לרדת במשקל – התובנה ששינתה לי את החיים
אני רוצה לשתף אותך בתובנה עמוקה שאספתי במסע שלי, מסע שהתחיל לפני כמעט 4 עשורים עם שחרור נושא האכילה והמאבק במשקל שלי והמשיך בלימוד וחקר הנושא כדי להעביר את זה הלאה:
הבנתי שאני לא באמת זו ש'מרזה' את הגוף שלי. הגוף שלי, הוא זה שעושה את העבודה – מאזן את עצמו למשקל שטוב ובריא לו.
נשמע טריוויאלי? באמת חשבתי בזמנו שאני צריכה לפקח על הגוף שלי, כי 'אי-אפשר-לסמוך-עליו'. ההבנה שהתפקיד שלי – מה שאני יכולה לעשות הוא, רק לאפשר לגוף שלי לרדת במשקל (אם יש צורך בכך), לאפשר לו את התנאים המתאימים כדי שיוכל להתייצב במשקל הטבעי-האופטימלי שלו – שינתה בשבילי הכל.
הגוף כמורה-דרך להגשמה עצמית
אחד ההיבטים המעניינים שעולים כשמאפשרים לגוף 'להרזות את עצמו', הוא ההבנה, שהגוף לא מסתפק רק באיזון פיזי. הוא יכול לשמש לנו גם כמורה-דרך רגשי, או אפילו רוחני.
איך זה קורה? כשאנחנו מפסיקות לנהל עליו "מבצע מורכב" כדי שירזה ומתחילות להקשיב לו. אז אפשר להבחין ברמזים שהוא משדר – כמו עייפות, רעב, שובע או כמיהה למשהו מתוק – ואלה פותחים פתח לשאלות עמוקות יותר:
מה באמת חסר לי ברגע הזה? למה אני זקוקה?
פתאום, במקום לרוץ אוטומטית אל האוכל (או להילחם בו), אנחנו יכולות להקשיב לעצמנו. ברגע כזה, הגוף הופך לשותף-תומך, שמאיר לנו מה הצורך הפנימי האמיתי – אולי זה הצורך במנוחה או שקט, ביצירה או שינוי בתחום מסוים, אולי בשיחה עם אדם אהוב.
נקודת המבט הזו מזמינה אותנו לראות באכילה, (ובעצם גם במשקל), הזמנה למסע עמוק יותר: המסע להיות ערות למה שקורה לנו ובתוכנו באמת. כשאנחנו מורידות את ההתעסקות האינסופית ב"יעדי משקל," מתפנה מקום להתחבר לרגשות ולחלומות שלנו. אנחנו מגלות שהגוף, בתור "מורה דרך," מחדד לנו איזה סוג של הזנה (רגשית, מנטלית, רוחנית) אנחנו מבקשות כרגע. ובאותו מהלך, אנחנו מאפשרות לו לפרוח בדרכו החכמה, בלי לכפות עליו חוקים חיצוניים.
התובנה הזו לא רק משנה את היחס לאוכל, היא עשויה לחולל שינוי גם בהערכה העצמית, בהגשמה האישית, וביכולת להתמודד עם אתגרי היומיום בשלווה גדולה יותר. הגוף 'מרגיש' כשאנחנו מפנות אליו יחס של כבוד והקשבה, ובתגובה, הוא עושה את מה שהוא יודע לעשות הכי טוב: לאזן את עצמו – ואותנו – מבפנים החוצה.
מי [או מה] באמת מאפשר לנו לרדת במשקל
כדי לרדת במשקל הגוף זקוק ל'מקשיבה', לא ל'מפקחת'
זו תובנה משמעותית, כי כשהייתי בעיצומן של דיאטות בלתי נגמרות האמנתי, שבתור זאת שאחראית "להשיל" את הקילוגרמים המיותרים, עלי לקחת על עצמי את תפקיד ה'מפקחת' על המשקל ולנהל את המלחמה מול הגוף – הייתי זאת שמציבה את החוקים, ואז מנסה לעמוד בחוקים שהצבתי.
מנגד, הגוף מתנגד או לאו דווקא עומד במטרה שהצבתי לו, ו'אנחנו' (הוא ואני) שוב נכשלים. ככל שאני 'המפקחת', התעקשתי וניסיתי "להרזות את הגוף שלי", גיליתי שאני רק רוצה למרוד יותר ב'מפקחת' – ומוצאת את עצמי שוב מול מקרר פתוח, והכול שוב נראה אבוד.
