בפראפרזה על המשפט הידוע – כשהתותחים רועמים המוזות שותקות.
אכילה אוטומטית בעיתות משבר
מהויקיפדיה: משבר מציין אירוע או תקופה חריגה בעלת פוטנציאל השפעה שלילי בחיי יחיד, חברה, ארגון או מדינה אשר תוצאותיו יכולות להביא לפגיעה חמורה עד כדי איום על עצם קיומם. בעברית, שורש המילה משבר הוא “שבר”, מונח המציין שינוי גדול ובלתי צפוי בחיים, המייצר שבר בין דרך החיים בעבר לזה שבהווה. משבר יכול להיות מפתיע או תוצאה של הידרדרות לאורך זמן.
כולנו עומדים בימים הכל כך קיצוניים מול קונספציות שנשברות, אמונה שנשברה, והחוסן האישי והקולקטיבי שלנו עומד למבחן מול תחושה של סכנה לקיום פיזי וידיעה שמה שהיה כבר לא יהיה.
ההתעסקות באוכל היא תגובה אוטומטית לתחושה של סכנה קיומית. לכן, בעיתות משבר, שוברים גם דיאטות או הקפדה על אכילה בריאה.
בעזרת האוכל – שהוא כל כך בסיסי וראשוני לקיום והישרדות, אנחנו
מעכלים את ההלם
בולעים את הפחד
מעבדים את הכעס
מטשטשים את האשמה (או כל רגש לא רצוי אחר)…
תגובה אוטומטית היא מנגנון הגנה ראשוני ופרימיטיבי. תגובה שחוזרת על עצמה באופן אינסטינקטיבי מול גירוי מסוים, ללא בחירה וללא שליטה. זה יכול להיות רגש שעולה, זיכרון קדום שצץ באופן אסוציאטיבי, שנלווית לו “תובנה” בלתי מודעת שגיבשנו אי שם בעבר, שבדרך כלל מניעה פעולה אוטומטית. האוטומט מופיע כשחוזרים לרגע למצב בסיסי של הישרדות. המוח פועל באופן אוטומטי – מרכז משאבים ומפנה אותם לתגובה הראשונית והבסיסית שנגישה לו. כך, למרות שאנחנו מודעות, ולמרות שהבטחנו לעצמנו ש’זה’ לא יקרה שוב, כוח הרצון לא עוזר פה. זה קורה מיידית, במהירות ובאופן אוטומטי, בלי זמן למחשבה ולכן מתגבר על שיקול הדעת. שולט ומשתלט עד שקשה עד בלתי אפשרי לשלוט בזה. האוטומט חזק מאיתנו וקשה מאד להחזיק מעמד מולו ולשלוט בו.
במצב שאנחנו נמצאים בו, באמת יש לנו ‘סיבות מוצדקות’ להתנהגות האוטומטית הזאת של אכילת-יתר, אבל מכיוון שקשה לנו להתייחס בחמלה לאכילה המופרזת שלא ‘צריכה’ לקרות, היא מלווה ברגשות אשמה – אנחנו מרגישות אשמות ומאשימות את עצמנו.
בין היתר, כי גם אשמה או האשמה עצמית היא תגובה אוטומטית למצבים בהן אנחנו חוות אובדן שליטה וחוסר אונים קיצוני.
עוד על הַפְּנִיָּה לאוכל במצבי מצוקה:
רגשות אשמה ואכילה אוטומטית
במשבר קולקטיבי, צצים, באופן כמעט ‘אוטומטי’, אצל רובנו, גם רגשות אשמה ‘חברתיים’ שמבטאים הזדהות עם הסבל הקולקטיבי – תופעה נורמלית כחלק מהצורך בשייכות.
אני מרגישה אשמה (= אני לא בסדר)… ואני מרגישה בושה על כך ש’אני לא בסדר’ – אני ‘לא מספיק’, בהשוואה לאחרים ואחרות שמתגלות אצלם תעצומות נפש בלתי נתפסות או סבל בלתי ניתן להכלה.
כך יוצא שאנחנו חוות אשמה גדולה שמתייחסת למצב
אשמה על שאני לא סובלת כמו אחרים.
אשמה על שאני בחיים, ששרדתי.
אשמה על שלא עושה מספיק.
אשמה על ששוקעת מול מסך הטלויזיה שעות ארוכות.
אשמה על שאני מרגישה טוב.
אשמה על שאני לא מרגישה טוב.
אשמה שאני אוכלת יותר מדי בלי אבחנה.
ומכיוון שאשמה היא אחד הרגשות המעורבים באכילה הרגשית ביתר שאת – הן כגורם לתופעה והן כתוצאה שלה, שהופכת לגורם בפני עצמו, רגשות האשם מתעצמים במשבר.
ויקיפדיה: אשמה היא מצב רגשי בו אדם מאמין שהתנהג (כולל התנהגות פנימית – מחשבות, רגשות וכו’) באופן לא מוסרי בכך שהוא עשה מעשה שהוא מאמין כי לא היה צריך לעשות (או לחלופין לא עשה מעשה שהיה צריך לעשות). אדם המרגיש אשמה מצוי בקונפליקט פנימי בין התנהגותו לבין ערכים מוסריים שהוא מאמין בהם, המכונים גם מצפון. אשמה היא תחושה של אחריות או חרטה על פגיעה או מעשה רע (בין אם אמיתי או מדומיין). כמו כן, לפעמים אנשים מרגישים אשמה מאחר שמצבם טוב יותר מאחרים – אשמת השורדים.
אבל להרגיש אשמה לא באמת עוזר. זהו הרגל ואוטומט.
