הסיפור של יסמין
… כאילו לא עברו מעל 20 שנה.
אני עוד זוכרת את ימי האוניברסיטה העליזים,
בדירת הסטודנטים בבאר שבע.
חופשות הסמסטר שהייתי יושבת על מבחנים, כותבת עבודות.
אינספור מילים ודפים ממויינים לפי המקצועות השונים.
עם חברים, לבד. שעות על גבי שעות.
כל פעם שהרמתי את הראש, הלכתי לבדוק – אולי השתנה משהו במקרר?
לא שבאמת מישהו מילא אותו, כן? גרתי לבד.
אבל בכל זאת…
אז הייתי לוקחת איזה קרקר או עוגיה וחוזרת לעבוד.
והיום? אותו הדבר בדיוק. במשרד.
טיילת למטבחון.
והנה אני פה, עם תוספת מכובדת של 20 ק”ג מאז.
מכירה את זה?
הרגע הזה שרק סיימת משהו, מתמתחת, אולי מלאה בסיפוק – עושה עוד v על אתגר שדורש מאמץ פיזי או מנטלי, על משהו שנראה היה מאיים והסתיים, סתם משהו משעמם שנגמר או שלא היה ברור לך איך לעשות, אולי קצת במתח שאת לא יודעת מה לעשות next או להבדיל, יודעת אבל לא בא לך על זה כרגע. אולי את מרגישה שצריכה הפסקה קטנה כדי להתעשת, אולי להתרווח, להירגע, או כדי להסתכל על ‘התמונה הגדולה’ ולהחליף פאזה – גם בראש, לפני שנכנסים למשהו חדש.
אבל… מה עושים בהפסקה הקטנה הזאת?
בעבר כתבתי לא מעט על הפסקות ושינויים בשגרה, כאלה שכרוכים בדרך כלל במעבר ממקום למקום, כמו יציאה לחופשה, שינוי שגרת האכילה ועל ההרגל לחזור הביתה מהעבודה ולעבור “דרך המקרר“. במאמר זה, נברר למה כדאי לשים לב לרגעים הללו שמבקשים הפסקה קטנה, במידה ורוצים למתן את האכילה הרגשית. לשם כך נתמקד באותם רגעים קטנים בהם אנחנו עוברות מפעילות לפעילות, בדרך כלל בלי לתת את הדעת (ולפעמים גם חוטפות משהו לאכול על הדרך), בין היתר כי אנחנו נשארות באותו המקום ופעילות אחת נתפסת כהמשך ישיר של הקודמת.
המשמעות המילולית של המילה ‘הפסקה’
הפסקה משמעותה – להפסיק, לעצור, לחדול.
אנחנו כל כך רגילים ‘לעשות’ – להיות בעשייה מתמדת. הקצב והחלפת הפעילויות שלנו ביום-יום כל כך מהירים, עד שלעיתים נראה שאין זמן או לא ראוי בכלל לקחת הפסקה – כאילו גזלנו משהו ממישהו, כל שכן לקחת הפסקה עבור עצמנו.
כך או כך, קשה לעצור את האינרציה. אנחנו מתקשים לעצור, לקחת רגע לעצמנו, לעצור כדי להתבונן או לתכנן את העשייה שלנו, אולי לבחון אם, ומה יעיל או נעים ומיטיב איתנו – לפני התחלה או כניסה למשהו חדש…
רצים…
וזה טבעי ונורמלי שהאוכל מלווה אותנו במירוץ הזה – יש לנו המון סיבות טובות לאכול והנה פה לפחות אחת מהן…
פוטנציאל ההתפתחות שיש בהפסקה
אפשר לחשוב על הפסקה גם כעל זמן ביניים. בין לבין. בֵּינַיִים – אמצע ; תווך ; זמני; בינתיים. זמן מעבר מדבר לדבר, שהוא מעין ואקום, זמן ריק כביכול. זמן שאינו עומד בפני עצמו אלא ביחס למה שכבר נעשה ואל נוכח מה שאנחנו עומדים לעשות.
