אקדים ואומר – התפקיד של הורים הוא לחנך את הילדים ולדאוג לרווחתם ולבריאותם.
אני לא כותבת את זה כדי שנוכל יחד להאשים את ההורים. יש להם כוונה טובה, גם הם חונכו על ידי ההורים והחברה בה גדלו, והם באמת עושים כמיטב יכולתם ופועלים לפי מה שנראה להם נכון ומייטיב.
גם אנחנו כאמהות לא תמיד מודעות או ערות להשפעת ההערות הקטנות שאנחנו אולי, מתייחסות אליהן כשוליות וזניחות.
המטרה שלי היא להצביע על האופן שבו השיח בבית משפיע על דפוסי האכילה של הילדים שלנו, והרבה פעמים קובע את עתיד הבריאות הפיזית והנפשית של הילדים בנוגע לאכילה, דימוי גוף ועוד.
לכן ב'חופש מאוכל' אנחנו מתעקבות על מערכת האמונות שמנחה ומפעילה אותנו, בעקבות השפה המדוברת בבית ובחברה בה אנחנו חיים.
כשאנחנו חושבות על מה ששמענו בבית על אוכל או הגוף, אנחנו יכולות להבחין בכך שזה הרבה מעבר לאוכל או הגוף. מדובר בגישה ואמונות שמסתתרות מתחת למעטה המשפטים והביטויים האלה – המסרים הסמויים שעיצבו את מערכת האמונות שלנו על אוכל ועל הגוף, שעד היום מנהלת אותנו מול הצלחת והמראה. בעיקרון, הן לימדו אותנו להקשיב לסמכות חיצונית (ההורה, המורה, הדיאטנית) במקום להקשיב לסמכות הפנימית – הגוף שלי.
הנה כמה משפטים ששמעתי לא מעט עם השנים, בשיחות שהתקיימו בתוכניות של 'חופש מאוכל'. אולי את חלקם גם את שמעת בבית ואולי שמעת משפטים אחרים.
גם הפירוש של כל משפט יכול להיות שונה אצל כל אחת – את מוזמנת לתת את הפירוש שלך:
תאכל עוד, זה בריא
זה נשמע כהמלצה תמימה, אבל מעביר מסר סמוי שמוביל להתעלמות מהגוף. הוא מנחה את הילד להתעלם מתחושת השובע הטבעית שלו ומה נכון לו, ומלמד אותו להקשיב, ולסמוך, על סמכות חיצונית (ההורה) במקום לסמכות הפנימית (הגוף). האוכל מוגדר כחובה ולאו דווקא כהנאה.
אם תאכל את הכל, תקבל קינוח
אמירה כזו יוצרת דיכוטומיה ותלות בין אוכל "טוב" (הארוחה העיקרית) לאוכל "רע" (הקינוח). הוא מעביר מסר סמוי שעל פיו הקינוח הוא פרס שיש "להרוויח" על ידי השלמת משימה, ומחזק את הרעיון שמאכלים מסוימים עדיפים על אחרים.
אכלת יותר מדי ממתקים היום, זה מספיק
יש מקום ללמד את הילד על תזונה ותבונת הגוף. אבל גם ללמד אותו שיקול דעת. המשפט הזה מכניס שיפוטיות ושיח של "מותר ואסור" לגבי מאכלים מסוימים. הוא יוצר תחושה של אשמה סביב מאכלים מסוימים ומלמד את הילד שהוא לא יכול לסמוך על עצמו, במקום לעודד אותו להקשיב לרצונו ולצרכיו.
וואי, איך השמנתי בחגים האלה
הערה כזו יכולה ליצור חרדה סביב אוכל ומשקל. היא מעבירה מסר סמוי שיש סכנה כזו: עליה במשקל (למרות שלא בהכרח ברור לילדה איך זה קשור לחגים). שזה דבר שצריך להתבייש בו, ושם את המראה 'ושמירה' על המשקל כמדד לדימוי עצמי ראוי.
יש לך טעם יקר
כאילו הערך של האוכל נקבע על פי מחירו, ולא על פי טעמו או היתרונות התזונתיים שלו. הוא יכול ליצור אצל הילד תחושת אשמה, או בושה, על כך שההעדפות שלו מהוות נטל כלכלי על ההורים.
חבל על הכסף
זה משפט שמחזק את הבלבול בקשר ההדוק בין כסף לאוכל, ובין היתר, את הרעיון שהאוכל הוא מוצר יקר, מוגבל, ולא משאב. הוא מלמד את הילד שצריך לאכול הכל – ללא קשר לתחושת הרעב והשובע הטבעית שלו – אם רק כדי לא לבזבז כסף.
מזה תיקח קצת, זה מאד משמין
האוכל הוא אויב שיש להימנע ממנו. הוא יוצר דיכוטומיה של "אוכל משמין = רע" ו"אוכל לא משמין = טוב", ומעודד שיפוטיות כלפי סוגי מזון מסוימים.