ההרגל, האוטומט והדיאטה
למעשה, משבר בסדר גודל כזה שאנחנו חווים לראשונה כעם וכחברה בישראל, מעצים את נקודת התורפה של שיטת התזונה הנוקשה והדיאטות, עבור מי שמתמודדת עם אכילה רגשית בימי שגרה, וזאת, מכיוון שהאכילה הרגשית, מעצם טבעה, מתגברת במצבים קשים להכלה מבחינה רגשית. גם בימות שגרה, השליטה באכילה לאוכלות רגשית כרוכה במאמצים רבים יומיומיים, כל שכן, ברגע שמצד אחד המשאבים מידלדלים ותעצומות הנפש מופנות ל’מצב’, ומצד שני, האוטומט לפנות לאוכל בחיפוש אחר מזור, מתגבר. אין פניות ואין ‘ראש’ להשקיע תשומת לב בשמירה והקפדה.
לכן בסערה הרגשית הראשונה נשברת הדיאטה… היכולת להתגבר על הדחף האוטומטי לאכול באמצעות כוח הרצון, נשברת, בשעה שחווים שבר כל כך מטלטל. ברגע שנפרץ הסכר, מאבדים שליטה והאוטומט גורם לאכילה מופרזת בלתי מבוקרת.
כל עוד נדרש מאבק באוטומט מתגברת תחושת האשמה –
כשמרגישה רגשות אשמה–>אוכלת––>מרגישה אשמה שאכלתי––>אוכלת עוד – כפיצוי עצמי שמוליד עוד אשמה ומגלגל את כדור השלג של האכילה הרגשית האוטומטית.
זו בדיוק הסיבה שזמן משבר הוא לא זמן לנסות לשלוט במשהו שגם ככה אין לנו שליטה עליו (הרגל האכילה כמענה לרגשות וכו’). לכן מה שחשוב כרגע זה רק ‘למזער נזקים’.
אם נבין שזה מה שקורה לנו כרגע, בזמן כל כך רגיש זה, ונפסיק לריב עם עצמנו לגבי האכילה שלנו – נקבל את זה שיש סיבות מוצדקות לאכילה הזאת, ואפילו נסכם עם עצמנו שנטפל ונדאג לסוגית האכילה או המשקל אחרי יעבור זעם, גם אם יקח מספר חודשים – עצם שחרור המתח בנושא יכול כבר לשנות במקצת את אופן האכילה.
יחד עם זאת, אם כבר עכשיו את מוצאת שלטפל באכילה ולהוריד את העומס הרגשי הנוסף שנגרם כתוצאה מהאכילה הרגשית וכל הנילווה אליה יכול להחזיר מידה של שפיות לחיים שלך, את מוזמנת לתוכנית הליווי ריסטרט שנפתחת עכשיו כתוכנית חירום, ונותנת מענה בדיוק לזה.
הצטרפי גם את
לאלפי הנשים שכבר עברו בהצלחה את השינוי
תכנית חופש מאוכל
תכנית הליווי שתעזור לך פעם אחת ולתמיד
לאכול מסודר ובשליטה
הכלים שתקבלי בתוכנית ישרתו אותך לצלוח את המשבר הנוכחי ויעזרו לך למנוע או למתן תגובה אוטומטית גם במשברים בעתיד. מדובר על להכיר את תבונת הגוף ולהכיר בכוח שלו לאזן את עצמו, להניח לו לעשות את שלו ולשחרר אותו מהלחץ לרזות ואותנו, מהאשמה המיותרת.
באופן זה ניתן לצלוח משברים גדולים כקטנים בלי לפנות לאוכל.
כשאכילה קשובה לגוף מוטמעת והופכת להרגל אוטומטי, לא נדרש להקדיש תשומת לב יתרה בתחזוקה שלה ואין צורך להשקיע משאבים יוצאי דופן בשמירה על המשקל, וכך ניתן להקדיש את מירב המשאבים שלנו בהתמודדות עם המשבר.
2 מחשבות על “כשהתותחים רועמים הדיאטות נשברות והאכילה האוטומטית חוזרת”
שלום כולן, לא ברורים לי הכלים להתמודדות עם אכילה רגשית, מהמאמר הזה. מה שהבנתי מקריאות קודמות הוא הפניה למצב השובע של הגוף שלנו והוצאת מסקנות מכך (אני מרגישה שבעה כעת לכן לא אוכל יותר) ואם בכל זאת אכלתי, ניסיון להבין מדוע, לעומק, מעבר ל” עצבנו אותי כעת לכן אכלתי”.
בהקשר של המצב הביטחוני הנוראי כעת חשבתי שיש גישה כמעט תרבותית כלפי אוכל: אוכל הוא בריא, הוא מחזק אותנו. אם נאכל נהיה חזקים )”תאכל ילד כדי לגדול ולהיות חזק”. יש תרבויות בהן אישה שמנה נחשבת לאישה טובה בעוד הרזה היא חלשלושה ולא יכולה לספק את הסחורה. אני חושבת שאצל רוב האוכלות האוטומאטיות יש הרגשה שאוכל מגן עלינו ומחזק אותנו. וחזה אנינומכל כך זקוקות בתקופה כל כך מערערת ומפחידה כמו ימים אלו.
היי רוני, במאמר זה לא כלולים *כל* הכלים להתמודדות עם אכילה רגשית (יש הרבה – ברבדים שונים שלנו), עם זאת הרעיון של הכרה בכך שיש לנו סיבות מוצדקות לאכילה המיותרת הוא כלי מאד משמעותי (זה יהיה לך ברור יותר במפגשים הבאים של התכנית :).
תודה שאת מעלה את זה – הנושא הזה מלכתכילה מאתגר ויש לנו נקודות עוורות בו.
יום טוב.