כולנו מכירות את הרגע הזה: אחרי עוד התקף נשנושים לילי, או ארוחה שלא נגמרה בזמן, אנחנו שומעות את עצמנו אומרות מילים או משפטים כמו "נפלתי" "הרסתי", "נכשלתי", או הכי גרוע – "האוכל חזק ממני."
מילים אלה יוצאות לנו מהפה או עולות במחשבה באופן כמעט אוטומטי.
האם עצרנו רגע לחשוב מה באמת המשמעות שלהן?
מילים הן לא 'סתם' – הן בוראות מציאות
בכל פעם שאת אומרת "הרסתי את הההצלחה שלי במו ידי" את בונה נרטיב שיפוטי של 'טוב' מול 'רע'. אם הצלחת לשמור על "חוקי" האכילה המצופים, את "ילדה טובה". אם לא – את "רעה", לא בסדר. השפה מייצרת פה עולם של שחור־לבן, בלי להשאיר מקום לאפורים. היא הופכת את חיי היומיום שלנו לסדרה של 'עליות' ו'נפילות', במקום מסע שמאפשר ללמוד, להבין, להתפתח.
כשאת מאמינה בכל ליבך ואומרת לעצמך – "האוכל חזק ממני" את למעשה מגדירה את עצמך כ'חלשה'. את נותנת לאוכל דמות של יריב חזק עם יכולות ואג'נדה, במקום לזכור שזה רק אוכל – חפץ דומם, עם טעם חולף (נכון, טעים ואפילו מנחם ומרגיע, ובכל זאת…), ומציירת את עצמך בדמות של אחת ללא יכולת עמידה מול פיתוים וללא רצון חופשי לבחור.
בואי נעצור על מילים כמו: "נפלתי" "נכשלתי" או "פישלתי". שימי לב איך הן מרגישות בגוף – מלוות בכאב ואשמה.
- "נפלתי" – כאילו העמסתי על עצמי משקל עצום ונשברתי.
- "נכשלתי" – כאילו היו כאן בחינה וציון פסילה.
- "פישלתי" – כאילו יש כאן בגידה ערכית שעלי להתבייש בה.
האמנם ביס נוסף מעוגה כמוהו כאסון? האם עוד צלחת של פסטה מעידה על כישלון טוטאלי? רובן של הסיטואציות האלו לא כה דרמטיות כשמסתכלים עליהן בעין שקולה. נכון אכלתי למרות שלא התכוונתי. אולי זה לא תאם את היעדים שלי, או את הציפיות שלי מעצמי, אבל זה לא מגדיר את מי אני או הערך שלי כאדם.
האוכל חזק ממני, האם מדובר במלחמה אבודה?
למילים יש כוח – הכל עניין של שפה
אם השפה אכן מעצבת את האכילה שלנו, חשוב לשים לב למילים ואיך אנחנו 'מדברות' עם עצמנו. עדיף להחליף משפטים שופטים-תוקפניים בשפה רכה ומכוונת למידה ואפשרות לשינוי. במקום שפה של "חטאתי-פשעתי", אפשר לומר "אכלתי יותר ממה שהגוף שלי צריך". ואפשר להוסיף: "מעניין מה הוביל לזה?".
במקום "נפלתי שוב על פחמימות", אפשר לומר: "אכלתי פחמימות למרות שהתכוונתי להמנע מהן" ואפשר להוסיף: "מעניין מה הרגשתי שהוביל אותי לסיטואציה הזו?"
וכך, במקום לאפשר לאשמה לחנוק אותך, את זוכה במרחב מעודד של סקרנות והתפתחות.
לפעמים, עצם השינוי בשפה הוא כמו פתיחת חלון שמכניס אוויר צח. במקום לחוש שאנחנו במעמד של בית משפט, אנחנו נכנסות למעין מעבדה עצמית ומתחילות דיון סקרני, עדין, וחומל יותר.
השפה משפיעה גם על הגוף
דמייני את זה ככה, ושימי לב להבדל בחווית הגוף בין 2 המצבים:
האחד:
את אומרת לעצמך: "מה עשיתי? אני אפס, אני תמיד הורסת. לא פלא שאני לא מצליחה לרדת במשקל" – שפה שגורמת לגוף להתכווץ, להגיב בסטרס, הנשימה הופכת שטוחה יותר, את מרגישה חוסר נוחות וכאב בבטן. למעשה, כל מערכת ההתגוננות מופעלת. ייתכן שזה גם יגרום לך לאכילה רגשית שתחמיר את החוויה.
השני:
את נושמת עמוק, ואומרת לעצמך: "נכון, לא רציתי לאכול כל כך הרבה. חבל. אבל מה יכול לעזור לי להרגיש טוב יותר עכשיו?"
ובנוסף (או מאוחר יותר): מה אני יכולה ללמוד על עצמי שיעזור לי במצבים דומים?" – זו שפה שגורמת לגוף להגיב יותר ברוגע – יש סיכוי גבוה יותר שתרגישי הקלה או אופטימיות מסוימת. שתמשיכי הלאה במקום לשקוע בתסכול. ועם סבירות גבוהה יותר שבפעם הבאה, עם התרגול – תבחרי אחרת.
