כשאני מציעה לתלמידות ‘חופש מאוכל’ לאמץ את הרעיון שאפשר לאכול מהכל ולהנות מכל ביס בלי להשמין, זה נשמע להן בהתחלה כמו חילול הקודש – הרי יש מאכלים שאסור להתקרב אליהם. ‘חומרים מסוכנים’ שמגלגלים את כדור השלג של האכילה הרגשית, זו שקשה להתאפק כשהיא תוקפת, גם באישון לילה.
“את אומרת שאפשר לאכול מהכל? זו לא חכמה, את זה אנחנו כבר עושות וזה לא עושה לנו טוב”, הן אומרות. אני מסכימה איתן, אבל עם הסתייגות חשובה… גם אם הן אוכלות מהכל, הן בדרך כלל יודו, אחרי שאני מציעה את נקודת המבט – גם כשהן אוכלות מהכל, זה לא בהכרח מבחירה, אלא בגלל חוסר שליטה או יכולת להתאפק, ולכן אין בזה הנאה מרבית, כי אכילה עם רגשות אשמה או הלקאה עצמית אינה מהנה כמו שהיתה יכולה להיות.
עם הזמן, ועם “שטיפת המוח” של תרבות הדיאטות, הפנמנו עמוק בתודעה שלנו שיש אוכל ‘אסור’. שיש מאכלים או סוגי אוכל ממכרים, או כאלה שמוכרים גם כ”מאכלים משמינים”. ויש לנו ביטחון מלא ששחרור הרסן ואכילת אותם מאכלים – זה המתכון הבטוח לאבד שליטה, מקשה עלינו לעשות דיאטה או לרדת במשקל, וכל שכן ליהנות מאכילה ש”מתובלת” ברגשות אשמה. מכאן, שלאכול מהכל בכייף נשמע כמו דבר והיפוכו.
מהו הדבר שמאפשר לאכול מהכל בכייף בלי להיסחף?
כדי לאכול מהכל בכייף, ליהנות מכל ביס, בלי לאבד שליטה ולאכול בלי סוף עד להתפוצץ, נדרש להוסיף עוד רכיב שמשנה את התמונה כולה, והוא לאכול ברשות. והוא גם מאפשר לרדת במשקל. ללא רכיב זה נתקשה לאכול מהכל בכייף בראש שקט, ליהנות מאוכל טוב, כל אוכל, בלי שהפחד להשמין או הקול הביקורתי השופט ינגנו ברקע את המנגינה המוכרת של “את לא בסדר”.
לשם כך חשוב להכיר את הנוסחה של הטבע לאכילה שפויה הקשובה לצרכי הגוף והנפש. אכילה לפי הרעב והשובע – רעבה אוכלת ; לא רעבה לא אוכלת.
בדומה לתדלוק המכונית – לא יותר מדי ולא פחות מדי, לא לפני שנגמר ולא אחרי.
הרעיון ש’אפשר לאכול מהכל’ ברשות, זהו קונספט אחר לגמרי מ’לאכול מהכל’ עם רגשות אשמה ותחושת איבוד שליטה…
אחרי מעל 3 עשורים של הצלחה מוכחת, כבר קשה להתווכח עם הרעיון הזה, שמהווה חלופה שפויה ותואמת את הטבע שלנו, לדיאטות שמתמקדות במה שחובה להתרחק ממנו – במה שאסור לאכול, במה ש’מסוכן’ להכניס לפה – ומכניסות פחדים, מתחים ולחצים למרחב, שגוררים כדור שלג של אכילה רגשית לא מבוקרת הולכת וגוברת.
החופש הטבעי לאכול מהכל
אנחנו נולדים כיצורים מרגישים ועם הזמן לומדים להרגיש פחות ולחשוב יותר. עד כדי כך שלעיתים אנחנו כבר לא מזהים את הרגשות או ממש מתעלמים מהם. מפתחים הרגלים ומתחילים לפעול אוטומטית. והאוכל הופך, לא פעם, לתחליף “יעיל” ואמצעי ‘לספוג’ את הרגשות.
