כולנו מספיק למודות ניסיון ושבעות דיאטות
כדי לדעת, שלרזות זו לא הבעיה שלנו.
הבעיה האמיתית היא להחזיק את השינוי ל ת מ י ד
למה זה קורה? למה ההתמדה כל כך מאתגרת?
האמת היא שרוב תוכניות התזונה או הדיאטות עובדות נהדר בהתחלה.
כל עוד את במסגרת יש לך רצון חזק ומוטיבציה. כולך all-in ואת מרגישה על גג העולם.
רואה תוצאות מיום ליום, די מהר מתחילה לקבל מחמאות וזה עוזר לך להקפיד.
המוטיבציה בשיאה ואת בטוחה שהפעם זה לתמיד.
נראה לך שמה שהיה כבר לא יהיה.
ה'אני החדשה' תעמוד מול כל פיתוי, שהרי התוצאות מדברות בעד עצמן.
וברור לך שלא תתני לעצמך לחזור למשקל הקודם.
ואז בתום הדיאטה, אחרי תקופת מה של התמדה באכילה של שיגרה כדי לשמור, באה הנפילה.
פיתוי קטן, משבר או קושי – שברת את הכלים ועפת מהצנטרפוגה.
שינוי הרגלים זהו אחד הנושאים הכי מדוברים בשיח על שינויים ותהליכי שינוי. זאת מכיוון שהקושי הגדול בלחולל שינויים בחיים כרוך בשינוי הרגלים אוטומטים, שעם השנים הפכו לטבע שני.
נשאלת השאלה למה כל כך קשה לשנות הרגלים? למה כל כך קשה להחזיק שינוי שכבר מתורגל לאורך זמן מה, ומה כל כך מקשה על ההתמדה ושמירת ההרגל החדש?
אפילו שבראש אנחנו מבינות שההרגל החדש הוא הרבה יותר טוב ומיטיב ואנחנו מכירות בנזק של ההרגלים הישנים, שהרי לא בכדי רצינו לשנות אותם – זה עדיין מרגיש לא פעם, כמו מלחמה אבודה.
מה אם יהיו לך את הכלים שיאפשרו לך להצליח להתמיד בשינוי שאת עושה?
שיהפכו את התהליך לקל ונעים עבורך?
תופעת היו-יו במשקל – למה זה קורה?
בדרך כלל, כשאת מתחילה דיאטה או תכנית תזונה מסוימת, את מרגישה חוויה של הצלחה, מסוגלות, מרגישה בעלת ערך. והסיפוק הוא מיידי.
יש לך מטרה – להוריד משקל ולצמצם היקפים. ואת בטוחה שכשתראי טוב, גם תרגישי הרבה יותר טוב (הנה זה כבר קורה). וזה נותן לך מוטיבציה – גם אם קשה ונדרש הרבה כוח רצון ומשמעת כדי להתמיד יום אחרי יום.
אבל בדרך כלל, מתייחסים לדיאטה כאל 'פרויקט' להורדת המשקל המיותר. וככזה, יש לו נקודת התחלה וסיום, בדומה לריצת 60 מ' בה משקיעים את כל המאמץ. לעומת זאת, ריצת מרתון דורשת התמדה לאורך זמן, כלכלה נבונה ואיזון המשאבים. באותו האופן, אחרי שיורדים במשקל, עם סיום 'הפרויקט', נשארים עם ה"מרתון" ולכך תכניות הדיאטה לא יודעות לספק כלים. אין לה פתרון לשמירה על ההישג, חוץ מלהמשיך להקפיד ולהיות על המשמר כל הזמן.
בתחילת הדרך, המחשבה שגם עם סיום 'הפרויקט', כשהגעתי ליעד המיוחל, אצטרך להמשיך 'לשמור' על שיגרת אכילה דומה כל החיים – גם אם לא נוקשה כמו בהתחלה – לא נראית בהכרח בעייתית. היא מובנת מאליה, חלק מה'שיטה'. רק כשאני מגיעה לשם, אחרי ימים-שבועות-חודשים של שמירה והקפדה על התזונה, כשגרת חיים, מתגנב לאט לאט החשש, והתסכול, שההתמדה יותר קשה ממה שנראה היה בהתחלה. המחשבה ש'אני לא מסוגלת' לעמוד בזה – לא פעם עוד לפני שהגעתי ליעד, מתחילה לכרסם במוטיבציה להשקיע את המאמץ הנדרש, עד הרגע שבו משבר קטן גובר על כוח הרצון ומגיעה "הנפילה" שטורפת את כל הקלפים ומאיימת על ההישג המדהים. והיא כמעט תמיד מגיעה בשלב זה או אחר. ובדרך כלל, גם אם את לוקחת עצמך שוב בידיים, באיזשהו שלב תגיע עוד נפילה. ואחריה עוד אחת. ולפני שאת שמה לב חזרת למשקל המקורי שלך ואולי גם עם תוספת.
