עד הרעב הבא

כתיבה: שרון אנגל

פורסם במגזין “דרך האושר”

26.12.06

לא ברור מה גורם לאדם שמן להחליט שמהיום הוא מתחיל דיאטה. מהיום, לא ממחר ולא ביום ראשון. יום אחד זה קרה. החלטתי שזהו, אני לא יכולה להמשיך לחיות כך. הגעתי למסקנה שאני אוכלת באופן לא בריא, שאני נטולת אנרגיות, שעורי משדר מצוקה מהשטויות שנדחפות לתוכו דרך מערכת העיכול שלי וגם, קצת, שאני מידי שמנה. חשבתי שאני צריכה להוריד חמישה, אולי שמונה – טוב, לכל היותר 10 קילוגרם. אודה על האמת, אני לא טיפוס של תמציות, כדורים ושאר ניסים, בעיני הייתה רק דרך אחת לתקוף את הבעיה: להסתכל למאזניים בלבן של העיניים ולהתחיל דיאטה. לא יאומן – המאזניים החוצפנים הישירו אלי מבט בחזרה, ובעינייהם מספר מחריד המתאר את המשקל שלי. אף טיעון של עצמות כבדות לא יכול היה להסביר איך אני מתקרבת מהר מידי אל סדרת המספרים התלת ספרתיים. הדיאטנית אליה התקשרתי שמעה, שקלה, מדדה ופסקה שיש קצת יותר עודפים ממה שרציתי להאמין.

כשהורדתי חמישה – ראיתי שאני יכולה להמשיך. כשהורדתי עשרה – קיבלתי מוטיווציה. 15 ק”ג כבר היו המון וב-20 עצרתי, בעיקר כי לא האמנתי שאוכל לרדת עוד. חשבתי שאוכל לעשות קצת הפסקה, להתייצב ולהמשיך. מה ניכזבה תוחלתי… מסתבר שהמלחמה על העמידה במקום קשה יותר ממלחמת ההרזיה. המאמץ הרב שהשקעתי בלא לעשות כלום שחק אותי. יותר מהכל פחדתי לאבד את מה שהשגתי והתחלתי להראות סימנים של חרדה אמיתית.

הייתי אחרי הדיאטה הגדולה, מדדי ה-BMI ואחוזי השומן בגופי היו תקינים אבל כל השאר היה מטורף לחלוטין. תכננתי אוכל, חשבתי על אוכל, נמנעתי מאוכל, התעלמתי מאוכל ופתאום הוא נעמד מולי והתריס – הנני כאן. הפסקתי לקרוא כתבות על דיאטות מופלאות, “איך להוריד 10 ק”ג ב-20 יום בדיאטה מאוזנת ובריאה” או “הפרדת גרגרי החיטה וטחינת כל אחד בנפרד כמרכיב עיקרי בדיאטה חדשנית ומצליחה” והתחלתי לקרוא על “איך לעבור בשלום את ארוחת החג” או “סופגניות – זהירות!”.

הכתבות האלו מפחידות ביותר, עלי לציין. מסתבר שזה לא סוד שהמאמץ להמשיך וללבוש בנוחות את המכנסיים שקנית ביום האחרון של הדיאטה גובה מחיר בנפש, אבל מי ידע שאני צריכה לפחד ממיץ ענבים תמים על שולחן סדר פסח? הטענה הרווחת היא שרוב האנשים שהורידו ממשקלם שבו למשקלם הקודם (במיקרה הטוב, הרחון והחנון) תוך 3-5 שנים. כדי להימנע מכשלון מוחץ כזה ממליצים המומחים להגביר פעילות גופנית, למצוא תמיכה נפשית ומקצועית ובעיקר – לנהל יומן אוכל, לתכנן ארוחות, לחשב חישובים ולהישקל עד קץ הימים. לא צחוק – זו בהחלט יכולה להפוך למשרה מלאה, השמירה על המשקל.

