שאלה לי אליך:
האם הרגע הזה יכול להיות רגע של השראה או הזדמנות להתפתחות?
הרגע שאת מוצאת את עצמך ליד המקרר. את לא באמת רעבה, ומצד שני את לא ממש יודעת מה לעשות עם עצמך. אולי את משועממת, אולי יש לך עוד משימה קטנה ומעצבנת לעשות ואת מחפשת לדחות אותה, או שאולי את פשוט עייפה וזקוקה להפסקה. אבל במקום לעצור ולטעון את המצברים בדרך מיטיבה ויעילה, היד שלך נשלחת לעוד ביס של… עוגה, שוקולד, חטיף (מלאי את החסר).
בדרך כלל, רגע כזה גורר אחריו סשן של הלקאה עצמית, ביקורת, ונוגס עוד קצת בדימוי העצמי – למה שוב? את לא מסוגלת? אין לך אופי? לא מסוגלת לעמוד במילה שלך?
הרגע שבו הראש אומר: "בא לי משהו", הוא בדיוק הרגע שהכל יכול להתהפך. הוא יכול להפוך כהרף עין, אם רק נבחר, מרגע של הלקאה עצמית – לרגע של הזדמנות להתפתחות, אם רק נבחר לאמץ שיח בונה על טיבו של הרגע, ונשאל את עצמנו שאלות מקדמות ומעוררות מחשבה.
כי כידוע – הכל בראש. לכן, אם נשאל את עצמנו מה זה ה"משהו" הזה, בעצם, שבאמת בא לי? האם אני באמת זקוקה לפחמימה מתוקה עכשיו? או זה הראש שלי שרוצה אותה? ואם אהיה כנה, כשהראש שלי 'רוצה לאכול', החשק האמיתי שלי הוא בדרך כלל למשהו אחר לגמרי – נחמה, חיבוק, בהירות לגבי נושא מסוים, או אולי מנוחה טובה?
כי אז בחירה כזו, כמוה כהחלטה לצאת למסע של התפתחות אישית בעקבות האכילה הרגשית, אם נראה לנכון לתפוס את הרגע הזה כקריאה להתבוננות, לצמיחה והתפתחות.
אם כן, אם רק תבחרי בכך, הרגע הזה ליד המקרר יכול להרגיש כמו רמז לחידה. הגוף שלך לא משדר רעב, אבל הנפש כן מבקשת 'משהו', תשומת לב. במקום לשפוט את עצמך: "אוף, מה נסגר איתי? למה אני לא מפסיקה לאכול?" – ההזדמנות היא באפשרות לעצור, לקחת רגע להתחבר פנימה, כדי לגלות – מה באמת נחוץ לך.
ברגע שאת מודעת למה שעומד מאחורי החשק, או ה"ביס" המיותר, יכול להתפנות לך מרחב בחירה. יש לך פה הזדמנות להתפתחות ואת יכולה להחליט:
- להמשיך, כי לפעמים באמת בא לך משהו קטן ואין בזה שום בעיה,
- או לעצור, כי הבנת שזה איזשהו הרגל אוטומטי שמגיע כשאת משועממת, עייפה, עמוסה, וכד'.
ההכרה בכך יכולה לעזור לך להרגיש שליטה רגשית מחודשת, שתוביל עם הזמן גם לשליטה על האכילה. לא ממקום של איפוק או מאבק, אלא ממקום של סקרנות – לגלות מה הרעב הרגשי (החשק) בא להגיד לך. 'להשתמש' בו כמדריך לגילוי הצרכים העמוקים שלך – אולי את צריכה חיבוק, הפסקה, שינוי כיוון בחיים, ולא עוד עוגייה?
כי בסופו של דבר, רגע לפני שאת נוגסת עוד ביס מהעוגה – יש כאן מסר עדין מהלב: "בבקשה תתייחסי אליי, אני צריכה משהו".
הבנת המסר – המיידי או העמוק – והתגובה אליו, עם כל תשומת הלב שלך, זה בדיוק הרגע שהופך אותו, מהצורך באוכל כהסחת דעת, להזדמנות להתפתחות. הדרך פתוחה לצמיחה אישית.