האם ייתכן שמחוסר תשומת לב, זמן ביניים כזה ‘שואב’ מאיתנו התנהגות אוטומטית של “אכילה שלא נחשבת” (אכילה לא רצויה עם או בלי תשומת לב), אוכל שלא סופרים אותו (תרתי משמע – “פרור לא הכנסתי היום לפה…”), או שמא מנסים כל דרך אפשרית להימנע או להתאפק מלהכניס משהו לפה?
המציאות מראה שיש צורך בהפסקה קטנה (האם הוא רגשי-פסיכולוגי? אני סבורה שכן), וכדאי לשאול – בעיקר אם עולה בראשנו השאלה אם לקחת רגע של אתנחתא לפני שמתחילים – מה קורה כשמתעלמים מהצורך (הטבעי) לקחת הפסקה? האם התעלמות מהצורך מונעת מאיתנו לקחת הפסקה בסופו של דבר, אפילו אם קצרה וחטופה? או שאם נבדוק נגלה שהיא ‘מתחפשת’ ומופיעה בדמות התעסקות בגירויים מזדמנים, בכך יוצא שכרנו בהפסדנו…?
ואולי לא הרווחנו מזה כלום, חוץ מ’מחיר’ מצטבר?
האם בהכרח הפסקה היא אי עשייה?
אנחנו כל כך מורגלים להיות בעשייה, לעיתים עשייה מוגברת (over doing), בלי לעצור אפילו בין פעילות לפעילות אלא ישר לעבור לדבר הבא. כאמור, אנחנו לא תמיד מרשים לעצמנו לעצור ולקחת רגע “להסדיר נשימה”, להחזיר את הראש “למקום” לפני שעוברים הלאה.
אצל רבים מאיתנו רגעי-עצירה כאלה הפכו למצרך כל כך נדיר עד כדי לא לגיטימי, אבל בפועל (באופן מודע או לא מודע), לעיתים קרובות, כדי לקחת רגע לעצמנו אנחנו “גונבים” לעצמנו הפסקה, באופן כזה או אחר, אם זה באמצעות אוכל, סיגריה, שיחת טלפון או הצצה במסכים.
וכמו כל דבר ש”אסור” – קשה להנות מההפסקה, וכל שכן מהאוכל, כי היא מלווה באשמה או בושה, הסתרה או שיפוט עצמי.
אני מציעה לקחת ברצינות את ההפסקות ‘הבלתי נחשבות’ הללו, במידה ורוצים למתן אכילה אוטומטית (רגשית), ולשקול את האפשרות הבאה:
להפסקה יש תפקיד בעל ערך גדול.
לא בכדי פיתחה התרבות האנושית מנגנון חברתי פסיכולוגי להתמודד עם מצבי מעבר – טקסי חיים שזכו לכותרת ‘טקסי מעבר’, המציינים מעברים משמעותיים – מילדות לבגרות, מקודש לחול, מחיי רווקות להקמת משפחה, וכד’.
ולא בכדי הם תמיד מלווים בשפע אוכל עשיר, טעים ו… סימבולי.
האם כדאי לראות באכילה האוטומטית ברגעים האלה, את הצורך בטקס מעבר?
ולצד הערך, קיים גם – האתגר:
אנחנו חיים בעולם של הסחות דעת, איספור גירויים נלחמים בכל רגע על תשומת הלב שלנו, ואין סיכוי להספיק כל מה שהיינו צריכים או רוצים לעשות.
והתוצאה? שחיקת תשומת לב – מתח, לחץ וחווית סטרס תמידית. אנחנו נוטים “למקבל” פעילויות והראש נמצא בהרבה מקומות בו זמנית. קשה לנו למקד את תשומת הלב לרגע ההווה והמחשבות נודדות מ’הכאן ועכשיו’ ל’שם ואז’ – למקום אחר, לזמן אחר, למה שהיה או למה שעומד או צריך להיות.