הדרך להצליח במאמץ הסיזיפי הזה היא להימנע מסוגים של אוכל, תבשילים שלא בישלתי כבר שנה. אני לא רואה בכלל דברים מסוימים כמו חטיפי שוקולד בסופר או פיצה ובורקס. אה, כן, “אין צורך להימנע” יסבירו המומחים. בדיאטה יש את המושג “חריגה” בדיוק בשביל המאכלים הללו: סטיה מהתפריט, אכילה “מחוץ לחוק”, שיש לה מחיר: חריגה קטנה – מעט ימים של חזרה בתשובה, ללא חטא. חריגה גדולה – יותר ימים. לכל דבר יש מחיר, והוא נמדד בימים של דיאטה נוקשה ובמאות ועשרות גרמים במשקל.

הרגשתי כמו ילד שנתנו לו צעצעוע טמגוצ’י ניפלא, וצרפו הוראות: “אהוב אותו, כבד אותו, טפל בו ואל תזניח אותו לרגע, אף פעם, כי אז הוא ימות. אם זה יקרה, אתה פשוט לא שווה כלום. כשלון!”. אני, אמא לילדים, אישה עובדת, נראית נהדר ובריאה –אני כישלון? אני מדוכאת? איך יתכן שאישה שעושה כל כך הרבה תולה את ההערכה העצמית שלה בתפריט שלה? האם הפופקורן הוא שיקבע עד כמה מוצלחת אני, או דווקא מעדן החלב בטעם שוקו?

לא בשבילי, החלטתי. לא יתכן שכך צריך להיות – חיים עצובים, רצופי כשלונות קטנים ומשמעת גדולה, כשהעיניים של המאזניים (שהפכו בנתיים לחלק בלתי נפרד מהאני הפנימי שלי) רודפות אותי. אפילו שקלתי בשלב מסויים לקנות מאזניים דיגיטליים, כמו של הדיאטנית, כדי שאהיה על המשמר ואוכל לראות בברור גם עשרות גרמים, ולא רק מאות גרמים וקילוגרמים שלמים.

רצה הגורל והעורכת של “דרך האושר” סיפרה לי בדיוק אז על טרנד חדש: לרזות מהראש. היא טענה שיש אנשים שחושבים שאפשר להוריד במשקל בלי תפריטים, ספירת קלוריות ושקילות סדירות. משועשעת קמעה פניתי לאותם אנשים, לשמוע מפיהם תורה ולהפיץ בקרב קוראי העיתון. גילוי נאות: יש לי הרגל מגונה לחשוב על מה שאני כותבת גם אחרי שהחומר נשלח למערכת. אני, בוגרת תואר שני בביולוגיה ושמנה וותיקה ומנוסה – היה לי מאד קשה להאמין. כל המומחים דיברו בבטחון מלא, כל המיתנסים היו משוכנעים לחלוטין ורק אני הייתי סקפטית ביותר. אבל, וזה אבל גדול, גם הייתי מאד אומללה. הגעתי למישקל היעד שלי והשקעתי חלק גדול מזמני כדי לשמור עליו. כל גרגר שאכלתי מעבר לדיאטה הקפדנית שהתמדתי בה במשך שנה רדף אותי. בכל בוקר התעוררתי כשאני משוכנעת לחלוטין שהנה כל השגי נעלמו. טוב, אולי יש משהו בטענה שלראש יש תפקיד חשוב בהשמנה ובהרזיה?

אז קראתי שוב את התחקיר הקטן שלי. סיננתי מראש את כל אלו שהיו רוחניים מידי לטעמי, לוחשי לחשים ומטילי כישופים. אחר כך מחקתי גם את אלו שבדרך אל הביקיני עושים פסיכואנליזה מעמיקה של האישיות ושל קורות החיים. אני לא טיפוס רוחני, סדנאות מודעות מפחידות אותי. בסוף אזרתי אומץ, בחרתי והתקשרתי לאופירה שאול, מפתחת שיטת “חופש מאוכל”. אופירה מדברת על רעיון מופלא – אכילה לפי רעב ושובע. איך לא חשבו על זה קודם?! טוב, האמת היא שחשבו. קודם, בהתחלה, כשהיינו ילדים, אכלנו בדיוק כך: אני רעב – אני אוכל, אני לא רעב – אני סותם את הפה ולא יעזרו האוירון, האיומים על השוטר והפרצופים של אבא מהצד. לא רק שהם לא יעזרו, מסתבר שהם הזיקו. כל בעל מקצוע המטפל בהשמנה יאמר שזרע כל רע טמון בחיבור שהורים יוצרים אצל הילד בין אוכל לבין דברים לא רלוונטיים כמו “לשמח את אמא” (“ילד טוב משאיר צלחת ריקה”), פיצוי (“אל תבכה, הנה קח סוכריה”) ושאר מריעין בישין.

