המלחמה אולי נגמרה – אבל הגוף עוד שם.
אנחנו כבר אחרי. לכאורה. העולם חוזר לשגרה, אבל בפנים לא תמיד זה מרגיש ככה. יש עייפות שלא בהכרח עברה, דריכות שלא ירדה, טריגרים שמפעילים אותנו בקלות, והרגלים אוטמטיים שנדבקו או חזרו אלינו. אם את מוצאת את עצמך ממשיכה לאכול כאילו את עדיין במצב חירום – את לא לבד.
זה בדיוק הזמן לדבר על אכילת חירום – מה היא באמת, ולמה היא עדיין מתרחשת גם כשהשקט חוזר.
יש מצבי חירום קולקטיביים, כמו מלחמה, מגפה או אסון, שמפעילים את כולנו בו זמנית, ומשפיעים על המרחב המשותף שלנו. תקופות בהן העולם רועש מבחוץ ומבפנים, התחושות מציפות, הוודאות מתפוגגת, השגרה מתרסקת והכאוס משתלט. אנחנו קמות לעוד בוקר שבו הלילה הוא לא לילה, או לא תמיד מאפשר שינה רציפה ומיטיבה. הולכות לישון עם מבזקי חדשות שחותכים את הנשמה ואת הנשימה, מנסות לתפקד תחת עננה של רעש חיצוני ופנימי, חרדה או עומס תודעתי.
ויש מצבי חירום אישיים כמו פרידה, אובדן, תקיעות או עומס נפשי, שפועלים פנימה, שקטים כלפי חוץ אך גועשים ורועשים בפנים.
כך או כך, בתוך כל זה – יש את הגוף. שממשיך לחפש עוגן, ומכוון אותנו למקום הכי נגיש, הכי זמין, הכי "בטוח" שהוא מכיר: האוכל.
בשני המקרים, הגוף מגיב בדרך דומה – הוא מזהה איום, גם אם הוא לא אמיתי-פיזי, ומפעיל את מערכות ההגנה וההישרדות. האכילה, עבור רבות מאיתנו, היא חלק מהמערכת הזו.
האכילה מרגישה כמו הצטיידות והעיסוק באוכל כמו הכנות לרגעי אימה. משהו שיספק תחושת מוכנות. משהו שימלא את החלל שבפנים. אמצעי להתארגנות רגשית ופיזית – ללא קשר לרעב אמיתי.
לא מדובר באכילה רגשית רגילה. זה לא אותו נשנוש שגרתי של ערב מול סדרה טובה, לא ארוחה לא מתוכננת, ולא הרגל ישן שקשה לשבור. מדובר באכילה מסוג אחר – אכילה של מצוקה מוגברת ואינטנסיבית שנמתחת על פני זמן. אכילת חירום. אותה דחיפות בלתי נשלטת לפתוח את המקרר שוב ושוב. אותה תשוקה לעוד ביס, גם כשהבטן כבר מלאה. אותה תחושת ריק שמשוועת לרגע של מנוחה, אבל אין לה מילים, אז היא מתורגמת לאכילה.
אכילת חירום איננה בהכרח אכילה במצב חירום, היא יכולה להופיע מתוך תחושת חירום. זו הבחנה דקה, אבל קריטית. ייתכן שאנחנו יושבות בבית, לכאורה בטוחות, בלי שום איום מיידי או נראה לעין, אבל הגוף שלנו חווה מצוקה. המערכת הפנימית מאותתת על סכנה. לפעמים זו חרדה ברורה, לפעמים זה עצב כבד, ולפעמים זה פשוט כאוס תחושתי, כזה שאין לו שם, שיכול לבוא לידי ביטוי דווקא בלילה – בקושי להירדם, בחלומות, או בשינה לא סדירה, גם אחרי שאיום האזעקות הוסר. החוויה מתגלמת בגוף. המצוקה נטמעת בזכרון התאי. וכשהגוף חווה חירום הוא מחפש דרכים לשרוד.
כשמצב החירום ואיום האזעקות מוסר, טבעי לצפות מעצמנו לחזור מיד לתפקוד רגיל, בעומק השגרה, מבלי לקחת בחשבון שבכל זאת 'עברנו משהו משמעותי', וגם בדרך חזרה לשגרה נדרשת הסתגלות. וכך יוצא שאנחנו מצפות, מתאכזבות, וגם שופטות את עצמנו לחומרה:
מה נסגר איתי? למה אני שוב במטבח?