כתינוקות נולדנו עם החופש הזה, בלי שום אישיו עם אוכל. תינוק ישן ואוכל באופן טבעי מתי שהוא צריך. נהנה מהאוכל ונהנה מהאכילה. כשהוא מסופק פיזית הוא גם מרגיש סיפוק רגשי, זה הולך ביחד. הוא מרגיש שובע, הוא מרוצה ונינוח. שבע רצון. נולד עם אמון בגוף ובהורים ובמטפלים בו – כמובן מאליו. אם לא ‘מקלקלים לו’, ימשיך באותה דרך של חשיבה תקינה (‘רזה’), מערכת חשיבה שמתבססת על ידיעה פנימית שאפשר לאכול מהכל (כשמגוון האוכל שמוצע לו הוא תלוי-תרבות הבית בו הוא גדל כמובן), והוא לא עסוק באוכל – האוכל הוא נון-אישיו והגוף דואג לאזן את עצמו – גם מבחינת משקל תקין.
כמובן שהאמון בגוף והחופש הטבעי לאכול מהכל יכול להפגם בהמשך, כשנושא הדימוי העצמי עולה על הפרק. אחת מתופעות הלוואי היא סיפוק צרכי הרגש עם אוכל גם כשהגוף אינו זקוק לו (אכילה רגשית), וכשהתינוק-ילד-נערה מתרגל.ת להשתמש באוכל וזה הופך להרגל, זה יכול לתרום גם להתחלה של מעגל השמנה שקשה מאד להיחלץ ממנו באמצעות דיאטות.
למה כל כך קריטי להבחין ברעב רגשי?
הרעב הרגשי הוא זה שמניע אותנו לאכול יתר על המידה, להפוך את האכילה הרגשית להרגל ולמצוא בה חלופה להתמודדות עם הרגשות או אי-נוחות מכל סוג. אכילה שכרוכה, לעיתים קרובות, בייסורים והלקאה עצמית, רגשות אשמה ואפילו בושה – ההיפך הגמור מאכילה בכייף. מלמדים אותנו שאי אפשר לאכול מהכל (מה שאוהבים) ועדיין לשמור על משקל גוף רזה-תקין. וכך, במקום להכיר ברגשות, להכיל את ‘מה עובר עלינו’, ולמצוא דרך הולמת יותר לתת להם מענה, מתחילים להימנע ממאכלים מסוימים (כי ‘הם’ הבעיה), וההתנגדות לכך, עם הזמן, מגבירה את עוצמת הרגשות שמניעה אותנו לאכילה נוספת (ומשמינה), וחוזר חלילה.
אני שומעת לא פעם מנשים שאני מדברת איתן, שהן כבר יודעות ‘למה’ הן אוכלות, מכירות כבר את כל הסיבות והצרכים, “אבל מה זה עוזר לי?” הן אומרות, “אני יודעת למה אני אוכלת, ועדיין אוכלת…”. אז נכון, כשמבחינים ברעב הרגשי (בחשק) ומזהים את המקור שלו, אנחנו כבר בחצי הדרך להשתחרר מהאכילה הרגשית האוטומטית. עם זאת, עדיין נדרש בדרך כלל, במצבים אלה, גם לאכול ב-ר-ש-ו-ת. פרט קטן שעושה את כל ההבדל. בזכותו אפשר לאכול מהכל בכייף, וב-מ-י-ד-ה, בלי להיסחף ובלי לאבד שליטה.
קל להגיד, קשה לעשות. לכן נדרש – גם להכיר וללמוד את תבונתו המופלאה של הגוף כדי להענות לצרכיו ולספק לו את הדלק שנחוץ לו, וגם לשנות כמה נקודות מבט, כדי שנוכל פשוט לאכול במידה מַסְפֶּקֶת ומְסַפֶּקֶת.
כדי לתת לעצמנו ‘רישיון’ לאכול, בתוכניות הלימוד בשיטת ‘חופש מאוכל’, אנחנו לומדות להיות בחמלה כלפי עצמנו, באהבה לגוף שלנו ויחסים של שלום עם האוכל. חוקרות ומגלות את דפוסי האכילה, “פוגשות את עצמנו” ‘דרך האוכל’, על ידי הקשבה כנה ומודעות לגוף, לצרכיו, כמו גם לצרכים הרגשיים שלנו, כדי להבחין במקורות האכילה הרגשית – האכילה המיותרת כשלא רעבים. ולצידה, מה שפחות מדובר בו הוא הרעב הרגשי – המצב שמקדים את עצם פעולת האכילה – והוא החשק, ה’בא לי’ או הדחף לאכול. פחות מתייחסים אליו כי ברגע שהוא עולה, הרבה פעמים פעולת האכילה היא אוטומטית ומיידית. מכאן נדמה לנו ש”חד הם”, ולכן בלתי ניתנים להפרדה.