נשאלת השאלה:
האם הגיוני לצפות מעצמנו להחזיק מעמד לאורך זמן, כשהשקעת המשאבים הנדרשת כל כך גדולה, ובהעדר סיפוק של צרכים טבעיים כמו הנאה מאוכל שאוהבים – ואף להתמיד בזה לאורך זמן?
אז נכון, כשאנחנו במסגרת ורואות את התוצאה במראה, ועל המאזניים, מקבלות מחמאות, וככל שמתקרבות אל היעד, מרגישות יותר ויותר תחושה של ביטחון וערך – זה מה שמעניק לנו את הסיפוק המיידי והמוטיבציה.
אבל, מה קורה בשגרה? התנועה לקראת היעד והשינוי המוחשי במשקל ובמראה נפסקים באחת. עכשיו עומדים במקום סטטי של לשמור על ההישג וזה כבר הרבה פחות מרגש, כשברקע, עדיין פועל (ומפעיל), האישו עם האוכל שלא בהכרח נעלם, ואפילו גובר. גם הטריגרים או ה"עניינים הרגשיים" שמובילים לאכילה הרגשית עדיין שם או לא בהכרח פתורים. והתסכול רק גובר.
לא בכדי, בשלב זה, כשמתמודדים עם אתגר ההתמדה, נדרש לגייס כוח רצון ומשמעת מברזל ביתר שאת, אולי בעוצמה גבוהה מזה שמופעל תוך כדי ה'פרויקט' של הירידה במשקל.
והמסקנה המתבקשת – כל עוד לא נפתור את האישיו עם האוכל ונדע איך להתמודד עם הנושאים הרגשיים שמובילים אותנו לאכול, יהיה לנו קשה מאד לעמוד בפיתוי ולשמור על ההישג, במקום לחזור חזרה ולמסך את הקושי, באמצעות אוכל.
התמדה, הצלחה, כישלון ודימוי עצמי
אחרי לא מעט שינויים שעשית בתחומים שונים בחייך, קטנים או גדולים, את יכולה בוודאי לזהות שבחלקם הגדול ההתמדה באה ביתר קלות. את מתמידה, אפילו ללא מאמץ ניכר. והמאמץ שנדרש ממך בתחילת הדרך נשאר כזיכרון עמום.
אחת התופעות שמקשות על ההתמדה ומרפות ידיים דווקא בתחום המאתגר הזה של האכילה, היא דווקא המצוקה הגדולה אל נוכח החוויה הפנימית, של הפער הבלתי נתפס, בין היכולות שבאות לידי ביטוי בתחומים אחרים – שם את מכירה את עצמך כבעלת יכולת, מסוגלות, כבעלת ערך ומשמעות, אישה שמכבדת ומכובדת – לעומת תחום האוכל והמשקל, שבו את לא בהכרח פועלת כמו שאת מכירה את עצמך פועלת בתחומים אחרים. והפער הזה כואב ובלתי נסבל.
כמו שאמרה פעם אחת התלמידות ב'חופש מאוכל' – "זה מעליב אותי שבכל תחום אחר אני מנהלת את העניינים, ובתחום הזה אני לא מצליחה להיות בשליטה והתשוקה לאוכל מנהלת אותי".
התסכול המתמשך שמלווה את החסך שמאפיין את 'החיים אחרי דיאטה' – ה'שמירה', מתגלה כקשה מנשוא. התוצאה, כמו שכולנו מכירות, היא הלקאה עצמית ורעש בלתי נסבל בראש, לופ של מחשבות בלתי פוסקות על אוכל, על המשקל והמראה. המצוקה רק הולכת וגוברת, ומשם הדרך חזרה אל האכילה כפתרון (גם שמבינים שזה לא באמת פתרון), קצרה, ואנחנו שוב בלופ של עליה חוזרת במשקל, אכזבה, חיפוש מסגרת או דרך לרזות, וחוזר חלילה.
כשפגשתי לראשונה את דנית היא סיפרה לי את הסיפור שלה:
יום אחד גם היא החליטה שזהו, היא לא יכולה להמשיך לחיות ככה – לאכול 'לא בריא', להרגיש בלי אנרגיות, ולהתעלם מהעובדה שהיא שמנה מדי. הגיעה הזמן להתחיל דיאטה.
