אולי את מכירה את זה…
תשע בערב, סיימת עם ארוחת הערב וכל המסביב, הילדים כבר במיטות, שקט בבית, זמן לעצמך (או לזוגיות), אפשר רגע להתרווח, להרים רגליים ולנוח מהאינטנסיביות של היום, זמן טלוויזיה.
ואולי זה הזמן, את חושבת – לעשות כביסה, לקפל כביסה, לסיים עוד כמה מטלות בית או להתקדם עם העבודה שלקחת הביתה.
כך או כך, אז מתגנב הקרייבינג. התשוקה העזה למתוק (או לכל דבר) כל כך חזקה וזה מתחיל… הטיולים למטבח, הנשנושים של המתוק או של כל מה שאסור ומשמין, או אפילו של דברים בריאים יותר שקצת מרגיעים את המצפון ואת רגשי האשמה, אבל מיותרים לגמרי וגם ממש לא מספקים. וזה עוד יותר מתסכל אחרי שהצלחנו להתאפק יפה במשך כל היום.
איך מתמודדים עם הקרייבינג?
נתחיל מזה שבמלחמה הזאת תמיד נפסיד, אז עדיף לוותר מראש (על המלחמה, הכוונה).
זה לא אומר שעדיף להיכנע ולאכול ללא אבחנה. ממש לא. זה רק אומר שהמלחמה בקרייבינג לא עוזרת להפסיק אותו, לפחות לא לטווח הארוך.
חשוב להבין, שתמיד יש לנו סיבות מוצדקות למה אנחנו אוכלים גם כשלא רעבים, וזה נכון גם לאכילה והנשנושים המיותרים בערב או בלילה (ואני אומרת את זה בלי ציניות, אפשר לקרוא עוד על זה כאן) – ולהכיר בכך זהו הצעד הראשון. צעד זה מאפשר רגיעה ופניוּת מסוימות, על מנת ללמוד את הסיבות לכך וכדי לעשות משהו בנדון.
למה זה קורה?
את האכילה והנישנושים המיותרים בערב או בלילה, ניתן להסביר ממספר היבטים, אותם רצוי לבחון – כל אחד מהם לחוד או בשילוב של כמה מהם יחד.
למעשה, כדאי ונכון להסתכל על האכילה על פני רצף היממה – בהקשר לפעילות של כל חלק של היום והאכילה בו, היות ואיך שאנחנו אוכלים במשך היום משפיע על האכילה בערב או בלילה, וגם להפך – האכילה בערב-לילה משפיעה על האכילה ביום (שלמחרת בדרך כלל).
מה עושים עם התיאבון (קרייבנג) למתוקים, שמופיע בעיקר בערב?
כדי להבין למה זה קורה לך הנה מספר שאלות שכדאי לברר עם עצמך:
- האם האכילה שלך בדרך כלל מסודרת יותר במשך היום מאשר בשעות הערב?
בדרך כלל, סדר היום שלנו במהלך היום הרבה יותר מובנה, ולא פעם גם עמוס. כשנכנסים ל’מוד ערב’, ‘המשמרת השניה’ של היום היא פחות “אסופה”, לפעמים יש בה יותר פניוּת לפעמים פחות, והמרווח הזה הוא כר פורה לקרייבינג שמזדחל ומשתלט על ההגיון ועל מערכת קבלת ההחלטות שלנו.
- מה מצב העייפות שלך?
בדרך כלל עייפים יותר בערב – ויותר קשה לעמוד בפיתוי, להיות נוכחת ו’חזקה מול..’
עייפות מאפשרת לקרייבינג שמחכה לנו מעבר לפינה במהלך היום “לעשות מחטף” בתחפושת בוסט של אנרגיה כדי למשוך את היום עוד קצת. עייפות גוררת איתה אכילה רגשית שעוזרת לטשטש את החוויה ואת הקושי לסיים את היום.
- מה אכלת (או לא אכלת) במהלך היום?
אם לא אוכלים, אוכלים מעט מאד או מנסים להימנע מאכילה במשך היום, כל שכן לאורך זמן, התגובה לכך, בדרך כלל, היא התפרצות של אכילה ונשנושים שלא נגמרים בערב. גם כשאוכלים ביום ארוחות מסודרות ומקפידים על מה לאכול ומה לא, כשמגיע הערב לא תמיד יש לנו כוח להמשיך לשמור. כוח הרצון נחלש ויש תחושה ורצון להרפיה, ואיתה משתחרר גם ה”משטר העצמי” והקרייבנג מגיע – כאילו הוא בא להזכיר לנו את קיומם של צרכים רגשיים שלא באו על סיפוקם.
- . מה מחכה לך כשאת מגיעה הביתה?
כשאת מסיימת (בבית) את יום העבודה או מגיעה הביתה מהעבודה (מ’משמרת ראשונה’), מתחילה ה’משמרת השניה’ ועיסוקיה – כל אחת על המשתמע ממנה, וההרגל “להכנס הביתה דרך המקרר” משתרש ועוזר לנו בנקודה הזאת.