למה כל כך מאתגר להיות בהפסקה בלי לעשות דבר?
את המפגשים בתוכניות חופש מאוכל אני נוהגת לפתוח בישיבה שקטה. אני מבחינה עד כמה קשה לעצור הכל (חוץ מהנשימה 🙂 ) ולשהות ברגע. לשים רגע את מה שהשארנו מאחור בצד, להניח למחשבות על מה שעומד להתרחש, ולשהות ברגע בנוכחות מלאה, לחוות את ההווה על כל מה שעולה בנו ‘כאן ועכשיו’.
למה זה קורה?
החיים שלנו כל הזמן נעים בתנועה מתמדת. מלאים בתהליכים ושינויים גדולים ומשמעותיים, ורגעים “מיקרוסקופים”, אותם ניתן לזהות רק במבט סקרני וחוקר. אם נעשה zoom-in ונשהה לרגע בין פעילות לפעילות, נבחין בכך, שגם ברגעים קטנים ו”רגילים” אלה מתרחשת פעילות אוטומטית בדרך כלל – מחשבות חולפות, תחושות גוף, רגשות וצרכים שעולים וצפים כל רגע, ‘כאן ועכשיו’. חלק מאלה, לא בהכרח רצויים או נעים לנו לשהות במחיצתם, ולעיתים נרצה “להעלים” אותם, ואכילה עושה את העבודה. בנוסף לכך, היות ואיננו רגילות לעצור ‘ורק לשהות’, בלי להיות עסוקות בדבר מה, האכילה האוטומטית – הנשנושים, נותנים מענה ותחושת סיפוק, נכנסים וממלאים את הריק. זו בדרך כלל הסיבה, שרגעים כאלה גורמים לנו, בסופו של דבר, לאכול במצטבר, הרבה מעבר לכמות שהגוף צריך, גורמים לאי-נוחות, ביקורת, ו… להשמנה.
את מוזמנת לבדוק עם עצמך:
ברגעים כאלה – מה תפקיד האוכל? למה הוא משמש?
ככל שנתבונן בתשומת לב יתרה על עצמנו, מתוך הלך רוח של “הווה-חווה” נגלה, שככל שהתגובה שלנו למה שאנחנו חווים אוטומטית יותר, כך מידת החופש ויכולת הבחירה קטנה, והתלות באוכל גדלה.
מה ההבדל בין ‘לעשות הפסקה’ ל’להיות בהפסקה’?
עולם ההתפתחות האישית והאימון ההוויתי עושה הבחנה משמעותית בין מצב של Doing (עשייה) ל Being (הוויה). הוויה, זו הדרך שבה אנו נוכחים בחיים שלנו בכל רגע נתון. הוויה מתקיימת צעד אחד לפני ותוך כדי פעולה, ולמעשה היא מקור הפעולה (מאיזה מקום פועלים) והתדר שבו היא מתקיימת.
המילה הוויה בעברית קשורה למילה הווה לא בכדי, שכן הוויה היא חוויה של חיבור לזמן ולמקום. גם המלה ‘הוויה’ וגם המלה ‘מקום’ שולחות אותנו לשמותיו של האלוהים. להיות מחוברים למרכיב האלוהי שבנו.
מעניין, שהמילה הווה באנגלית – present, משתמעת בשפה העברית לשתי פנים – הווה ומתנה, כשהקשר ביניהן יכול להעביר מסר, שהנוכחות ברגע הזה היא מתנה.
ובכל זאת, רובנו מתקשים לעצור ולשהות ברגע, ביום-יום שלנו וליהנות מהמתנה הזאת.
הכרה בקושי לעצור והבנת המניעים לכך פותחת בפניך את הדרך לרפא את הסיפור שלך עם אוכל וללמוד להרגיע את הפחד שמניע ומנכיח אותו, במקום עם אכילה רגשית אוטומטית, באמצעים מיטיבים יותר.
