את יושבת מול המחשב בעבודה, והדחף לאכול מתגנב. את יודעת שאכלת מספיק היום, אבל זה נראה ומרגיש כמו רעב אמיתי. מצד אחד, ממש בא לך לאכול – את רוצה משהו מתוק, משהו מנחם, משהו שייתן לך רגע של נחת ביום העמוס שלך. ואת מדמיינת כמה טוב יהיה לנגוס מהשוקולד שמחכה לך במגירה. ואת החיוך המסופק שעומד להגיע.
אבל מיד מופיע 'קולו של הפחד להשמין' ומתחיל הרעש בראש. לופ בלתי נגמר של מחשבות שעולות בקול גדול – "לא, אל תעשי את זה! את יודעת איך זה משפיע על הגוף שלך, זה לא בריא. וגם משמין. למה את לא יכולה פשוט לשלוט בזה?".
את משתהה איתו כמה רגעים. אבל הקול של הדחף שוב חוזר – אני חייבת שוקולד. עכשיו!!!!!
נו, באמת… את לא יכולה להתאפק? לשבור הכל בשביל קוביית שוקולד? אין לך אופי? מה עם המילה שנתת לעצמך?
כמה רעש בראש… רק בשביל רגע שקט את לוקחת קוביית שוקולד.
וזה היה יכול להסתיים בזה. אם לא הקול שמרים ראש – מה עשית? אין לך אופי? משמעת? כמה נזק את עושה לעצמך אחרי כל מה שהשגת. עד עכשיו הצלחת להתאפק כל כך יפה.
2 הקולות האלה כל כך מוכרים לך – ההשתוקקות לאוכל מצד אחד וההתנגדות אליו מצד שני.
המאבק הזה, שמלווה ברגשות אשמה ומבוכה – יוצר מתח גדול. את מרגישה כמו במלחמה פנימית, שמלבה את המאבק, בין הדחף-לאכול, לבין הפחד-לאכול, ולהשמין. כל פעם את מנסה להדוף את הדחף, אבל הוא לא עוזב. את מותשת וכבר אין לך יותר כוח להילחם.
לכולנו יש את הרגעים האלה – פתאום נופל עלינו רעב בלתי מוסבר, או שפתאום אנחנו מוצאות את עצמנו מתמודדות עם תחושת דחף לאכול משהו מתוק או פחמימה. זה כל כך טבעי, נכון? אנחנו רגילות לחשוב שהדחף הזה הוא בעייתי, או שאנחנו לא בסדר שיש לנו דחף כזה.
למה? כי הפחד שלנו להשמין כל הזמן שם, לא עוזב לרגע.
וגם הפחד מהשפעות לא בריאות על הגוף כמובן.
איך אפשר לאכול ולהרגיש טוב עם זה?
איך משחררים את המתח הזה בין הדחף-לאכול, והפחד-להשמין והדאגה לבריאות הגוף שלי?
ההתעסקות הבלתי נגמרת באוכל היא נושא שמאד מעסיק כל מי שיש לה אישיו עם אוכל, והמחשבות על אוכל, על הגוף ועל המשקל, הופכות להיות מוקד תשומת הלב שלה.
אני מזמינה אותך לשקול לשנות את הגישה ל-דחף לאכול, גישה שיוצרת, גם, במידה מסוימת, את הפחד לאכול, ולהשמין. זה מה שתורם לא מעט למלחמה הפנימית ומלבה את הדחף.
תחשבי על זה ככה – ההשתוקקות לאכול שמושכת אותנו מצד אחד, וההתנגדות שמושכת אותנו לכיוון השני. וזה גורם לנו להרגיש תקועות באמצע, לא מצליחות לנוע לאף כיוון. ומי שמנצח במלחמה זה אף פעם לא אנחנו.
איך מיישבים את הקונפליקט בין הדחף לאכול והפחד להשמין או הפחד להזיק לגוף שלנו
אני מציעה לשקול את הרעיון הבא: מה אם הייתי אומרת לך שזו לא מלחמה שצריך לנצח?
כששני הכוחות האלה פועלים, זה לא אומר שאנחנו נכשלות או שאנחנו לא בסדר. זה פשוט אומר שיש לנו שתי תנועות טבעיות – את השתוקקות לאכול ואת הפחד להשמין, שקשור גם לשמירה על הגוף שלנו. זה הכל.
כשחושבים על זה ככה, פתאום, משהו משתנה. את לוקחת נשימה עמוקה, ומבינה שזו לא "המלחמה" שלך. את לא צריכה להילחם בדחף הזה – הוא בסך הכל חלק ממך.
איך מתמודדים עם המלחמה הזו?
השלב הראשון הוא לקבל את שני הכוחות האלה, ולהבין שזו תופעה טבעית לחלוטין. אנחנו לא רעבות רק כי אנחנו לא אוכלות מספיק – לפעמים אנחנו פשוט מרגישות צורך באוכל בגלל רגשות או תחושות שלא נעימות לנו.