היא רצתה לרדת בסך הכל חמישה, לכל היותר 10 קילוגרם, אבל כשעלתה על המאזניים בתחילת הדיאטה לא האמינה למראה עיניה – המספר על הצג היה קרוב למספר תלת-ספרתי. היא מספרת שהופתעה לראות, אחרי שכבר ירדה את החמישה קילו, שהיא יכולה להמשיך. כשהורידה עשרה – קיבלה עוד יותר מוטיבציה, וב-20 נעצרה, בעיקר כי לא האמינה שתוכל לרדת עוד.
היא חשבה שתוכל לעשות קצת הפסקה, להתייצב במשקל ולהמשיך. אבל אז התאכזבה לגלות שהעמידה במקום כרוכה במלחמה ומאמץ יותר גדול מבתהליך ההרזיה. המאמץ לשמור על המשקל היה שוחק, אבל יותר מהכל פחדה לאבד את כל מה שכבר השיגה. הפחד להשמין בחזרה התבטא בסימני חרדה אמיתית, וגם בהשמנה. אמנם מדדי ה-BMI ואחוזי השומן בגופה היו תקינים עדיין, אבל כל השאר היה מטורף לחלוטין: "תכננתי אוכל, חשבתי על אוכל, נמנעתי מאוכל, התעלמתי מאוכל, למרות שהאוכל לא הפסיק להופיע מולי ולהתריס שוב ושוב – אני כאן".
היא התחילה לחפש ולקרוא כתבות על "איך לעבור בשלום את ארוחת החג", או "איך להתמודד עם חג-הסופגניות!". היא קראה גם על הסטטיסטיקה שאינה לטובתה, שמציינת שרוב האנשים (95-97%) שרזו בעזרת דיאטה שבים למשקלם הקודם (או יותר) תוך 3-5 שנים.
כדי להימנע מכישלון ומימוש אותה סטטיסטיקה, ידעה שהמומחים ממליצים להגביר פעילות גופנית ולהתמיד בה, ובעיקר – לנהל יומן אוכל, לתכנן ארוחות, לחשב חישובים ולהישקל, ולהיות כל הזמן עם היד על הדופק, בידיעה, שכדי לשמור על המשקל – זאת ההתנהלות הצפויה, עד סוף הימים.
"להימנע מכישלון?" אמרה לעצמה, "אם אשה לא מצליחה בדיאטה היא כישלון?". היא לא הבינה איך יתכן שאישה מוצלחת, שעושה כל כך הרבה – אמא לילדים, אישה עובדת, נראית טוב ובריאה תולה את ההערכה העצמית שלה במשקל ובתפריט שלה?
זאת הנקודה שבה דנית החליטה שזה לא בשבילה, שלא יתכן שכך היא צריכה לחיות – שהמצב-רוח שלה מותנה במספר על המאזניים, שרודף אותה רגע רגע וקובע את הערך והביטחון העצמי שלה.
כשהגיעה אלי, סקפטית מלשמוע על "חופש מאוכל", היתה כבר מאד אומללה: "הגעתי למשקל היעד שלי ואני משקיעה חלק גדול מזמני במשמעת ברזל כדי לשמור עליו. כל גרגר שאני אוכלת מעבר לדיאטה הקפדנית בה אני מתמידה כבר שנה רודף אותי. בכל בוקר אני מתעוררת כשאני משוכנעת לחלוטין שכל השגי נעלמו", חשבה רגע והוסיפה: "טוב, אולי יש משהו בטענה שלראש יש תפקיד חשוב בהשמנה ובהרזיה?".
"…אני לא מתמידה" – מכירה את זה?
קשה להתאפק, להפעיל כוח רצון, להיות במשמעת כל הזמן ולהתנזר מאוכל שאוהבים לאורך זמן. זה לא טבעי, לא שפוי, ואף מגביר את דפוס האכילה הרגשית.
והאמת הכואבת שחייבת להיאמר היא, שלמרות שאנחנו בטוחות שהבעיה היא בנו, זה לא נכון!
זו לא את! זו השיטה!
זה לא הגיוני להשקיע את החיים שלנו בפרויקט מתמשך של מאבק במשקל והתנזרות קפדנית מאוכל. עובדה שמעטים האנשים שיוצאים לתמיד ממעגל הדיאטות.
לכן השיטה של הדיאטות היא לא פתרון להתמדה, אלא הסיבה לבעיית ההתמדה, שהרי לשמור על המשקל, על תוצאות השינוי, זהו אתגר שונה מפרויקט-הירידה-במשקל.
