכה למצבים קיצוניים כאלה של שוק, טראומה ועומס רגשי, בהם נסתם התיאבון (לפחות לתקופה הראשונית האקוטית) בה יש קושי גדול להכניס בכלל משהו לפה – רק באופן זמני כנראה, כי אם היית אוכלת-רגשית, התיאבון כנראה יחזור, ובגדול. 

כך או כך, אין ספק שיש לנו סיבות טובות ומוצדקות לאכול מעבר לצורך הפיזי – כל שכן, בימים של מצוקה קולקטיבית בעצימות גבוהה שכזו. ולכן חשוב לי להדגיש – אכילת-יתר של פיצוי לנחמה, הרגעה וטשטוש הרגש, או פעילות של בישול, אפיה, או כל מה שמרגיש כמו סימנים של אכפתיות, אחריות ודאגה – היא טבעית ונורמלית, אפילו לגיטימית, כדי לעזור להפיג את הכאב והמצוקה כשהם בסדר גודל לא טבעי, ומסייעת לשמור על השפיות.

כי אחרי הכל אוכל הוא כמו חבר, הוא נאמן, תמיד נמצא שם עבורנו ומפיג פחד ובדידות.
העיסוק באוכל משמש גם להסחת דעת שמאפשרת לנו להיות עסוקים ולרגע קט לא לחוות את המצוקה הרגשית.
אוכל מטבעו, הוא מרגיע, מנחם, נעים בגוף ובנשמה.