נו, הפתעה גדולה. ידוע שרעב ריגשי הוא סיבה להשמנה כמו גם לחץ, שמחה, עצב, פנאי, חוסר פנאי, אהבה, שינאה, תסכול, הצלחה…. אז מה? נרשמתי לסדנא. אופירה אמנם הזהירה אותי שלמרות שזו לא סדנת אישיות רוחנית אני עלולה להגיע למודעות בתחומים שונים ולא רק בנוגע לאופן האכילה שלי, אבל לא אחת אמיצה כמוני תתקפל. החלטתי שאני משתפת פעולה. הסדנא כוללת שני מפגשים בסוף השבוע (חמישי בערב ושישי) ואחר כך שמונה מפגשים שבועיים בערב. לא הרבה השקעה בשביל לעלות על הדרך להרזית אמת, לא?

סוף השבוע הראשון של הסדנא היה פשוט מעצבן. אם חשבתי שאקבל ארגז כלים של בוב הבנאי, יחד עם מקהלה תומכת (“נצליח לתקן? כן, כן, כן!”) – אז לא. דיברנו קצת על עובדות (הידעתם שגודל הקיבה כגודל האגרוף שלנו? זה אולי נשמע מדעי אבל כשמסתכלים על האגרוף מגלים שצריך ממש מעט אוכל כדי למלא את הקיבה…) אבל בעיקר דיברנו על הסיבות בגללן אנחנו אוכלים ומה אפשר לעשות כדי להתמודד עם רעב שאינו פיזי. למה מעצבן? כי אין מובן מאליו. לאופירה לא ברור שאם אוכלים מתוך עייפות באמת נעשים פחות עייפים, כמו שנהוג לחשוב.

את כל האמונות שלנו, הקשורות באוכל, נשלחנו לבדוק שוב עם עצמנו. האם האוכל באמת מרגיע? האם אני באמת אוהבת שוקולד פרה? האם אוכל משמין? כמו בכל תהליך שיפוץ והתחדשות – ישנו שלב בו כבר אין את הישן ועדיין אין את החדש. אותי התחושה הזו מאד הלחיצה. “האם את מוכנה לחיות עם חוסר הוודאות הזו?” שאלה אותי אופירה שוב ושוב. “בטח מוכנה”, שיקרתי, הרי הבטחתי לעצמי שאשתף פעולה. “לא מוכנה!” רציתי לצעוק. “זה לא נעים לי! אני רוצה הביתה! אני רוצה לאכול”….. אבל לא, זה בדיוק מה שלא כדאי לי לאמר. זה בדיוק מה שלא יקדם אותי. לקח לי זמן להתמסר לחוסר הוודאות, אני מודה. לקח לי הרבה זמן להבין שמותר להרגיש קצת פחות בטחון, כמו שמותר להרגיש קצת כאב או תסכול, ולא צריך מיד לסתום לכל הרגשות האלו את הפה באוכל. גם רעב מותר להרגיש, והוא די נעים. בסדנא למדתי לא לפחד: לא מהרעב, וגם לא ממיץ ענבים.

השלב הראשון בתוכנית מוגדר “הגמילה מהתמכרות לאכילת יתר”. איך עושים את זה? בכיף, באמת בכיף… – אוכלים! קונים את כל הדברים שלא העזנו להחזיק בבית, ואוכלים אותם. נשמע ניפלא, אבל לא ממש פשוט: הרעיון הוא לאכול בכיף, בהנאה, במודעות ו… רק עד שובע. החלק הכי מעצבן הוא לדעת שעברתי מזמן את השלב בו הייתי צריכה לעצור אבל לא הפסקתי לאכול. החלק הנחמד הוא שפתאום, יום אחד, אני כן עוצרת. פעם, ואחר כך עוד פעם… רק כדי להשלים את התמונה, שלא תישארו במתח – בסוף, באופן מדהים ביותר, זה עובד. פשוט אוכלים פחות, ורק אוכל טעים. הידיעה שהאוכל כולו, על כל גווניו וסוגיו, יהיה זמין בכל עת ובעיקר יהיה זמין כשאהיה רעבה שוב, באמת מרגיעה ומאפשרת.