כשאת מתייחסת לזה ככה את מאפשרת לעצמך לאכול, אבל בצורה רגועה, מבלי להרגיש רע עם זה. לא מתוך מקום של השפלה או אשמה, אלא מתוך קבלה של הצורך שלך. זה משחרר, כי עכשיו את לא צריכה להרגיש שליטה כל הזמן. את נותנת לגוף שלך את המושכות, ובמקום להילחם בו, את מאפשרת לו למצוא את הדרך לאיזון.
אבל מה שקורה בדרך כלל, זה שאנחנו מתחילות להילחם בעצמנו. כל פעם שמגיע הדחף לאכול, אנחנו שופטות את עצמנו: "למה אני לא מצליחה להתגבר על זה? למה אני כל הזמן רוצה לאכול?" והחלק הזה של השיפוט רק מוסיף למתח.
יותר התנגדות = יותר השתוקקות=יותר דחף.
אז מה הפתרון?
הפתרון הוא להפסיק להילחם בעצמנו יותר.
זה נשמע פשוט – להפסיק להילחם בתשוקות שלנו, אבל זה לא כל כך פשוט, מסתבר. כי פועלים פה כמה מנגנונים פנימיים שהכרחי לפרום את הקשר ביניהם כדי שזה יקרה. וכשאנחנו מבינות שזה טבעי ונורמלי לרצות לאכול, במיוחד במצב אי נוחות כזה או אחר – של מאמץ או אתגר, ולא צריך להרגיש רע עם זה, מתחילים לקרות דברים מופלאים. כשיש שקט בראש מתפנה מקום לדברים החשובים באמת.
היום, אחרי 4 עשורים ב'חופש מאוכל', אני יכולה להגיד בוודאות – ברגע שאני מאפשרת לעצמי לאכול, עם רשות, והנאה שלמה, במקום להרגיש רע עם זה – האוכל מפסיק להיות זה 'ששולט'. אני לא מרגישה בהכרח, צורך לאכול את כל מה שיש לידי, כי אני יודעת שזו לא "ההזדמנות האחרונה". אם אני רעבה, אני אוכל, ואם לא – אני לא. וזה כל כך משחרר.
לגוף שלנו יש יכולת לאזן את עצמו. אנחנו לא צריכות להיות בתקן "המפקדת" כל הזמן ו"למשטר" אותו בדיאטות כאלו ואחרות. כשהגוף באמת רעב, הוא ידרוש אוכל. ואם אנחנו מקשיבות לו, הוא גם ידע לאותת לנו להפסיק ברגע שמספיק לו.
התחושה הזאת – של שחרור מהמועקה והלחץ – היא בדיוק מה שיכול לקרות כשמפסיקים להילחם באוכל, ובגוף שלנו, ומוצאים את הדרך לקבל את עצמנו כמו שאנחנו. זה לא אומר שאין מקום לדאגות ולפחדים – זה נורמלי לחשוב לפעמים "מה יקרה אם אוכל יותר מדי?". אבל ברגע שאנחנו מאפשרות לעצמנו לאכול מתוך קבלה ולא במלחמה – אנחנו סומכות על הגוף וסומכות על עצמנו שנדע להיות קשובות לצרכיו – כך אנחנו מרגיעות את הפחד, ומחזקות את האמונה, שהגוף יודע איך לאזן את עצמו. והדחף לאכול מתמתן וחוזר לפרופורציות.
אז איך עושים את זה?
- להיות במודעות – כשאת מרגישה דחף לאכול, פשוט שימי לב לרגשות. בלי שיפוט או ביקורת. רק להיות ולשהות רגע עם התחושות האלה.
- להפסיק להילחם – השתדלי לא להיכנס למאבק עם עצמך. אם בא לך לאכול, תאכלי. את לא חייבת להיות מושלמת או לשלוט על כל ביס.
- לסמוך על הגוף – הגוף שלך יודע לאזן את עצמו, אם רק תתני לו את ההזדמנות.
- לשנות גישה – לא לחשוב על האוכל כמשהו שצריך להימנע ממנו או להילחם בו. אוכל הוא חלק מהחיים, ואין סיבה להתייחס אליו כאל אויב.
לסיכום
אני יודעת שזה לא תמיד קל, ואני מבינה את הפחדים שמלווים אותך כשמדובר באוכל ובגוף. אבל אני גם יודעת, שכל אשה רוצה את השקט בראש, כמו שלי יש אותו כבר 4 עשורים.
והשקט בראש שלך הוא השליחות שלי.
לכן אני רוצה להזכיר לך משהו חשוב – את לא לבד בזה. כולנו מתמודדות, וכולנו עוברות דרך, ביחס לדחפים האלה. ככל שתקבלי יותר את המצב, ככל שתפסיקי להילחם בעצמך, כך הדחף לאכול יירגע. יהיה לך יותר שקט בראש, שקט עם האוכל, ועם עצמך.
הגוף שלך יודע מה הוא צריך. תסמכי עליו.
הצטרפי גם את
לאלפי הנשים שכבר עברו בהצלחה את השינוי
תכנית חופש מאוכל
תכנית הליווי שתעזור לך פעם אחת ולתמיד
לאכול מסודר ובשליטה