המשפטים האלה – "השמנתי כי הגעתי לגיל", "בגילי כבר קשה לרדת", הפכו כמעט למטבעות לשון אוטומטיות, אני שומעת אותם מכל עבר: בשיחות, בסדנאות, גם מנשים צעירות יותר – בשנות הארבעים ובטח החמישים, שמתחילות לחשוש שזה מה שמחכה להן.
כשאני שואלת משתתפות בסדנה: "מי מאמינה שקשה לרזות אחרי גיל מסוים?" או "האם כשמתבגרים משמינים"? התגובות חלוקות – חלק סבורות שכן וחלק סבורות שלא.
עצם זה שהתשובות לשאלה חלוקות – רק מחזק את ההבנה שמדובר באמונות אישיות, לא ב-אמת אבסולוטית. כמו הרבה אמונות אחרות, גם אלה מבוססות על חוויה והתרשמות אישית סובייקטיבית, שסובבת סביב עובדות מדעיות מוכחות.
במאמר הזה נבחן את האפשרות, שסימטומים של גיל המעבר הם אולי נתון פיזיולוגי, אבל מה שבאמת גורם להשמנה ו/או מקשה לרדת במשקל, הוא לא רק מה שקורה בגוף, אלא בעיקר הדרך שבה אנחנו מתייחסות לשינוי הזה.
הרעיון הוא שמה שבאמת מקשה, היא האמונה והפרשנות שלנו ביחס להשפעתו של הגיל על המשקל, (ועל בריאות הגוף בכלל), שמתבססת לא רק על נתונים פיזיולוגים איתם אני לא מתווכחת, אבל גם על מעין "סטטיסטיקה אישית" וסיפורי חיים אישיים.
סיפורה של נלי, אותו היא שיתפה במהלך אחת הסדנאות:
אני תכף בת 50.
יש לי 2 אחיות גדולות, שבערך באותה התקופה הן עלו במשקל במקביל
וההסבר היה שזה בגלל גיל המעבר.
לכן היה לי חשש שכש'אגיע לגיל' גם אני אשמין, ולצערי כך היה…
כששאלתי אותה האם יש במשפחה עוד נשים שעברו את גיל המעבר,
פתאום היא שמה לב שאמא שלה לא השמינה כשהגיעה לגיל, גם הסבתא לא.
והדודות – אחת כן ואחת לא.
בנות דודות משני הצדדים – חלקן כן וחלקן לא.
נלי הופתעה לגלות, שהאמונה שלה בדבר הנטייה להשמנה בגיל המעבר, בעקבות אחיותיה, כנראה גרמה לה להבחין רק באלו שהשמינו ולקפוץ למסקנה שיש קשר בין גיל המעבר והשמנה.
מה משותף בין כל אלה שהשמינו?
נלי הלכה לבדוק וחזרה עם נתון מפתיע:
בדיעבד מסתבר, שהן כולן חששו להשמין כשיגיעו לגיל המעבר, כי 'ידעו'
ש'משמינים בגיל המעבר' וזה הסתדר להן עם ההסבר – למה זה קורה דווקא עכשיו.
רק כשהתבוננה אחורה, נלי הבחינה בכך שבמשפחה שלה היו גם נשים שלא העלו במשקל כשהגיעו לגיל, אבל לזה היא פשוט לא שמה לב קודם.
וכשבדקה מה משותף לאלה שלא השמינו, הן ענו שאין להן מושג למה הן נשאלות כזו שאלה.
למה שנשמין?
האמונה לגבי גיל המעבר פועלת כמו עדשות שדרכן אנחנו רואות את כל מה שקורה בגוף.
אם משקפיי האמונה שלנו צבועות ב"משמינים בגיל המעבר" ו"קשה לרזות אחרי גיל המעבר", כל שינוי קטן נראה כמו הוכחה לכך ש… ככה זה, וקשה עד כדי בלתי אפשרי לרדת במשקל, גם אם לא זה בהכרח המצב.
אבל אם נרכיב 'משקפיים' אחרות, פתוחות יותר, נוכל לראות עוד אפשרויות, ואולי נגלה שהגוף לא מחויב לתסריט שכולם מדקלמים.
במילים אחרות:
השאלה היא לא מה באמת קורה בגוף, אלא באיזה 'צבע' המשקפיים שאנחנו בוחרות להרכיב, דרכן אנחנו מסתכלות על הגוף.