רק שהפעם, במקום לשאול בביקורת "למה אני לא מפסיקה לאכול?", אפשר לשאול בסקרנות בדיוק את אותה השאלה, מתוך כוונה אחרת: "מה באמת עובר עלי עכשיו?" מה באמת חסר לי? מה כואב לי? פה בדיוק נכנס הקסם של האכילה הרגשית כ'מדריך' – במקום להיות "התחביב" הכי מייאש, להיות תמרור דרך שמזמין אותך למסע פנימה, ללמוד על עצמך משהו.
הרעב הרגשי הוא ה-רמז (מחכה לך פה הזדמנות להתפתחות…)
הרעב הרגשי הוא תשוקה כזו שצצה בלי קשר לשעה או לארוחה האחרונה. זאת לא הבטן (הגוף) שצועקת "אני רעבה!", אלא הראש או הלב שמנסים למצוא עזרה מיידית. אוכל יכול להרגיע לכמה דקות – אבל הדגדוג או העצב בפנים, לא באמת נעלמים. לכן, כשאני מרגישה צורך שחוזר על עצמו, באכילה רגשית, אני מנסה לשאול את עצמי בכנות: "מה באמת מציק לי עכשיו?", או "למה אני זקוקה?".
שהרי אכילה רגשית לא נולדה במקרה – היא נוצרה כדי לספק צרכים מסוימים, בין היתר של נחמה, קרבה, הפגת מתחים, וכד'. את כבר יודעת שיש דרכים אחרות, עמוקות ובריאות יותר, למלא את הצרכים האלה – במקום להטביע אותם בקוביות שוקולד, אפשר למצוא 'הסחת דעת' בריאה יותר, כמו לצאת לטיול קצר בחוץ, לחבק את הכלב, להאזין למוזיקה, אולי לשבת לשיחה טובה עם חברה, בזמן שאת מקדישה זמן וסבלנות, לחקירה-סקרנית-עדינה לגבי מקור הצורך שמבקש סיפוק, והדרך למצוא לו מענה הולם שהוא לא אוכל.
לא רק תיקון של הרגלי האכילה
היופי הוא, שבמסע ההתפתחות שמתחקה אחר האכילה רגשית, את לא רק "מתקנת" את האכילה שלך – את גם צוללת לעומק ויוצרת ריפוי מהשורש שבא לביטוי בכל תחומי החיים . מתי אני נלחצת? איך אני מתבטאת מול אנשים? האם יש חלקים בי שאני מדחיקה ומנסה "להאכיל" במקום להתמודד איתם? עם הזמן, את מגלה שבמסע הזה טמונה הזדמנות להתפתחות שמקרבת אותך להבנה עצמית עמוקה יותר, ופתאום לא רק האכילה נרגעת, אלא גם בתחומים אחרים בחייך חלים שינויים מיטיבים.
חופש מאוכל = חופש בעוד תחומים
בתהליכים של "חופש מאוכל", עובדים לא רק על הקשר עם אוכל, משקל ודימוי גוף – אלא גם על מה שקורה מתחת לפני השטח – הרגשות, המחשבות, והאמונות שמכוונות או מקבעות אותך, בלי ששמת לב. האכילה הרגשית הופכת להיות "פנס" שמאיר לך אזורים בחיים שהתחבאו בצל, ומזמין אותך לבחור אחרת, לשנות בהדרגה, צעד אחרי צעד.
אז כן, האכילה הרגשית היא לא "כישלון", אלא דווקא הזמנה והזדמנות לשינוי. הזדמנות להתפתחות והזמנה למסע, הזמנה להתבונן פנימה, ללמוד את עצמך, וליצור מציאות חדשה – שבה את כבר לא חייבת להיאבק באוכל, אלא חיה איתו במערכת יחסים בריאה ובשלום.
בהצלחה במסע המרתק הזה!
הצטרפי גם את
לאלפי הנשים שכבר עברו בהצלחה את השינוי
תכנית חופש מאוכל
תכנית הליווי שתעזור לך פעם אחת ולתמיד
לאכול מסודר ובשליטה