הפסקה יזומה מודעת
להבדיל מאותה הפסקה חטופה שמתרחשת ‘על הדרך’ בלי משים, באמצעות האוכל או כל מסיח אחר, אני מציעה לאמץ הפסקה יזומה שבה את בנוכחות מלאה ברגע ותשומת הלב מוקדשת לחווית ה’כאן ועכשיו’.
נוכחות מלאה באותן הפסקות יזומות, משמעה מיקוד תשומת הלב במה שקורה לנו כשאנחנו עושות במודע הפסקה קצרה כדי להתבונן במה שנוכח כרגע – תחושות (בגוף), הרגשות, לשהות ולהכיל את הרגע, בלי לתת לאוטומט להשתלט, וכן, גם מחשבות ‘מגיעות’ באופן אוטומטי.
זה לא פשוט. רובנו רוב הזמן דוחפות את עצמנו, שופטות, מבקרות, צריכות להוכיח את עצמנו, דוחות את עצמנו, בתקווה להיות מישהי אחרת, עם גוף אחר… להיות ‘אני משופרת’. האם יכול להיות שדווקא זה מה שגורם לנו לכל כך הרבה סבל ומאבק ועוצר אותנו מלחיות בשלום אמיתי ועמוק עם עצמנו?
לחוש רווחה, שקט ושלווה עמוקה, ללא ערעור, עם אוכל, זה בעצם שקט ושלווה עמוקה ללא ערעור עם עצמנו. כי כשיש לנו את זה עם עצמנו, יש לנו את זה עם אוכל.
שערי לעצמך מה היה קורה אם היית יכולה להיות נוכחת עם כל כולך ‘כאן ועכשיו’ והרהרי ברעיון הבא:
אם היית יכולה להיות נוכחת עם כל כולך ‘כאן ועכשיו’, רוב הסיכויים שלא היתה לך בעיה עם אוכל.
אני יודעת, זה לא מגיע מעצמו. רובנו זקוקים להרבה תרגול לשם כך, אבל זה בהחלט אפשרי.
אם כן, במטרה להתנסות בכך ולבחון את החוויה שלך ברגעים הללו, בפעם הבאה כשאת עוברת בין משימות, הרשי לעצמך לקחת רגע להתבונן ולבדוק עם עצמך –
- לאן נודדות המחשבות שלי? מה מעסיק אותי ברגע זה?
- למה? מה קשה או לא נוח לי ברגע זה?
- האם אני חווה מידה, ולו הכי קטנה של מצוקה? אי נוחות? אולי התרגשות?
- איזה צורך עולה בי כרגע?
- מה באמת יכול להקנות לי עכשיו הרגשה של סיפוק (חוץ מאוכל)?
- האם באמת אני מעוניינת לאכול עכשיו? האם זה ייטיב איתי?
וזכרי – זה בסדר, שפוי ונורמלי לפנות לאוכל במצבי מצוקה, אי-נוחות או מתוך הרגל, אם זה מה שאת מחליטה כרגע באופן מודע.
ויחד עם זאת, במידה ואת שואפת למתן את האכילה הרגשית שלך, כדאי והגיוני ללמוד למתן את כמות מצבי המצוקה ואת עוצמת המצוקה שאת חווה בהם, כמיטב יכולתך, ולסגל מידה גדולה יותר של חופש לפעול בהם מתוך מודעות ובחירה.
חופש… גם מאוכל
המיומנות לשהות ברגע, מאפשרת לנו להשתחרר מהרגלי אכילה אוטומטים שהתבססו עם שנים. היא מסייעת לנו למתן התנהגויות אוטומטיות של אכילה, ולא רק… היא ממתנת כל התנהגות שבטווח הארוך לא מיטיבה עם מטרות ההתפתחות שלנו ומאפשרת לנו לחולל טרנספורמציה מערכתית, עמוקה ומקיפה. באמצעותה נוכל להשיג מידה גדולה יותר של מודעות וחופש ‘לפעול מתוך בחירה’, לקבל ולהיות שלמה עם עצמי ולחוות שקט, שלווה ונינוחות שאינם תלויים בנסיבות, באירועי הזמן והמקום.