אנחנו רואות סביבנו נשים שמעלות במשקל בגיל המעבר, אבל גם לא מעט נשים שלא, וגם כאלה שמצליחות לרדת ולשמור על משקל יציב.
העובדה שלא אצל כולן הכל פועל באותו האופן ולא כ-ו-ל-ן באמת עולות במשקל בגיל המעבר סודקת את האמונה המוחלטת שזה בהכרח קורה.
ובכל זאת, אנחנו נוטות להאמין בכך.
למה? כי האמונות הללו מושרשות עמוק בתרבות ובשיח סביבנו.
וכשההוכחות נראות בשטח (הנה השמנתי ואני בדיוק 'בגיל', או אמא שלי נאבקת עם ה 5 ק"ג שעלתה עם הפסקת המחזור כבר שנים), המציאות מחזקת את האמונה, עד שהיא הופכת לאמת פנימית – זו כוחה של אמונה – ליצור מציאות שמאשרת אותה.
אפקט פיגמליון – נבואה שמגשימה את עצמה
אפקט פגמליון הוא מונח מעולם הפסיכולוגיה והחינוך, שמסביר תופעה שבה הציפיות שלנו קובעות את התוצאות. כשאנחנו מאמינות במשהו בכל ליבנו, אנחנו באופן לא מודע פועלות כך שהמציאות תאשש את האמונה שלנו, ותתארגן בהתאם.
ואם הציפיות שלנו יוצרות את המציאות, הרי שכשאנחנו מאמינות שבגיל המעבר הגוף "חייב" לעלות במשקל (ו/או קשה לו לרדת), אנחנו נוטות לתדלק וליצור את האמונה, עד שנראה אותה מתממשת בפועל.
לעומת זאת, כשאנחנו מחזיקות באמונה שהגוף יודע לאזן את עצמו ההתנהלות שלנו שונה. האמון והרוגע מאפשר לנו להיות קשובות לצרכי הגוף, ולתת לו להוביל לאיזון הטבעי שלו, גם בגיל המעבר, אחריו, ובכל גיל.
במילים אחרות: לא רק הגיל הוא פקטור שקובע את התוצאה, גם האמונה – בין אם ככה לימדו אותנו ובין אם כך הסקנו בהסתמך על מה שראינו בסביבתנו.
גיל המעבר: מספרים מול סיפורים
כאמור, אנחנו חיות בתוך תרבות שמלמדת אותנו מה נכון או לא נכון, במילים אחרות, בתרבות ש'מפטמת' אותנו באמונות, כולל זו, ש"בגיל המעבר נוטים להשמין ו/או קשה לרדת במשקל". התקשורת מדברת על זה, המדיה החברתית מאשרת, וכשזה מה ששמענו בבית ובכל מקום, זה גם מה שנצפה שיקרה.
למדנו לכרוך עובדות ופרשנות יחד, כצמד בלתי נפרד, מה שעשוי לתרום להשמנה או לקושי לרזות:
מצד אחד – העובדות: יש נתונים פיזיולוגיים, שינויים הורמונליים, ואולי האטה מסוימת בקצב חילוף החומרים. וגם במקרה כזה, אם מקשיבים לגוף נדע בדיוק איך לתמוך בו כדי להיות מאוזן.
מצד שני – הפרשנות (ההסבר): הסיפור התרבותי-רגשי שנרקם סביב העובדות, לפעמים ללא סיבה מוצדקת. במקרה שלנו הסיפור אומר: “זהו, הגענו לגיל – אין מה לעשות". ואולי השאלה המתבקשת במקום, היא: "מה כן אפשר לעשות?”
אם נעצור רגע וניתן את הדעת על כך, ניווכח, שמדובר ברעיון שנסמך על נתון פיזיולוגי מקובל שנוטים לתלות בו את אתגרי המשקל, ולהאמין ש'ככה זה…'.
נקח לדוגמא שתי נשים בגיל המעבר שחוות אותו שינוי פיזיולוגי: האטה בחילוף החומרים, שגילו להפתעתן, שעלו 2 קילוגרמים.
האחת מפרשת את זה כסימן מבשר רעות: "הנה, הגעתי לגיל בו הגוף מתחיל להשמין ויהיה לי קשה יותר לרדת במשקל כמו פעם". זוהי תחילתו של מדרון חלקלק. הגישה הזו עלולה להביא איתה תסכול, פיקוח אגרסיבי, שקילה יומיומית, ואכילה רגשית (גם אם לא היתה קודם) שמקבעת את המצב ומעמיקה אותו.