ואת זה חשוב לקחת בחשבון – זו לא את. ככה זה. זה טבעי. כשהמסביב לא לגמרי ברור, האכילה היא 'כדור ההרגעה' הברור מאליו. היא נותנת תחושת שליטה רגעית, פורקן זמני, ודחיית הכאב חודר מבחוץ. היא לאו דווקא נובעת מחולשה, או ביטוי של חוסר משמעת. אלא תגובה טבעית של הגוף והנפש למצוקה. מן הסתם, במצבים כאלה אנחנו לא אוכלות מתוך רעב, אלא מתוך חיפוש. חיפוש משהו שיש לו טעם של משמעות. חיבור לרגע אחד שבו אפשר להרגיש שוב את החיים.
ויש את הרעיון הזה ש"ממחר" נחזור לתלם. כי "ממחר" זה ארגון. תקווה. משהו להיאחז בו כשהקרקע רועדת. ואנחנו מבטיחות לעצמנו שמחר נתאפס, נתחיל מחדש, נחזור לעצמנו. אפילו שאין לנו מושג מה יהיה מחר. אבל בימים של בלבול, אנחנו יותר מתמיד, זקוקות לאיזו מראית עין של כיוון, גם אם היא אשליה מדומיינת.
איך מופעלת מערכת החירום ולמה התוצאה שלה היא דווקא אכילת חירום?
כשאין שגרה האוכל משמש עוגן
במצבים שבהם השגרה נעלמת אנחנו מחפשות סדר. ואם אין לנו אותו, ננסה ליצור סדר דרך האכילה. זה קורה כשאנחנו מוצאות את עצמנו אוכלות כדי 'לחתוך' את חוסר הוודאות לפרקי-זמן. או לסמן שעבר עוד יום. כדי להעסיק את עצמנו, להעביר זמן. להקהות רגשות. להרגיש "נורמלית". וכשהזמן מתמוסס אין בוקר ברור, לילה ברור, אין רצף, והאכילה מסמנת תחושת עשייה. ארוחה היא מעין אישור שאנחנו "מתפקדות".
האכילה מגיבה לחרדה קיומית
במצבי חירום או מתח מתמשך, יש מי שרצות להצטייד במים, ויש מי שמצטיידות בשוקולד. ככה, בלי לחשוב, פתאום מוצאות את עצמן קונות וצוברות כמויות. כי משהו בפנים מרגיש מאוים. לא תמיד אפשר לשים את האצבע על מה, או האם, אני אכן במצב מסוכן. עם זאת העיסוק באוכל, לפעמים אפילו רק המחשבה עליו – באמת מרגיע. כאילו דרך לומר לעצמנו: "יש לי שליטה. אני מוכנה למה שלא יהיה."
ייתכן וטמונה פה הזדמנות – לשאול עצמך ברגעים האלה (או אחרי שאפשרת לעצמך לאכול ולהרגע): מה באמת מפחיד אותי, ממה אני פוחדת? מה קורה סביבי שאני מרגישה שהעולם מסוכן עכשיו? אולי האכילה היא הדרך המוכרת ביותר להרגיע את התחושה כרגע, וזה בסדר. עם זאת אולי תוכלי גם לשאול, בכנות וסובלנות – האם יש עוד דרך, או מה עוד יכול לעזור, להרגיע?
האוכל מדמה בן שיח בשעת בדידות
אחד הדברים שפחות מדובר עליהם בתקופות קשות, הוא הבדידות. לא בהכרח פיזית, בדידות רגשית. התחושה שאין עם מי לדבר באמת, שאין מקום להניח את הלב שפועל בעוצמת שיא בלי הפסקה. ובחריצים האלה האוכל נכנס. הוא זמין. לא שואל שאלות, לא שופט, אין לו דרישות. והוא משמש תשובה לצרכים, ממלא את הריק בטעם, בחוויה של סיפוק, גם אם רגעי ונקודתי.
