האם להכריז ״חרם״ על מאכל אהוב באמת מוביל לשליטה באכילה?

האם להכריז ״חרם״ על מאכל אהוב באמת מוביל לשליטה באכילה?

כשאת מחליטה להימנע ממאכל שאת כל כך אוהבת, מה קורה?

אותו מאכל אהוב הופך ממחשבה חולפת, לאורח קבוע במחשבות שלך. זה שגורם לך 'להיחנק מרוק' כשאת רק חושבת עליו, רואה אותו בפרסומות או מוגש ככיבוד.  הוא 'מסתכל' לך בעיניים 'וצועק' בקול מחריש אוזניים: קחי אותי כבר!

 

הכול מתחיל מהעיקרון הפשוט של "הפרי האסור".

כן, כן, כמו בגן עדן.

ברגע שמשהו נחשב "מחוץ לתחום", או "אסור", המוח שלנו מזנק לשם במלוא עוצמתו. זהו טבעו של המוח האנושי – רק נאמר לעצמנו "אל תחשבי על פיל לבן מעופף" – והמחשבה על פיל לבן מעופף משתלטת עלינו ולא נותנת מנוח.

מה המחיר שאנחנו משלמות מהימנעות מסוגי אוכל מסוימים?

המחיר הכבד של הימנעות מדבר מאכל אהוב

 

כידוע, 'הפרי האסור' תמיד מפתה יותר. ככה זה כשאנחנו מכריזות על מאכל אהוב כ"מחוץ לתחום" – במקום לעזור לנו להתרחק ממנו, דווקא אז נוצר ענן של כמיהה סביבו. מי שמחזיקה בדפוס של אכילה רגשית מגלה, שהכרזה כזו רק מגבירה את המשיכה בדיוק אל הדבר שהיא מנסה להימנע ממנו.

זו דינמיקה טבעית המוכרת לכולנו – כשקיימת השתוקקות-יתר כלפי משהו, שהרי "מים גנובים ימתקו". ככל שאותו דבר מוכרז כאסור, כך טבעי שנחשוב ונתקבע עליו בחלומות בהקיץ ונסתחרר סביבו שוב ושוב. אם זה דבר מאכל אהוב עלינו במיוחד, אחרי תקופה של החזקה, נתחיל לשקוע בהזיות עליו, על הריח או הטעם שלו ונשתוקק לאכול אותו. לכן קשה מאד להחזיק את ההימנעות הזאת לאורך זמן, גם עם כוח רצון מברזל ומשמעת מפלדה. 

 

הגבלות, בדרך כלל מייצרות התנגדות ותחושת לחץ, כי הן מתנגשות עם 'צורך-פנימי-ילדי' – לעשות מה שבא לנו וליהנות. וכשכבר יש לנו נטייה לאכילה רגשית, אחרי תקופה מסוימת של הגבלות מחמירות, גם אם הצלחנו לתקופה ארוכה ככל שתהיה, ברגע של משבר, הדחף לאכול מתגבר וסביר להניח שנמצא את עצמנו באכילה לא מבוקרת בדיוק מה"דבר האסור", במעגל לא בריא שמזין את עצמו שוב ושוב, של תחושות אשמה, תסכול והלקאה עצמית.

 

באותו רגע קל לשכוח, שהרעיון להוציא מחוץ לתחום מאכל אהוב נולד מתוך כוונה טובה – בניסיון לעזור לנו לשמור על איזשהו סדר באכילה או על משקל רצוי. אבל, באופן הפוך על הפוך, דווקא החלטה כזאת יוצרת מצב שבו  המגבלות והאיסורים, לאורך זמן – הם אלה שמובילים בסופו של דבר, לחוסר שליטה באכילה. 

 

איך בכל זאת ניתן לאפשר לעצמנו לאכול את מה שאוהבים?

 

בטווח הארוך, כדי לא להישבר כל פעם מחדש, הרבה יותר אפקטיבי לאפשר לעצמנו מרחב לאכול מה שבאמת אוהבים, כמובן, מתוך הקשבה לגוף ולמנגנון הרעב והשובע שלו. כשיכולת ההקשבה הפנימה מפותחת, האיתות על 'מגבלת-הגוף' שמגיע מבפנים – מהגוף, מאד ברור. זאת מגבלה שאומרת לנו "מספיק" ברגע המדויק, ועדיף להתחשב בה. 