אבל עם הזמן הבנתי, שהגוף הוא לא באמת היריב שלי. הוא השותף שלי וככזה – לרדת או להתייצב במשקל הוא גם אתגר וגם צורך משותף שאנחנו חולקים.
'הטריטוריה' שלנו היא האכילה
המהפך הגיע כשהבחנתי בכך, ש"הטריטוריה" עליה אני מופקדת, היא האכילה, לא המשקל. זה היה רגע מכונן, להבין ולהכיר בכך, שהתפקיד שלי הוא לבחור מה נכנס לפה שלי, מתי וכמה. והתוצאה הסופית של המשקל – שייכת לתבונת הגוף. בכל פעם שהתמקדתי במחשבה "אני חייבת לרדת במשקל כך וכך קילוגרמים ורצוי עד מועד כזה וכזה", מצאתי את עצמי, אחרי תקופה קצרה של הקפדה – אוכלת יותר מכל-מה-שרציתי-להימנע-ממנו ומשייטת בים האשמה. ברגע שהחלפתי את הפוקוס ל"איך אני מקשיבה לגוף שלי ולצרכים שלו?", ההרזיה התחילה להתרחש 'לבד', מבפנים, בלי שאצטרך לכפות אותה בכוח.
למדתי לתת אמון במנגנון הרעב והשובע הטבעי של הגוף ולהפסיק להתעסק בטבלאות קלוריות או "חוקים קדושים" של דיאטה. במקום לנהל מלחמה יומיומית מול הגוף, הסכמתי להכיר בכך, שהוא יודע להצביע על מה נכון לו לקבל, ומתי.
התפקיד שלי הוא לאכול בהקשבה. ואם יש לי אכילה רגשית, לטפל בה – להבין את עצמי, להכיר את המחשבות והרגשות שמובילים אותי לאכול גם כשאני לא רעבה, וללמוד איך להתמודד עם המצבים שמובילים אותי לחפש אוכל, נשנוש או בינג'.
סגירת מעגל – אמון ושחרור
אני יודעת, יכול להיות שאת חושבת לעצמך עכשיו: "זה נשמע נחמד בתיאוריה, אבל אצלי זה פשוט לא יעבוד. ניסיתי כבר הכול, ואני תמיד חוזרת לאותו מקום של תסכול."
אני כל כך מכירה את התחושה הזו – שנים הסתובבת גם אני עם אותה מחשבה של "הגוף שלי כבר לא בשליטתי, אני לא יכולה לסמוך עליו." אני יודעת כמה זה כואב, מתסכל, ומשאיר אותנו במעגל שאין בו פתח מילוט.
אבל דווקא מהמקום הזה של הבנה עמוקה, אני רוצה לחזק אותך: יש דרך אחרת לרדת במשקל. היא אולי לא דרסטית, אלא דורשת צעד־צעד של פתיחות והקשבה. אבל היא אמיתית, ומאפשרת לנו לאט לאט להחזיר את החיבור לגוף, ואת האמון בו.
ואם הייתי מדברת אל עצמי של פעם, הייתי אומרת: "אל תוותרי – את לא לבד בכאב הזה, ויש בו הזדמנות להצמיח חיבור חדש עם עצמך ועם הגוף שלך."
הגוף שלך לא צריך שתהיי 'הפקח הקשוח' שלו, אלא 'המקשיבה' – זו שמכבדת ומעניקה לו את מה שהוא באמת זקוק לו. כשהגוף מרגיש שאת בצד שלו, היכולת שלו 'לעשות את שלו' גדולה ואפקטיבית פי כמה.
כשאת עוזבת אותו 'לעשות את העבודה שלו', את יכולה להתפנות לעשות את 'העבודה' שלך: לדאוג לגוף שלך ולהתחיל לאהוב את עצמך קצת יותר, בלי התנאי של "קודם ארד 5 קילו".
לסיכום
אין פה נוסחת קסם שמלמדת איך לרדת במשקל ומעלימה את הכול ברגע, אבל זה תהליך שכן מחזיר לך תחושה של שליטה. שליטה על בחירות האכילה שלך – לאו דווקא על משקל הגוף שלך. כשאת מאפשרת לגוף לרזות, אם יש לו צורך בכך, או להישאר באותו משקל אם זה מה שנכון לו כרגע, ואת מאפשרת לעצמך להרגיש בנוח בבחירה של הגוף ובקצב שלו, תוכלי להרגיש את ההבדל מהר מאד.
הצטרפי גם את
לאלפי הנשים שכבר עברו בהצלחה את השינוי
תכנית חופש מאוכל
תכנית הליווי שתעזור לך פעם אחת ולתמיד
לאכול מסודר ובשליטה