שווה לעצור לרגע ולשאול – מה האוכל מספר לי עכשיו עלי? האם הוא נחמה? האם הוא מפלט? האם הוא מאותת על צורך בקשר או במחווה של אהבה?
כי חשוב לזכור, שהאכילה הרגשית, ברגעים כאלה של תחושת חירום ובהילות, אינה האויב, היא שליח. עם מסר חשוב שמבקש הקשבה.
כשהאכילה הופכת למדד לתפקוד
בתוך כאוס רגשי, יש מי שתופסות את עצמן דרך הצלחת. "אם אכלתי שלוש ארוחות אני בסדר." או להפך – "אם לא הצלחתי להכניס שום דבר לפה, סימן שאני מתפרקת." האכילה מקבלת משמעות שהיא מעבר להזנה. היא מדד פנימי של שליטה וניהול חיים.
לכן השאלה שכדאי שתשאל היא – האם אני באמת בסדר? או רק עושה כאילו? האם האכילה מטרתה להרגיש תחושת קיום? או בעיקר ניסיון להרגיש רגע של שפיות, נורמליות (גם אם מדומה)?
ואז, כשמפסיקים להרגיש האוכל פשוט עובר דרך הגוף
אכילת חירום יכולה גם להיראות כמו ניתוק. לא רעב, לא הנאה, לא תיאבון. רק תנועה אוטומטית. ביס. לעיסה. בליעה. מבלי להרגיש. כי כשיש יותר מדי רעש מבחוץ הקשר עם הגוף מתנתק. קשה להרגיש רעב. או שובע. התחושות מתערפלות. לפעמים הן מיטשטשות. ואז, גם אם אוכלים, הסיפוק לא מגיע. כי אי אפשר לספק צורך שלא יודעים לזהות אותו. לא יודעים על קיומו.
ברגעים כאלה, קרקוע יכול לעזור. נשימה. תיפוף קל על הגוף. מגע עם הקרקע. כדי להזכיר לך שהגוף כאן. והוא מדבר.
ומה עם "הקולות בראש"?
הקולות האלה, שנותנים לגיטימציה לאכילת חירום במסווה של פרגון אבל בעצם מרגישים כמו ויתור, מתגייסים לאווירת החירום הכללית. כך, דווקא כשהכל כל כך קשה, מצטרף למקהלה הפנימית קול נוסף, קול של ייאוש במסווה של חמלה: "עזבי, לא נורא. מגיע לי שוקולד. גם ככה הכל דפוק." הקול הזה נשמע לפעמים כמו רצון להקל, לשחרר, לדחות לאחר כך. אבל מתחתיו יש תחושת כישלון וקושי טבעי לגייס משאבי התמודדות.
חשוב לשים לב מתי אנחנו באמת מרשות לעצמנו לאכול, באהבה, ומתי זה ניסיון לכבות את הכאב, על חשבון עצמנו. כי חמלה ורשות לאכול הן לא אקט של ויתור עליך, אלא מחווה של להחזיר אותך לעצמך.
לסיום – נקודת המבט שיכולה באמת לתמוך ולסייע
אכילת חירום היא לא בהכרח בעיה שצריך לפתור או "לתקן", אם אפשר לפרש אותה כסימן. סימן לכך שמשהו בך מבקש הקשבה. שהרגש עולה על גדותיו והאוכל הוא הדרך שאת מכירה להרגיע. זה מה שעומד לרשותך כרגע, ומשרת אותך בזמן זה. זה לא הופך אותך לחלשה, זה הופך אותך לאנושית. ואם תסכימי להניח לרגע את האשמה, את ההלקאה, את הפחד מ"מה קורה לי" – תצליחי להקשיב. באמת. לקול הפנימי שלך. לזה שלאו דווקא רוצה שוקולד, אלא מבקש קרקע יציבה. וודאות. חמלה. קשר.
בתוך כל האי-שקט – קיים בתוכך הקול, שלא צועק, לא שופט, רק מבקש שתשימי אליו לב.
קול שאולי יוביל אותך הביתה – אליך.
הצטרפי גם את
לאלפי הנשים שכבר עברו בהצלחה את השינוי
תכנית חופש מאוכל
תכנית הליווי שתעזור לך פעם אחת ולתמיד
לאכול מסודר ובשליטה
