חזרה לאיזון: הגוף שלך יודע את הדרך למשקל הטבעי שלו

איך בכל זאת מפתחים אמון מחודש בגוף?

אחרי שנים של תחושת כישלון, דיאטות שלא עבדו לאורך זמן ויויו בלתי נגמר, טבעי ולגיטימי לשאול – "איך אני יכולה לסמוך על הגוף שלי אחרי כל מה שעברתי?" 

הנה כמה רעיונות שיכולים לפתוח פתח להתקרבות מחודשת, צעד אחר צעד:

1. להתחיל מהכרה בקיים
   במקום להדחיק את הכאב או לכעוס בשקט, אפשר להודות בכנות: "כן, אני פגועה מהגוף שלי, מרגישה שהוא בשלו, לאו דווקא בעדי או משתף איתי פעולה." הרשי לעצמך רק לזהות ולתאר את הסיטואציה, בלי שיפוט. ההכרה בכך, כואבת ככל שתהייה, מפנה מקום לשינוי.
2. לעשות ניסויים קטנים במקום הימורים גדולים
   לפני שאת שולפת "פרויקט" שלם על שינוי תזונתי או עושה החלטות גדולות, התחילי עם להגדיר לעצמך התנסות של יום-יומיים: להקשיב – מתי את רעבה, וכשאת אוכלת שימי לב לרגע בו את לא רעבה יותר (שבעה). או פשוט שימי לב אם יש רגע במהלך היום שבו את מזהה איתות מהגוף – עצרי ועשי איתו דיאלוג קצר: "מה אתה צריך עכשיו?"
   ההצלחות הקטנות האלה בונות ביטחון פנימי באפשרות לתת אמון בגוף.
3. להזכיר לעצמך רגעים שהגוף דווקא כן תמך בך
   גם אם נדמה שהגוף "בגד" בך, היו בוודאי לא מעט פעמים שהוא תפקד היטב: החלמת משפעת, נקע וכד', שרדת גם כשהיו תקופות קשות, יצאת לטיולים וצלחת גם את המאתגרים שבהם ונהנית, אולי אפילו נשאת ילד ברחם. כתבי או הזכירי לעצמך דוגמה אחת כזו ביום – פעולת חיזוק שמזכירה לך שהגוף הוא גם חבר טוב, לא רק מקור לאכזבות.
4. להחליף ביקורת בסקרנות
   בכל פעם שמתעורר "הקול השופט" שמתלונן על עודף משקל או על הכמיהה למתוק, נסי להגיב בעוד שאלה: "מה הגוף מנסה להגיד לי?"
   אולי את באמת רעבה, אולי את-הוא זקוקים למנוחה, לחיבוק או מילה טובה. כך הביקורתיות הכואבת הופכת לחקירה סקרנית, שמובילה לאפשרות של שיתוף פעולה.
5. לזכור שהחזרה  לאיזון היא גם תהליך רגשי, לא רק פיזי
   בניית אמון עם הגוף מבקשת ממך גישה חומלת, 'עיניים טובות', לב פתוח, כוונה כנה, שיח עם מחווה של הבנה והכרה, שמקדמים אפשרות לקירוב. שנים למדנו לראות בגוף "אויב" ולכן לתת אמון בגוף זו לא החלטה חד-פעמית, אלא תרגול מתמשך של אמונה חדשה: "אנחנו באותו הצד."
6. לחזק את עצמך בצעדים עדינים
   גם כשהדברים לא מתנהלים בדיוק כמו שקיווית, נסי לראות בכך הזדמנות ללמידה: "הגוף שלי מרגיש כבד אחרי האכילה? אולי אנסה להקשיב לו יותר בפעם הבאה."
   הגישה הזו שונה מאוד מהלקאה עצמית או גישה של 'הכול אבוד', והיא נותנת לגוף (ולך) מרווח, לצמוח מתוך ניסוי וטעיה.
7. לסלוח לגוף – ולך
   לפעמים, האצבע מופנית גם פנימה – "מה נסגר איתי? איך נתתי לעצמי להגיע למצב הזה?"
   אפשר להתכוונן לתרגל סליחה קטנה בסוף כל יום: "הגוף שלי עשה כמיטב יכולתו וכך גם אני." בכל פעם שאת אומרת את זה לעצמך, את מרפה עוד שכבה של מאבק עם עצמך.

ולבסוף, אמון מחודש בגוף לא קורה ביום אחד, וכך גם היכולת של הגוף לחזור לאיזון טבעי. עם זאת, בכל רגע שאת בוחרת בסקרנות, בעדינות, ובניסויים קטנים של הקשבה – את מעמיקה את המרחב שלך ושל הגוף לפעול ביחד, ומחזירה לעצמך טיפה אחר טיפה מהכוח והביטחון שאולי הלכו לאיבוד. זה תהליך, אבל כזה שמלא בפוטנציאל לחיבור עמוק יותר בינך לבין הגוף שלך – חיבור שמתגמל בהרבה מאוד שקט נפשי וחופש, עם אוכל ובכלל.