הרבה פעמים, תלמידות שלי וגם נשים שמתעניינות בחופש מאוכל שואלות אותי איך להתמודד עם מצבים חברתיים שבהם יש אוכל, מה שנהוג לקרוא לו אכילה חברתית. בעיקר כשזה מרגיש כאילו האכילה נכפית עלינו מכוח פנימי, או מתוך לחץ חברתי גלוי או סמוי, לאכול עם כולם.
איך זה נראה ומרגיש?
אכילה חברתית היא סיטואציה שמפגישה אותנו, לא פעם, עם קונפליקט, כשאני מוצאת את עצמי אוכלת כי כולם אוכלים אבל לא שלמה עם עצמי, במיוחד אם אני לא ממש רעבה, או אם התכוונתי לא לאכול ובכל זאת אוכלת. כשהאכילה במצב זה היא אוטומטית,לא מתוך רעב ו/או בחירה, אלא מתוך 'לא נעים' או 'מה יחשבו', כי אחרים סביבי אוכלים, כי רוצה להרגיש 'חלק מהקבוצה' – זו מן הסתם, אכילה רגשית.
מצבים של אכילה חברתית יכולים להיות אירוע של מפגש משפחתי או עם חברים בבית או במסעדה – סביב שולחן האוכל, חגיגה או מסיבה גדולה שמלווה באוכל, וגם – קורה לא מעט כשבערב, מתיישבת עם בן/בת הזוג לארח לו חברה, ואוכלת למרות שכבר אכלת ארוחת ערב ואת לא באמת רעבה.
האכילה המשותפת היא סוג של בילוי-עם-פיתוי.. הבעיה היא, שכשהגוף שלי לא זקוק לאוכל ואני כן אוכלת, מתוך צורך או רצון להתאים את עצמי לאנשים אחרים – בו בזמן אני לא מכבדת אותי, ואת הצרכים שלי.
ידוע שבמפגשים חברתיים, האוכל הפך להיות, מעבר למילוי צורך פיזי, גם, או בעיקר, סיפוק של צורך חברתי. ככה נוצר מצב, שבמקום לחשוב על עצמי ומה מתאים לי (האם אני בכלל רעבה?), ואני בכל זאת אוכלת מתוך לחץ חברתי (אמיתי או מדומיין) או מתוך מחשבה שלאחרים לא כל כך נעים שאני לא אוכלת, זה מן הסתם גורע מהחוויה שלי ועלול להשפיע על יתר הנוכחים במפגש. וביננו, לפעמים ה"מחוייבות" החברתית, אם נהיה כנות עם עצמנו, היא לא פעם, סיפור כיסוי לאכילה רגשית – הזדמנות 'ליהנות עוד קצת מאוכל'.
ובכל זאת, למרות שהמצב הזה לא תמיד נוח וגם יכול להיות מתסכל, יש דרכים להתמודד.
כמובן, יש כל מיני פתרונות טכניים להתמודד עם תחושת הלחץ במצבים כאלה של אכילה חברתית, שמובילים לאכילה מיותרת ואי נוחות בצידה, שבסופו של דבר גם גורעות מההנאה מהאוכל. הפתרונות המעשיים, הטכניים, אמנם יכולים לעזור לנו להתמודד עם מצבים כאלה – אפשר לאכול משהו קטן או לשתות משהו כייפי כדי להרגיש חלק מ…, או לתכנן מראש ולהגיע לארוחה רעבה כדי להימנע מתחושת פספוס ומצבים של "כולם אוכלים ואני לא".
אבל מעבר לפתרונות הטכניים, הדרך הטובה ביותר להתמודד עם אכילה חברתית היא ללמוד להקשיב לגוף ולבחור, בכל מעמד – אם לאכול, מה וכמה. והכי חשוב, להרגיש בנוח לא לאכול מתוך תחושת מחויבות לסביבה, כמיטב היכולת.
כשאני אוכלת מתוך רעב אמיתי ולא מתוך רצון או צורך לרצות אחרים, אני שמה את צרכיי במקום גבוה בסולם. אני נאמנה לעצמי ומרגישה הרבה יותר טוב פיזית, לפני, תוך כדי, ואחרי הארוחה.
את הקונפליקט הפנימי במצב כזה אפשר להגדיר ככה: לאכול "בשביל" אחרים, או לאכול בשבילי? להיות קשובה החוצה או קשובה לצרכי הגוף שלי?