הקושי להחזיק את השינוי לאורך זמן מביא נשים רבות, באופן טבעי, למסקנה, שאני (אחת ש…) לא מתמידה. משהו אצלי לא עובד נכון, ומה שאני עושה לא בסדר. מחשבות אלה מציפות אותן וגורמות למצוקה גדולה, מה שלוקח אותן ישירות חזרה לאוכל.
התרגלנו לפתור בעיות רגשיות או חוסר סיפוק עם אוכל, ולכן כשקשה – נחזור שוב לפנות לאוכל. ניתן לעצמנו נחמה, פיצוי או פרס, באמצעות אוכל.
הדיאטות, כאמור, תומכות בירידה במשקל, אבל לא בשינוי מהשורש של הרגלי האכילה.
לכן, ניתן להגיד, שהן לא מספקות לך כלים להתמיד בשינוי!
המנגנון ההרסני של הדיאטות בנוי על זה, שבמהלך ה"פרויקט" של הירידה במשקל, נהנים מסיפוק וגאווה, שמחפים על תחושת החסך. אבל מה קורה אחר כך? כגודל הגאווה והתחושה העילאית של ההצלחה, כן גודל ועומק תחושת השבר והכישלון.
לכן אני רוצה להציע נקודת מבט קצת אחרת: במקום ההנחה ש"ככל שאתמיד, אהיה מסופקת יותר ושבעת רצון" – לצאת מתוך הנחה ש"ככל שאהיה מסופקת יותר ואחווה שביעות רצון בחיי – אוכל להתמיד". איכות חיים יציבה ומספקת מאפשרת רוגע ונינוחות, מה שמאפשר ביתר קלות לאכול, בהתמדה, לפי צורכי הגוף, ולוותר על סיפוק צרכים רגשיים באמצעות אוכל.
באופן כזה האוכל הופך לנון אישו. ואין צורך במשמעת או כוח רצון.
הנוסחה של הטבע לשינוי בר קיימא (טרנספורמציה)
שינוי בלתי הפיך שניתן להתמיד בו, מחייב אותנו לקחת בחשבון מספר עקרונות שמשפיעים על האפשרות להתמיד בשינוי:
- טבעו של הרגל – הרגל פועל בכוח האינרציה באופן אוטומטי כחלק ממערכת מתפקדת.
- טבעו של שינוי – מכיוון שלכל מערכת נוח עם המוכר והידוע, ויש רווחי משנה עקיפים שגורמים לה לשמר את עצמה כפי שהיא – טבעי שמשהו במערכת שלנו יתנגד להשתנות. . וככל שהשינוי דורש מאמץ גדול יותר, או מאבק לאורך זמן – סביר שהמערכת תגלה התנגדות בשלב כלשהו וסביר להניח שלא נוכל להתמיד.
- טבעה של התמדה – התמדה קשורה כבר לאורח חיים עם הרגלים שהפכו להיות אוטומטים, במידה וצלחנו את ההתנגדות לשינוי.
רק כשנבין לעומק את המנגנון של שינוי הרגלים, נוכל ליצור לעצמנו אורח חיים של התמדה בהרגל חדש. במידה ונתעלם מהאתגרים שהשינוי מציב בפנינו, האוטומט, סביר להניח, יגבור עלינו וההרגל יחזור לקדמותו. כל עוד ננסה לעשות שינוי בלי להתחשב בכלל הצרכים של המערכת, ולא ניתן את הדעת על ריפוי הגורמים לאכילה הרגשית, יהיה לנו קשה להתמיד בו.
סוד ההתמדה – שינוי בהתאמה אישית
נקודה למחשבה: האם לא כדאי, ואפילו מרגש, לחשוב על שינוי שנעשה מתוך משמעות, מאשר כזה שנעשה מתוך משמעת?
אני מאמינה שההצלחה להתמיד טמונה באופיו וטבעו של השינוי.
ככל שהשינוי מגיע כנוסחה מוכתבת מבחוץ, כתפריטים וטבלאות, הוא מחייב אותך למשמעת כוח רצון, מתוך הצורך להתאים עצמך לתכתיבי השיטה כי נראה ש'ככה עושים שינוי נכון'. בכך את משקיעה מאמץ להתאים עצמך להתנהלות שכנראה הצליחה למישהו, אבל לאו דווקא מתאימה לך.
לעומת זאת, שינוי בהתאמה אישית, לוקח בחשבון את צרכי הגוף, ואת הצרכים שלך – ובהתחשב באורח החיים שלך, במי שאת, בנטיות הלב שלך, ומה את אוהבת (כולל מה את אוהבת לאכול).