כשהתחלתי את הסדנא יותר מהכל פחדתי להשמין. הייתי מוכנה להיפרד מהמאזניים, מהשקילות התכופות ומהמדידות אבל הייתי בפאניקה מהאפשרות שאצטרך להיפרד, אפילו זמנית, מהג’ינס החדשים שלי. לכן היה לי ברור שאת שלב הגמילה הזה אני לא אוכל לעשות כהלכתו, בהתמסרות מלאה לזלילה המותרת. לטובת פחדנים כמוני מציעה אופירה “קביים” – כלים למי שהמודעות שלו עוד קצת עילגת כשהיא מסבירה לקיבה שלו דברים חשובים. “יופי”, חשבתי לעצמי. “הנה יש לי ערכת חוקים חדשה, להחליף את חוקי הדיאטנית”. בעזרת אותה משמעת עצמית נפלאה שעזרה לי להתמיד שנה בדיאטה שלי אוכל להתרגל לשיטה החדשה… לא! אני פה כי אני לא מוכנה לחיות תחת משטר אוכל נוקשה, מצומקת ומיובשת ונטולת חדווה…

לא רוצה לדבר על החודש הראשון. היה נורא. אכלתי הרבה, ונלחמתי בעוז ברגשות האשמה כשאני מנופפת במרץ בדגל “אופירה אמרה שמותר!”. בעלי הסתכל בחלחלה איך חוזרים הביתה דברים שהוא כל כך שמח שאני לא אוכלת, התרגז בשקט לגלות שוב שניצלים מטוגנים, הסתכל בי בבעתה כשאכלתי צ’יפס. קשה להיכשל בשיטה הזו: אם בדיאטה הגרגר הראשון של שוקולד דופק את חישוב הקלוריות ליום כולו (ואז, אם כבר אז כבר – יורדים על כל החבילה) באכילה לפי רעב ושובע הסברתי לעצמי שאם אכלתי יותר הרי שאני יותר שבעה ולכן יותר זמן לא אצטרך לאכול – וזה הסתדר! לבעלי הסברתי שכמו שהוא (רזה מעצבן שכמותו) לא נשקל כל בוקר אלא מרגיש מה אומרות לו המכנסיים – כך גם אני.

לאט לאט דברים התחילו להשתנות לי באכילה: אם עד אז נהגתי לתכנן ארוחות, וכבר בבוקר ידעתי איזה מעדן עתיר שומן אבלוס בארוחת החריגה המתוכננת לערב של מחרת, פתאום מצאתי את עצמי מחליטה מה אני רוצה לאכול רק כשהתנענו את האוטו בדרך למסעדה. הקשבתי למה שטעים לי, שמתי לב כמה מספיק לי, כבר לא הרגשתי מפוצצת ומבחילה כשקמתי מהשולחן. אכלתי פחות. הרבה פחות. והג’ינס המשיכו להיות חברים שלי, כל התקופה. קיבלתי את עצמי, וויתרתי לעצמי וגיליתי שאין חולשה בזה. לא נעשיתי יותר שמנה מרוב ויתורים, אלא הייתי דווקא יפה יותר ורגועה יותר. יום אחד נכנסתי באומץ לקונדיטוריה וביקשתי קוראסון שוקולד. אחד. המוכרת הביטה בי בחוסר אמון והסבירה לי שרק מי שמתכנן לאכול קוראסון אחד בלבד קונה אחד, כאילו כך אבין את האבסורד שבבקשתי. ואני דווקא התכוונתי בדיוק לזה, אכלתי את מה שקניתי בעונג רב והרגשתי מדהים. מי חשב שאפשר לשבוע מאחד… כשפרצה מלחמת לבנון השניה ארחתי את חמותי במשך חודש שלם ולא התפרצתי עליה בכלל. בעיני זה אומר המון.