כך נוכל לחזור לסמוך על הגוף – להסתמך על מנגנון הרעב והשובע ולהפסיק עם ה"מה מותר" ו"מה אסור". כי המפתח לשחרור טמון בהקשבה לגוף – האם אני רעבה באמת? כמה מספיק לי כדי להרגיש נעים בבטן?
הגוף שלנו יודע 'לומר' לנו את זה – אם רק נפנה אליו זמן וקשב.

 

כמובן, אם אכילה רגשית זהו דפוס שהשתרש כבר, נדרש ללמוד, לאט לאט, להכיר מחדש את תבונת הגוף, כדי שנוכל לאכול מ-ה-כל, תוך כך שהגוף מכוון אותנו לצרכיו מבחינת סוגי וכמות האוכל. אפשר, במקום להילחם ולנהל מלחמת גרילה עם מאכלים אהובים, לנהל איתם שיח של כבוד הדדי. להכיר בהנאה שהם מעניקים, וגם לבטוח בגוף שיסמן מתי כבר קיבל את שלו והוא מסופק. ברגע שהאכילה נעשית מתוך בחירה והקשבה, המרדף אחרי "הפרי האסור" מתחלף בשלווה אמיתית נעימה. לאוכל כבר אין כוח עלינו והוא הופך לשותף-לדרך שלנו.

 

גם אם תבחרי, משיקולי בריאות או שיקולים אחרים,  להצמד לתזונה כזו או אחרת – כדי להצליח להתמיד בתזונה שאת מעדיפה לאורך זמן, נדרש קודם לרפא את האכילה הרגשית וכך לאפשר לדחף להתמתן. רק אז אפשר – אם רוצים – להקפיד להיצמד לאותה תזונה. וגם אז, עדיף לא להיות פנאטית לגביה כדי לאפשר לעצמך להחזיק את השינוי לאורך זמן, וגם לאכול ברוגע, הנאה, ולפי צרכי הגוף.

3 כללי הזהב שמאפשרים לאכול מהכל – בכייף ובלי להיסחף:

 

1. אוכלים כדי להיטיב עם עצמנו, לא כדי לפצות את עצמנו

הרבה פעמים אנחנו רואות באוכל "חבר להתנחם בו". כשיש יום קשה בעבודה או משהו לא הולך כמו שרצינו – הקרייבינג לאכול משהו מיד צץ כפתרון אוטומטי. אבל כידוע, כשאנחנו משתמשות באוכל כפיצוי לרגש לא נעים – אנחנו, גם מעמיסות על הגוף יתר על המידה וגם נשארות עם התסכול.

נסי להתבונן רגע לפני הביס: "האם אני רעבה פיזית – או אולי רעבה להכרה או למילה טובה?". אם מדובר ברעב פיזי אמיתי, אוכל הוא התשובה – מתאים להנעים איתו את הגוף, להשיב אנרגיה ולהרגיע את הצורך בטבעיות. אם מדובר ברעב רגשי, אולי יש צורך בחיבוק, שיחה עם חברה, או רגע של מנוחה. כשאנחנו אוכלות לפי צרכי הגוף אנחנו משתמשות באוכל בדיוק למטרה שלו: הזנה, אנרגיה, והנאה כמובן, במקום ככדור הרגעה רגשי.

 

2. 'מותר לאכול מהכול' מאפשר לחוות סיפוק טבעי 

כאמור, לפעמים רק המחשבה על "אסור" או "מחוץ לתחום" מייצרת מתח. מה ש'אסור' לנו, הופך מיד ל"פרי אסור" מסקרן, וללופ של מאבקים.

ברעיון ש"מותר הכול" אין הכוונה לאישור להעמיס על הגוף יתר על המידה, אלא להציב אותנו בנקודת בחירה עם מידה גדולה של חופש, ואיתו, כמובן, גם אחריות. תוכלי לבחור את מה שבאמת טוב לך עכשיו, ולא להיסחף לדחף מוגזם רק בגלל ש"סוף־סוף מותר."