מה ההבדל בין רעב רגשי לאכילה רגשית?
זה לא שאני מעודדת לאכול ממתקים כל היום, פשוט יש פה עניין טריקי – עכשיו, מהמקום בו אנחנו נמצאות, בתוך הלופ של הדיאטות ומעגל ההשמנה, סביר להניח שמה שאנחנו אוהבות לאכול הוא אוכל מנחם ומרגיע, שכולל חטיפים, מתוקים (כמו עוגות, שוקולד) ומאפים, כמענה לרעב הרגשי.
בוגרות חופש מאוכל מופתעות לגלות שהרעב הרגשי מתמתן והאכילה הרגשית פוחתת בשעה שהן משחררות את ה’אסור’ (שגורם לתשוקת יתר אליו). ככל שהן מכירות את צרכי הגוף הן אוהבות גם ובעיקר אוכל מגוון ומזין, והאוכל שכרגע נראה הכי מפתה כבר פחות מפתה אותן. לצד זה הן גם מפתחות אהבה לעצמן ולגוף ורוצות להיטיב איתו כך שבוחרות פחות את האוכל המזיק ומעדיפות את האוכל המזין ממקום שלם של חופש לבחור. כי זה טבעי לאכול אוכל מגוון ומזין.
סיון מספרת על השינוי במה שהיא אוהבת לאכול:
הדבר העוד יותר מעניין שקרה זה שהתחלתי לשמוע מה הגוף שלי רוצה. שזה גם בחיים לא קרה. ואיך ידעתי שזה מה שהגוף רוצה? כי הוא ביקש דברים שאני חשבתי שאני לא אוהבת, שלפני זה לא הייתי אוכלת. מלא ירקות שלא הייתי אוכלת, דגים, כל מיני כאלו… דברים שהיום אני נורא נהנית מהם, והם גם באמת מזינים. פתאום הגוף שלי התחיל לבקש וזה כלי ממש מדהים. להקשיב למה הגוף רוצה לאכול זה בכלל היה מטורף. זה גם משהו שהוא באמת נשאר. הוא לא הולך לשום מקום.
…
היום היה לי יום נאחס, קמתי איכסה, הרגשתי רע ובחרתי באכילה רגשית.
בחרתי, הלכתי, קניתי שני בורקסים קטנים כאלה וקניתי גם עוד שני קרואסונים שוקולד. לקחתי את זה איתי הביתה, קניתי גם עוד כל מיני ממתקים שנגמרו בבית (יש לי מגירת ממתקים בבית, מלאה, רגועה, אני יכולה לאכול קצת ולהשאיר). ואז אכלתי את הבורקסים בנוכחות, בהנאה, ברשות, ובכלל, לא התחשק לי להמשיך לקרואסונים. אחרי כמה שעות הייתי קצת רעבה אכלתי גם את הקרואסונים.
איזה כוח מדהים יש לרשות.
זה היה בבוקר. לא חשבתי על אוכל מאז (ועכשיו כבר ערב). לא אכלתי ולא חשבתי על אוכל.
!
לסיכום,
אפשר לאכול מהכל בכייף. ולהנות מאוכל.
אפשר לרפא את דפוס האכילה הרגשית מהמקור! וכשעולה הרעב הרגשי, לתת לו מענה הולם בלי לפנות לאוכל. כשמכירים את המצבים שבהם אנחנו רגילות לאכול באופן אוטומטי, גם כשלא רעבים – כנחמה, פיצוי, הרגעה, או פשוט כי מתחשק או הרגל, לומדים לשהות בהם ולהגביר את יכולת הבחירה – איך נרצה לפעול – ואם נבחר באכילה רגשית נעשה זאת ברשות ונהנה מכל ביס. בלי רגשות אשמה או ביקורת.
כי באמת אפשר לאכול מהכל בכייף ובלי להיסחף ולאבד שליטה ולשמור על משקל יציב לתמיד, היות ויש לנו עוד דרכים נוספות להתמודד עם רעב רגשי.
הצטרפי גם את
לאלפי הנשים שכבר עברו בהצלחה את השינוי
תכנית חופש מאוכל
תכנית הליווי שתעזור לך פעם אחת ולתמיד
לאכול מסודר ובשליטה