הרבה פעמים אנחנו מנסות לשלוט ולפקח על המשקל, בעוד שהדבר היחיד שיש לנו השפעה ישירה עליו ויש ביכולתנו לשנות, הוא האכילה שלנו. מכאן שאם אנחנו רוצות ליצור שינוי אמיתי בר קיימא שמחזיק לתמיד, כדאי להתמקד באכילה – ללמוד את צרכי הגוף ולאכול לפיהם. אחרי הכל, הגוף, הוא מכונה חכמה ומדוייקת, שיודע בדיוק מה הוא צריך כדי להיות בתפקוד אופטימלי. אנחנו רק צריכות לסמוך עליו, ועל עצמנו.
לכן, בחופש מאוכל אנחנו לומדות לאכול לפי הנוסחה של הטבע לאכילה שפויה, שהיא גם הבריאה ביותר, היות ואנחנו עוקבות, ונענות לאיתות הגוף בהתאם לצרכים שלו. כך, למרבה הפלא אנחנו מגלות, לא פעם, שבא לנו לאכול אוכל מגוון, חלקו לא ממש חשבנו שנאהב או נשתוקק אליו.
כשהשינוי מתאים את עצמו אליך הוא הופך להיות לך כמו כפפה ליד, ומשתלב בקלות בחיי היומיום שלך, ללא מאמץ מיותר. את מסופקת ומרגישה בעלת ערך, כבוד ומשמעות. שינוי שמתאים למידותיך הולם אותך ואת האישה שאת רוצה להיות. הוא מעורר בך השראה. ממלא אותך בחוויית יכולת ומסוגלות, ומאפשר התמדה לאורך זמן.
אז מהו סוד ההתמדה?
בחופש מאוכל, אנחנו יוצאות מנקודת הנחה שהתמדה היא לא תכונה, אלא תוצאה של חיים מלאי סיפוק ומשמעות, ועל זה גם הפוקוס בתהליך. כשהפוקוס או תשומת הלב שלנו מוקדשת לשינוי משמעותי וערכי עבורנו, במטרה לשפר את איכות החיים, במקום למקד עצמנו רק בתוצאות על המאזניים, אנחנו משיגות גם וגם – "שתי ציפורים במכה אחת", ואולי אפילו יותר.
כך, דרך ההתחקות אחרי האכילה, אנחנו מחדשות את החיבור למקורות העוצמה וההשראה הפנימיים שלנו ויוצאות לדרך מרתקת של היכרות עצמית והתפתחות, שמשפיעה על כל תחומי החיים ומשפיעה על חווית הסיפוק שלנו שהולכת וגדלה מיום ליום.
ומה קורה 'כשנופלים'?
בשפה של שיטת 'חופש מאוכל' אין דבר כזה 'נפילה', יש עקומת למידה.
כך שגם אם פעלנו באופן שאינו הולם את הבחירות, הרצונות או הצרכים שלנו, עדיף לגלות חמלה עצמית ולהתייחס לכך כאל הזדמנות ללמוד את הצרכים העמוקים שלנו ואיך לתת להם מענה שהוא לא אוכל. ככל שנצמצם שיפוט וביקורת עצמית – שפוגעים בנו ומגבירים אכילה רגשית – ונטפח אהבה עצמית וחמלה, נאפשר לעצמנו לחוות את החיים כנעימים, בריאים ומספקים יותר.
לסיכום,
אחת הבעיות עם הדיאטות היא שהיא מותנית בתוצאות מוחשיות לסיפוק מיידי, כאלה שניתן למדוד ולראות בעין (מידת או משקל הגוף), אך בו בזמן, קשה להחזיק את השינוי לאורך זמן. לשלב החזקת שגרת האכילה החדשה, ושמירה על ההישג, נדרש להמשיך ולהחזיק מוטיבציה גבוהה, לפחות באותה רמה שאיפיינה את שלב 'פרוייקט' הירידה במשקל, וזו, מטבע הדברים, רק הולכת ונחלשת עם הזמן, כשהסיפוק הרגשי שנובע משינויים מוחשיים נראים לעין כבר פחות בנמצא. ההתמודדות מול אוכל שאוהבים והחסך שנוצר משמירה קפדנית מתמשכת מכבים לאט לאט את אש המוטיבציה, שהיא הכוח שדוחף ומניע אותנו בתהליך השינוי, ובהתמדה.
ואז – כגודל החסך כן גודל הבולמוס שמגיע בעקבותיו.
לעומת זאת, שינוי בהתאמה אישית סולל לנו דרך מהנה של התפתחות מתמדת, סיפוק, ואז, לא רק האוכל הופך לנון-אישיו, אלא גם ההתמדה עצמה.