האמביוולנטיות הזו בין הרצונות – מצד אחד אני לא רעבה ומצד שני אני רוצה להרגיש שייכת – מכניסה הרבה רעש למערכת. היא יוצרת מתח, כל שכן, אצל מי שגם ככה היחסים שלה עם אוכל רגישים (אוכלת רגשית), אם היא לא שלמה עם איך שהיא נראית, או מנסה 'לשמור' לא להשמין. מכאן, שמצבים של אכילה חברתית עלולים להגביר אכילה רגשית כבר תוך כדי המפגש בזמן הארוחה, או כפיצוי עצמי כשחוזרים הביתה.
נקודת האיזון – הדרך להתמודד עם אכילה חברתית
הדרך להתמודד עם אכילה חברתית היא ללמוד להקשיב לגוף שלנו, להימנע מלאכול מתוך רצון לרצות אחרים, ולמצוא את האיזון בין הצרכים האישיים שלנו והצרכים של האחר. כך נוכל לשלב בין שני הערכים – גם לשמור על נאמנות לעצמנו, גם לכבד את האחר וגם להרגיש חלק מהקבוצה. למצוא איזון גם אומר – להיות כנות עם עצמנו: אם אני לא רעבה אני יכולה לאכול אם זה מה שאני בוחרת, אבל אני לא חייבת. אפשר לבחור לא לאכול כלל, או לאכול משהו קטן, והעיקר, ליהנות מהמפגש החברתי בלי להרגיש לא בסדר. אחרי הכל, לשם כך התכנסנו. מראש לבוא למפגש מוכנה לשחרר את המחויבות האוטומטית לאכול כי כולם אוכלים.
כשאני מקשיבה לגוף שלי ומבינה מה הוא באמת צריך, אני יכולה לבחור אם וכמה לאכול, בלי להרגיש צורך להסביר או להצדיק את הבחירות שלי. אין סיבה שאכילה חברתית תהיה מקור ללחץ, אלא משהו שניתן להתמודד איתו בצורה טבעית ומרגיעה.
הרבה פעמים הסובבים אותנו לא מודעים אפילו, לפשרה שאני עושה כשאני מוותרת על עצמי כדי להתנהג כמו כולם. סביר להניח שאם היו יודעים כמה זה חשוב לי, היו בוודאי מעודדים אותי להיות נאמנה לעצמי – win-win לכולם.
אחרי הכל, אכילה היא אמנם קוד של חגיגה בחברה שלנו, וכייף לחגוג עם אוכל, אבל זו לא הסיבה המרכזית והיחידה למפגש החברתי. הידיעה שכל אחד יכול לבחור מה שמתאים לו, והעיקר הוא להרגיש טוב עם ההחלטה – רק תגביר את ההנאה.
ונכון, גם כשמסכימים עם הנ"ל – קל להגיד, קשה לעשות. זה הרבה יותר קל כשכבר אין לנו אישיו עם אוכל, עם זאת אפשר ללמוד לאכול מתוך הקשבה, ולתרגל עד שזה הופך להרגל.
הנה שיחה פנימית המייצגת את הדינמיקה בין 'הקול המרצה' שמייצג את הלחץ החברתי והרצון לרצות את הסביבה ועסוק במה יגידו, ובין 'הקול הרוצה' ששואף להקשיב לצרכים הרגשיים והפיזיים שלי, והחופש לבחור את מה שמתאים לי.
הקול המרצה:
וואו, האוכל נראה ממש טוב, כולם אוכלים, ואני לא באמת רעבה… אבל אני מתחילה לחשוב: "מה יחשבו עלי אם אני לא אוכל? אני לא רוצה להיות זאת שיושבת בצד וכולם נהנים בלעדי, אני לא רוצה להרגיש לא שייכת, או מוזרה."
הקול הרוצה (בהיסוס):
אבל רגע… למה שאוכל אם אני לא רעבה? למה לא לכבד את מה שאני באמת מרגישה? אני לא צריכה את האוכל הזה כרגע ולאכול עכשיו לא יעשה לי טוב. כשאני מקשיבה לגוף שלי ואוכלת כשאני באמת רעבה, אני מרגישה הרבה יותר טוב – גם פיזית וגם נפשית. אני לא צריכה לאכול רק כדי להיות חלק מהקבוצה, אני יכולה להרגיש שייכת גם בלי לאכול.