תראי איזה יופי היא ירדה, רק שתשמור על זה
המסר שעובר כאן הוא, שהמראה, כולל ירידה במשקל, הוא הישג שראוי לשבח, ושצריך לשמור על משקל נמוך כדי לשמר את המראה-היופי. הוא מלמד את הילדה שיופי חיצוני קשור למשקל נמוך – כמה נמוך? זהו מדרון חלקלק…
לא זורקים אוכל
יש ילדים רעבים באפריקה. זה אומר שעלינו לברך על מזלנו הטוב וגורלנו לא כגורל האפריקאים והודיה היא תמיד מבורכת, עם זאת המסר מדגיש, שזו סיבה טובה לאכול בין אם הוא רעב ובין אם לא.
צריך לסיים הכל כדי שלא ילך לפח
הרעיון הזה יוצר קשר בין אכילה לבין רגשות אשם ובזבוז. הוא מלמד את הילד שצריך להתעלם מתחושת הרעב והשובע, ולאכול הכל כדי לא לבזבז כסף.
היה יום קשה – מגיע לנו להתפנק
זהו מסר שיוצר קשר בין אוכל לבין מצב רגשי. הוא מלמד שהאוכל הוא כלי לביטוי רגשות, ומעודד אכילה גם כשלא רעבים ומתעלם מדפוס אכילה טבעי – מתוך רעב פיזי.
אוי, קיבלת מכה הנה סוכריה
הילד מקבל מסר שאוכל מפצה על כאב, מה שהופך למנגנון אוטומטי של שימוש באוכל להפגת כאב או אי-נוחות מכל סוג, כמו גם, נותן לגיטימיות לנסות להימנע מכאב בכל מחיר.
היום נצא לחגוג במסעדה
האוכל הוא פרס על הישגים. הוא מלמד שהאוכל הוא כלי לחגיגת אירועים מיוחדים, מה שיכול ליצור התנייה חזקה שמעודדת אכילה מיותרת, ומאפילה על האכילה כחלק משגרה בריאה.
איזו ארוחה מושקעת היתה שם
המסר הזה מרמז שערך האוכל נקבע על ידי המאמץ שהושקע בו, ואולי גם השפע. זה יכול ליצור תחושה של לחץ חברתי לבשל אוכל מושקע, וגם להציע הרבה מעבר לכמות הנחוצה. מסר זה גם יוצר תלות, בין האוכל המושקע והערך העצמי של המארחת.
רציתי לקחת עוד אבל לא היה לי נעים
משפט כזה מעביר מסר סמוי שעל פיו יש כללים חברתיים לאכילה בפומבי. הוא מלמד את הילדה שצריך לשלוט בכמות האוכל כדי לא ליצור רושם מוטעה.
תאכלו עוד, אחרת כל האוכל הטעים הזה יתקלקל. חבל. עבדתי עליו קשה
האוכל הוא משאב יקר, מוגבל, והאכילה שלו קשורה ישירות למאמץ שההורה השקיע בו. הוא יוצר תחושת אשמה סביב האוכל, ומלמד את הילד שצריך לאכול הכל (או מעבר לצרכיו), רק כדי להעריך, או לא לזלזל, בעבודה הקשה שהוקדשה לו.
לא לגעת, זה בשביל האורחים
האוכל הוא כלי לביטוי מעמד חברתי. יש היררכיה של "אוכל יומיומי" ו"אוכל לאורחים". אמירה כזו מלמדת שהאוכל המשובח צריך להיות שמור לאירועים מיוחדים, ושלאורחים מגיע מה שלבני הבית לא מגיע.
מן הסתם, השיח סביב האוכל בבית הוא לא רק על אוכל. הוא שיעור יומ-יומי על דימוי גוף, דימוי עצמי – איך אני נראית לפי כללי החברה, מה מותר, מה אסור, מה נחשב יפה, מה נחשב חלש.
ובלי לשים לב, ההורים משמשים כ'סוכני תרבות', והילדים מפנימים את האמונות של ההורים והסביבה שלהם כ"אמת" שמנהלת את חייהם.
הצעד הראשון לשינוי הוא להכיר בכך שרוב מה ש"שמענו על אוכל בבית" נכלל למעשה במערכת אמונות, לא תמיד מודעת, שמשרתת מטרות שונות וגופים שונים – חלקן חיוביות, חלקן פחות. חלקן גם משרתות אותנו. אבל הרבה מהן לא רק שלא משרתות אותנו, אלא מקבעות אותנו בדרישות לא תמיד אנושיות וכאלה שקשה לעמוד בהן. התוצאה הכואבת היא פגיעה עמוקה ומצלקת בביטחון ובדימוי העצמי שהתוצאה היא, לא פעם, הגברה של האכילה הרגשית והקושי לצאת מהלופ של מעגל ההשמנה.
שאלות למחשבה:
- איזה משפט ששמעת על אוכל/גוף חקוק אצלך עד היום?
- איזו אמונה מסתתרת מתחתיו?
ואם היית מנסחת מחדש את האמונה הזו – איך היא נשמעת?
הצטרפי גם את
לאלפי הנשים שכבר עברו בהצלחה את השינוי
תכנית חופש מאוכל
תכנית הליווי שתעזור לך פעם אחת ולתמיד
לאכול מסודר ובשליטה