בתוכניות ‘חופש מאוכל’, אנחנו לומדות את עצמנו, ולומדות להתחקות, בזמן אמת, אחר הדרך בה כל אחת מאיתנו מגיבה לכל מצב.
הנה ציטוט של גי’דו קרישנמורטי כמו שניסח זאת:
“ידיעת העצמי לא יכולה להינתן לנו על ידי אף אחד. לא ניתן למצוא זאת באף ספר. בלי לדעת מה אתה, אין כל בסיס למחשבה נכונה וצלולה. בלי לדעת את עצמך, לא יכולה להתרחש טרנספורמציה.”
הפניית קשב פנימה אל תוך עצמנו, פיתוח אהבה וקבלה של כל מה שעולה בנו ברגע ההווה, מאפשרות לנו לפתח יכולת לחוות גם אי-נוחות, כל רגש או תחושה. הנכונות והמיומנות לחבק וללמוד אותן, חיוניות להתחקות אחרי אסטרטגיות ההתמודדות שלנו שעוזרות לנו לצלוח מצבים לא רצויים או קשים, וכדי שטרנספורמציה תתרחש.
באופן זה אנחנו מפתחות, יכולת להחליף את הניסיון להשיג שליטה בחווייה הלא נוחה שעולה, ביכולת לחוות את כל מנעד התחושות והרגשות ולתת להם מענה הולם מבלי לפנות לאוכל, חומרים אחרים או הסחות דעת, כגון טלוויזיה או אינטרנט. לאט לאט נפתח פתח לוויתור על האסטרטגיות הללו ויצירה של מפגש אחר עם ה’כאן ועכשיו’, כזה שיש בו קרבה, קבלה וחקירה. שמקנה לנו מידה הולכת וגדלה של חופש. וכשאני מדברת על חופש אני מדברת על חופש מתגובה אוטומטית.
אכילת-יתר (אכילה רגשית) היא רוב הפעמים העדר חופש, אלא תגובה אוטומטית לרעב רגשי שעולה בעקבות חוויה לא רצויה או אי-נוחות לא מוסברת. לחילופין, הטרנספורמציה באה לביטוי בחופש לעצור ולבחור איפה למקד את תשומת הלב שלי. אז ‘אני’ נמצאת, נוכחת במלואי, כל כולי וכל תשומת הלב שלי ברגע הנוכחי. יכולה לבחור להימנע מאכילה אוטומטית ולבחור, בדעה צלולה, איך, מה, מתי וכמה לאכול, מתוך שאני מחוברת לעצמי, לתחושות הגוף ולרגשות. לנשום רגע, להכיר ולהוקיר את כל מה שיש.
לסיכום,
אם כן, לנהל את ההוויה משמע להיות בנוכחות מלאה, מחוברים למקום ולזמן, מתבוננים בעצמנו תוך כדי פעולה ומבחינים מאיזה מקום פועלים, ללא שיפוט. התבוננות וחוויית המציאות כהווייתה, כל מה שמזדמן, ללא פרשנות.
שהות נוכחת ברגע ב’כאן ועכשיו’, והיכולת להשהות תגובה, מוציאה אותנו מחוסר האונים מול האוכל לעבר חופש הבחירה.. בכך, בחירה מודעת בין אפשרויות מחליפה את התגובה האוטומטית ומאפשרת לנו ליהנות מהפסקה קטנה, לגיטימית ומועילה, בין משימה למשימה, בלי לעצור ליד האוכל.
הצטרפי גם את
לאלפי הנשים שכבר עברו בהצלחה את השינוי
תכנית חופש מאוכל
תכנית הליווי שתעזור לך פעם אחת ולתמיד
לאכול מסודר ובשליטה