הקול המרצה:
לא אשקר, זה עושה לי חשק. אולי אני בכל זאת יכולה לאכול משהו קטן? מנה ראשונה, או קפה עם איזה משהו מתוק? זה לא יהרוס לי אם אני אקח קצת, נכון? ככה אני לא ארגיש כמו מישהי שמוותרת על ההזדמנות להיות עם כולם ולהרגיש חלק מהאירוע. בסופו של דבר, כל אחד לוקח מה שהוא רוצה, אז לא צריך להיות קיצונית.
הקול הרוצה (בהחלטיות):
נכון, אפשר לאכול משהו קטן אם זה מה שאני רוצה, אבל אם אני לא רעבה – למה לא פשוט להגיד את זה? אני לא צריכה להרגיש שום לחץ לאכול משהו רק בגלל שאני בסיטואציה חברתית. אני יכולה בנעימות להחליט: "אני לא רעבה עכשיו, אסתפק בכוס תה." כל אחד עסוק בעצמו, אז אין סיבה להרגיש שאני צריכה להסביר את עצמי. כשאני מקשיבה לגוף שלי, אני יכולה להיות נינוחה עם הבחירות שלי ולהיות בקשר טוב עם עצמי, בלי להעמיס על הגוף שלי אם זה לא מתאים לי.
הקול המרצה (בשמחה):
אז בעצם, זה לא כזה מסובך. אפשר לשתות עם כולם, וגם לאכול משהו קטן כדי לא להרגיש מוזרה. אני גם לא חייבת לאכול את כל מה שמוגש. ובכלל, לא חייבים להתמקד רק באוכל, הרי באנו ליהנות מהחברה – אפשר לדבר ולתת תשומת לב למה שחשוב באמת. העיקר זה להרגיש חלק מהקבוצה בלי להעמיס על עצמי יותר מדי.
הקול הרוצה (בשלווה):
בדיוק! אפשר לאכול אם אני רוצה (גם אם אני לא ממש רעבה), ואפשר גם לא לאכול אם זה לא מתאים לי. העיקר זה שאעשה את מה שמתאים לי, ולא רק בגלל לחץ חברתי או רצון לרצות אחרים. אני גם לא חייבת להסביר למה אני לא אוכלת. אם הגוף שלי לא מבקש אוכל – אני יכולה לא לאכול. אני יכולה לקחת לי שתיה וליהנות מהחברה ולהקשיב לגוף שלי. כל אחד עושה מה שמתאים לו, ואני פשוט יכולה להיות אני.
*הערה: ככל שנלמד להפוך את האישיו עם אוכל לנון-אישיו ונהיה יותר קשובות ושלמות עם עצמנו, לאט לאט הקונפליקט במצבים של אכילה חברתית ילך ויעלם.
בסופו של דבר, כל אחד מהקולות צריך לחיות איתנו (ואנחנו איתו) בשלום. אנחנו לא צריכות להרגיש במלחמה בין הרצון לאכול עם כולם לבין שמירה על מה שמתאים לנו. אנחנו יכולות למצוא את הדרך לאכול בצורה שמתאימה לנו, לא מתוך לחץ חברתי, אלא מתוך כבוד לגוף ולנפש שלנו. ככל שנצליח לסנכרן בין שני הקולות האלה – גם נרגיש טוב עם הבחירות שלנו וגם נמשיך להיות חלק מהחברה.
וגם אם מחליטים בחלק מהאירועים כן לאכול – ולא מתוך רעב, הכל טוב. כל עוד נהנים מהאוכל, סומכים על הגוף שהוא יודע לאזן את עצמו וממשיכים הלאה, בלי להתייסר או להרגיש אשמה.
אחרי הכל אכילה חברתית היא טבעית, אנחנו רוצים ונהנים לאכול בחברה, זה הרבה יותר נעים לאכול ולהנות בצוותא. וככל שנהיה שלמות עם עצמנו, ההתנהלות במצבים אלה של אכילה חברתית, תהפוך לקלה וטבעית.
בתיאבון!
הצטרפי גם את
לאלפי הנשים שכבר עברו בהצלחה את השינוי
תכנית חופש מאוכל
תכנית הליווי שתעזור לך פעם אחת ולתמיד
לאכול מסודר ובשליטה