מודעות היא דבר מסוכן, וכמו שהבטיחה/איימה אופירה, ההקשבה לעצמי גלשה הרבה מעבר לאוכל. הרעיון הוא שאם, למשל, אוכלים מתוך תסכול – לא להחליף את השוקולד בגבעולי סלרי דלי קלוריות, אלא לנסות להסיר את התסכול (ואיפה שאי אפשר – ללמוד להתמודד איתו בלי אוכל, אבל זה לסיפור אחר). לאט לאט סרקתי את חיי למצוא את הדברים שמכשילים אותי, למדתי להתעצבן פחות (בעיקר על עצמי, מול הביקורת העצמית הנוקבת שלי) וסימנתי בעיגול אדום מה מציק לי בחיים. מסתבר שהמשרה המלאה שהקדשתי לעבודה אצל המאזניים בשרות השמירה על המשקל טשטשה את התסכול שלי מהעבודה שלי. אז החלפתי עבודה. גיליתי שלפעמים צריך לעצור וללכת לישון כשעייפים, ולא לשתות עוד קפה עם עוגה. מצאתי שקפה לבד, למשל, טעים לי ומספיק לי ואת העוגה אני מעדיפה בזמן אחר. נדהמתי לראות שיש גם מנות קטנות, והן כיפיות ומספיקות אם יודעים שתמיד אפשר לקחת עוד, אם עדיין רעבים.

בלי להישקל אני יודעת – עוד לא ירדתי גרם אחד (אבל אני אופטימית!). הג’ינס עדיין מחייכים אלי בכל בוקר. אני מודה לאל שלא התחלתי את התוכנית הזו עם ציפיה להוריד 20 קילו. אני לא יודעת מאיפה אפשר למצוא את הבטחון בצידקת הדרך ואת השקט הנפשי כדי להתמיד בתהליך הזה בלי לראות תוצאות מיידיות. לי, אני חוששת, אין את הכח לזה. מצד שני – גם לא חשבתי שיהיה לי כח לעבור את שלב הגמילה מאכילת יתר.. כנראה זה אפשרי, ויעידו על כך בוגרי התוכנית. בנתיים אני יודעת שהתהליך שאני עוברת, על כל שלביו, הביא אותי למקום אחר בחיים לא רק בהקשר להרגלי האכילה שלי אלא גם, ובעיקר, בקשר לעצמי. למדתי לאהוב את עצמי וזה לא מעט. אני כמעט אף פעם לא זוללת (ואם כן – אני עושה את זה בהנאה גדולה), אני קונה בגדים בלי לחשוש שאני מבזבזת כסף כי לעולם לא אהיה במידה הזו שוב, ואני עוברת בחיוך ליד חנויות “מתאים לי” בידיעה שאין להם את המידה שלי וגם לא תהיה.

איך משתנים – טיפים להצלחה ע”פ “חופש מאוכל™”

אכלו כשאתם רעבים פיזית והפסיקו כשאכלתם די (לא רעבים יותר).

היו נוכחים בזמן האכילה כדי לשים לב מתי להפסיק לאכול.

עשו הפסקה שרירותית באמצע הארוחה כדי לבדוק האם הגעתם לשובע.

עשו הנאות שלא קשורות לאוכל לכדי סיפוק, במקום לאכול.

התייחסו אל עצמכם ואל גופכם יפה, בכבוד. אהבה מעצימה, שנאה מחלישה.

גם אם אכלתם יתר על המידה, סלחו לעצמכם והמשיכו הלאה (רגשות אשמה משמינים).

וותרו על הבגדים שאינם תואמים לכם. קנו לעצמכם בגדים המחמיאים למידותיכם.

וותרו על המאזניים, המנעו מלהישקל. מדדו את התקדמותכם על פי מידת הבגדים שאתם לובשים.

היו נאמנים לעצמכם, מקדו את תשומת הלב שלכם במה עושה לכם טוב, וחייו על פי זה (במקום למקד תשומת לב בגוף השמן או בחוסר שביעות הרצון שלכם).

הגשימו את חלומותיכם ומצאו סיפוק בחייכם.