שפה של שלום במקום שפה של מלחמה
במקום לומר "האוכל חזק ממני" מה דעתך על האפשרות הבאה, בשפה קצת אחרת – אולי: "האוכל מושך אותי כרגע"?
כשההצהרה היא "האוכל חזק ממני," את מציגה סיפור של תבוסה מראש.
מה אם תגידי משהו כמו "האוכל מאוד מושך אותי כרגע למרות שאני לא רעבה. מעניין למה… אבל מה אני באמת רוצה? מה אני מחליטה לעשות?"
זו כבר לא קביעה סופית, אלא שאלה פתוחה. במקום שהאוכל 'יושב על כס המלכות' ואת צופה בו חסרת אונים, את לוקחת על עצמך את תפקיד החוקרת הסקרנית – "מה קורה שהאוכל מושך אותי עכשיו בצורה כזאת? האם זה באמת רעב? האם זו עייפות רגשית או צורך במנוחה? למה אני באמת זקוקה כרגע?"
כדי לשנות את האכילה שלנו חשוב להכניס לשפה שלנו ביטוים של חמלה עצמית.
המחשבות ממילא באות ועוברות דרכנו באופן אוטומטי. ובכל זאת, כשאת שמה לב למחשבה ביקורתית שמגיעה, יש לך הזדמנות לשנות מעט את השפה שלה ולשנות כיוון – ליצור טוויסט בעלילה. כך יש יותר סיכוי שהסיטואציה לא תסתיים בהלקאה עצמית ועוד אכילה. שהרי למה להתייחס לעוד ביס כפשע בלתי נסלח, אם הוא יכול להיות כמעין "אות אזעקה" – או אפילו קריאת מצוקה שמבקשת הקשבה עמוקה לעצמנו?
כך, כל "נפילה" הופכת לשיעור במקום לשורה-תחתונה-של-כישלון. את מפסיקה לחלק את העולם ל"בסדר" ו"לא בסדר," ומתקרבת לחיים חופשיים יותר, נטולי פחד והאשמה ויחסים בריאים עם האוכל. וזאת הרבה בזכות הבחירה בשפה.
מעבר לאוכל – שינוי שפה, שינוי גישה
כמו בהרבה תחומים אחרים בחיים, השפה שאנחנו משתמשות בה משפיעה על התודעה וגם על הפעולות שבאות בעקבותיה. וכפועל יוצא, גם על איכות החיים שלנו. אם אנחנו רוצות לשנות את מערכת היחסים שלנו עם אוכל, יש ערך עצום בבחירת המילים והביטויים שאנחנו משתמשות בהם.
במקום להגיד "פישלתי, אני לא בסדר, מגיע לי עונש" – אפשר לומר "אני רוצה לשמור על הגוף שלי, הוא חשוב לי."
במקום להגיד "אני כל הזמן נכשלת" – אפשר לומר "אני בתהליך. לפעמים זה מאתגר. לפעמים האירועים יוצאים משליטה. אבל יש לי הזדמנות ללמוד ולגדול."
צעד קטן בשפה, צעד גדול בחיים
אולי זה נשמע כמו שינוי קטן, או כמו שהרבה אנשים אומרים – זו רק סמנטיקה, אבל לא כדאי לזלזל בכוח של השפה. ברגע שאת עושה שימוש בשפה רכה ומכילה, גם התגובות שלך מול האוכל (ומול עצמך) הופכות להיות פחות היסטריות ויותר מכבדות. מגיע לך להיפרד מהמילים הכבדות והמכבידות" של "נפלתי", "נכשלתי", שמרגישות כמו פטיש 5 ק"ג על הראש, ולאמץ מילים ואיכויות של "אני לומדת" "אני מזהה" "אני משתפרת", ו… "כל הכבוד לי!" שמרגישות כמו חיבוק של אהבה עצמית.
בסופו של דבר, לשפה ולמילים שאנחנו בוחרות יש כוח, ויכולת להגדיר ואף לעצב את החוויות שלנו – אם להרגיע אותנו או ללבות אשמה ופחד. אם נבחר במילים של שלום שמשדרות למידה והתקדמות במקום במילים של מלחמה, לא רק נרגיש יותר טוב, גם החוויה ש'האוכל חזק ממני' תתפוגג לאט לאט.
נמצא ש"האוכל כבר לא תמיד חזק ממני". ונכון, "יש לי מה ללמוד על עצמי, אבל אני בוחרת לעשות זאת בדרך חדשה, מתוך אכפתיות וכבוד לגוף שלי, וגם לעצמי".
והאמת? זה כבר לא רק שינוי מילולי – זו מהפכה. טרנספורמציה לכל דבר.
הצטרפי גם את
לאלפי הנשים שכבר עברו בהצלחה את השינוי
תכנית חופש מאוכל
תכנית הליווי שתעזור לך פעם אחת ולתמיד
לאכול מסודר ובשליטה