בדרך כלל ‘במעברים’, מצבים שדורשים רגע של הסתגלות, אכילה היא פתרון נפוץ. אולי יש נפילת מתח, אולי יש ציפייה, כשמגיעים (סוף סוף) הביתה, אבל עדיין לא ברור ‘מה הצעד הבא’. אולי רוצים קצת שקט וזה לא בנמצא, או ההיפך – הבית ריק מדי? מצד אחד מחכים ומייחלים לחופש וזמן פנוי (גם כשמאד אוהבים ומסופקים מהעבודה), מצד שני – מה עכשיו? מה אני באמת רוצה? יש לי את מה שאני באמת רוצה?
באופן הזה, מבחינה רגשית, האוכל “עוזר” לנו – אם למשוך את היום, אם לטשטש את חוסר הנוחות באזור הדמדומים – בין היום ללילה, ואם לטשטש את המעבר או למתוח את גבולות היום.
- מה מחכה לך מחר?
בדרך כלל, אכילת לילה מופיעה עקב השתוקקות חזקה להכניס משהו מתוק (או מלוח) לפה, והסיבות לכך לא תמיד ברורות לנו. אם נחקור בסקרנות את ההרגשות שלנו בזמן זה, יתכן שנגלה שלא מתחשק שהיום יגמר, או רוצה עוד מהשקט הזה של הלילה, אולי חוששת מהלילה או מתבאסת שעוד שעות ספורות כבר צריך לקום ליום חדש עם העומס הרגיל.
- מה “תוכנית האכילה” שלך להמשך הערב?
מכירה את המשפט הידוע – כשאין לי תוכניות, ליקום יש תוכניות בשבילי?
כשמחליטים להפסיק לאכול בשעה מסוימת בערב, ‘לא לאכול הערב כי אכלתי מספיק היום’ או להמנע ממאכל מסויים, באיזה שהוא שלב תעלה תגובת ה’דווקא’ הטבעית למה שאסור. ואז נעמוד בפני קונפליקט – בין להימנע מ’האסור’, לבין לאכול-למרות, שהוא גם ה”פטנט” למילוי צרכים רגשיים שעולים לא פעם, דווקא בשעות הערב או הלילה. וכאמור – במלחמה הזו תמיד נפסיד, גם אם נצליח להתאפק לזמן מה, ולא משנה כמה הבטחנו לעצמנו שהערב זה לא יקרה (להרחבה על כך ניתן לקרא פה).
כך או כך, הקרייבינג מאותת על צורך רגשי ומניע לאכילה רגשית שמאפשרת להירגע ומשמשת כאמצעי התמודדות לכל מצב של הסתגלות, כמו גם מעבר הביניים בין העיסוקים של היום לעיסוקים-מנוחה של הערב בבית.
באופן אוטומטי, כמו תמיד – אכלניות-רגשיות הולכות אל המוכר, הידוע והמנחם – האוכל, שעוזר להתמודד, להתנחם או להתפנק, במצבים של קושי או אי-נוחות מכל סוג, כולל הפרידה מהיום או השקט של הלילה, גם אם הסיבה לא ברורה מאליה (זה בתת-מודע) או הגיונית.
אז כן, יש לנו סיבות טובות ומוצדקות לאכול ולנשנש בערב (או בלילה) גם כשלא רעבה – כשהאכילה מהווה מעין ‘טקס מעבר’ או מספקת את הצורך בטקסים שמסמנים גבולות.
לא פשוט לנו לחוות את הקשיים, והאוכל הוא ‘באפר’ אפקטיבי למדי. עם זאת, כדאי, ואפשר, להגיע למצב שהאוכל לא ממשיך לשמש פתרון למה שהוא לא אמור לעשות (לתת מענה לצרכים הרגשיים), ולאכול מתוך חופש והקשבה לגוף ולמנגנונים הטבעיים שלו.
וכשבכל זאת אוכלים – חשוב שזה יהיה במודעות וברשות – מה שמצמצם את האכילה המיותרת, ובעיקר את רגשות האשמה.
ומכיוון ש”איך שאנחנו חיים, ככה אנחנו אוכלים, ואיך שאנחנו אוכלים, ככה אנחנו חיים”, הקרייבינג הזה מזמין אותנו לבחון את ההגדרה של תפקיד האוכל בחיים שלנו מחדש, לבחון את סוגיית הגבולות בחיים שלנו גם בתחומים נוספים בחיים, לזהות ולהיות בבקרה על שאר התפקידים של האוכל בחיינו, שהוא לא באמת נועד למלא ולהחזיר את האוכל לתפקיד הטבעי שלו. להתרגל לשאול את עצמנו – למה באמת אני רעבה עכשיו? מה באמת הגוף שלי צריך? ומה מבקש מאיתנו הרגש? להבחין ביניהם ולתת לכל אחד מהם מענה הולם לצרכיו.