המטרה היא למצוא את הסיפוק הטבעי. אין הכוונה לפתוח לעצמנו את האפשרות לפתוח "בופה 24 שעות" אלא לשחרר את תווית ה"אסור" ולהחליף אותה בהקשבה ל"מה מרגיש לי נכון עכשיו?". זה מה שמשרה רוגע ומאפשר אכילה קשובה, מכבדת ומספקת יותר.

 

3. הגוף מנחה אותנו בזיהוי סימני רעב ושובע

הגוף משדר אותות עדינים לאורך היום – תחושת רעב ברמה מסוימת, תחושת שובע מתקרבת, ואפילו סימנים של עייפות או מתח שעשויים להיות "מחופשים" לרעב.

ככל שמפתחים את היכולת להבדיל בין רעב אמיתי לצורך (רעב) רגשי, מגלים, שהחשק הבלתי נשלט לחסל מגש פיצה או חבילת עוגיות נרגע מעצמו. ואז, כשהגוף מאותת "מספיק, אני מסופק עכשיו", אנחנו יודעות להפסיק לאכול בזמן.

נדרש זמן ללמוד את שפת הגוף ולאפשר תהליך של ניסוי וטעייה. אבל מהרגע שמתחילים להקשיב, מגלים שבגוף שלנו יש מנגנון "טיימר" טבעי ומדויק, שמזהה מתי הגיע זמן 'התדלוק' ומתי נכון לעצור – בלי לספור קלוריות ובלי איום של רגשות האשמה.

 

שלושת כללי הזהב האלו הם לא רשימת חוקים, אלא הזמנה לעבור מחוקים חיצוניים – להקשבה פנימה. ברגע שמשחררים את "האסור," מתייחסים לאוכל כאל מקור הזנה (ולא כפיצוי או אויב), ומאפשרים לגוף לעשות את תפקידו. נוצרת הרמוניה מפתיעה. האכילה הופכת לחוויה נעימה. צרכי הגוף והנפש מסופקים יותר. האכילה הרגשית מתמתנת, וה"פרי האסור" מפסיק לנהל אותנו.

לסיכום

ה"אסור" מפתה אותנו כמו מגנט, ולכן הימנעות קיצונית ממאכל אהוב עלולה להוביל לאכילה רגשית מוגזמת, או להגביר אותה, אם כבר קיימת. אם נבחר להוריד את "החומה" ולתת לעצמנו גישה לכל סוגי המאכלים, מתוך קשב לגוף, נגלה, שמנגנון הרעב והשובע הטבעי חוזר לאותת לנו "היי, הלו! תרגיעי, אכלת מספיק!".

אחרי הכל, מאכל אהוב לא סתם אהוב עליך. הוא מענג ונותן מענה גם לצרכי הנפש. והגוף שלך הוא השותף הכי חשוב במסע הזה – הוא לעולם לא ירצה לפגוע בך. אם תלמדי להקשיב לו באמת, תגלי שאת יכולה ליהנות מכל מה שאת אוהבת – בלי מחיר כבד של כעס, ייסורי מצפון או דיאטה אינסופית.

הטריק הוא להעביר את השליטה באכילה דרך רשימות של "מותר-אסור", אל אכילה מתוך הקשבה פנימית אמיתית. זה דורש זמן, ניסוי וטעייה – אבל התוצאה היא מערכת יחסים הרבה יותר שלמה ובריאה עם עצמנו, ועם האוכל. והכי חשוב – התוצאה ארוכת טווח.



הצטרפי גם את

לאלפי הנשים שכבר עברו בהצלחה את השינוי
תכנית חופש מאוכל
תכנית הליווי שתעזור לך פעם אחת ולתמיד
לאכול מסודר ובשליטה

אהבת? מוזמנת לשתף

שווה קריאה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מתנה מכל הלב

קורס דיגיטלי קצר

4 תחנות בדרך

לרדת במשקל בלי "לרדת" מאוכל