השנייה רואה את אותו שינוי קטן כהזדמנות לדייק את ההקשבה לגוף שמאותת לה לעצור, לבדוק מה מבקש שינוי – אולי בהרגלי השינה, בבחירות האוכל, ברמת המתח. היא מבינה שזה הזמן לעשות התאמות חדשות מתבקשות. התחושה הזו מלווה בסקרנות ובאמון, שהגוף מורה לה את הדרך.
אז יש מי שמאמינה שהשמנה בגיל המעבר היא בלתי נמנעת, והקושי לרזות הוא תוצאה מתבקשת בגיל הזה, ויש מי שלא – ובהתאמה, כל אחת מהן תתנהל בהתאם למה שהיא מאמינה בו.
שתי נשים, נתון פיזיולוגי דומה, ופוטנציאל לשתי תוצאות שונות.
מכאן, שמה שעושה את ההבדל הוא לא בהכרח הגיל או חילוף החומרים, אלא הפרשנות שמיוחסת לנתונים הללו. הבחירה בסיפור של מגבלה וחוסר אונים, מול סיפור של השפעה ויכולת, מכריעה את הכף ומשנה את התוצאה לכאן או לכאן.
הרבה פעמים הבעיה אפילו לא קיימת במספרים, ועדיין, הסיפורים שמלווים אותנו, שאנחנו מאמינות בהם, הם המקור שמממנו מתחילה להתגלגל התופעה – כשאנחנו מפרשות שינוי בגוף, אפילו קטן – אפילו עלייה של 1-2-3 קילוגרם, כאיום – "הנה המשקל עולה ועכשיו ימשיך לעלות ונדרש מיד לעשות משהו בנדון, כי זה כמעט בלתי אפשרי לרזות בגיל כזה". ככה מתפתחת (או מתגברת) אובססיה סביב המשקל. זה כמובן יכול לקרות בכל גיל, כל שכן בגיל המעבר כשהלך הרוח הרווח מאיים להכניס אותנו שוב לסחרחרה של לופ הדיאטות-שמירה-הימנעות-הלקאה עצמית.
זה מה שקרה לי בגיל 13 – בדיעבד, לא המשקל עצמו היה הבעיה, אלא המשמעות שנתתי לו. ורק לחשוב מה היה קורה אילו הייתי ממשיכה בלופ ומוצאת את עצמי בגיל המעבר מול "הסכנה" הידועה מראש.
קחי לך רגע להרהר:
'המשקפיים' שדרכן אנחנו מסתכלות על גיל המעבר קובעות מה נראה במציאות — ואולי הגיע הזמן לבדוק איזה 'צבע' העדשות שלנו.
איך זה אצלך? באיזה סיפור (אמונה) את מחזיקה ביחס להשפעות גיל המעבר על שינויים במשקל?
האם את חושבת שלגיל יש תפקיד בקביעת המשקל שלך?
האם באמת קשה לרזות אחרי גיל מסוים?
ביולוגיה אינה גזירת גורל
"הרי ידוע ש…"
"אומרים ש…"
"ככה זה…"
האם כל מה ששמענו נכון?
וגם אם יש בנתונים מידה, ואפילו גדולה, של אמת, האם זו גזירת גורל להמשיך לסבול לנצח? להיאבק כל החיים ללא אפשרות בחירה?
ככל שאנחנו מאמצות את התפיסה שהגוף שלנו לא מסוגל להסתגל ולהתנהל בצורה טבעית כל הזמן, גם בגילאים מאוחרים יותר, אנחנו בעצם מגבילות את עצמנו באמצעות הדרך בה אנחנו חושבות.
אני לא מתווכחת עם זה שהגיל משפיע באופן דרמטי על הגוף, שכן העובדות הביולוגיות ידועות: עם השנים חילוף החומרים שלנו עלול להאט, יכולה להיות ירידה במסת שרירים הקשורה לשינוי הורמונלי, והגוף עובר שינויים פיזיולוגיים שונים.
ועדיין, מכאן ועד לכך שהמסקנה ששינויים אלו מובילים בהכרח להשמנה או קושי לרדת, המרחק רב, למרות שאלו תפיסות רווחות ומקובלות. עם זאת, המסקנה הזו אינה המסקנה היחידה האפשרית (או המקדמת ביותר) והיא אינה מחויבת המציאות.
בין "יש שינוי" לבין "אין מה לעשות בקשר אליו" קיים מנעד שלם של אפשרויות.
אמנם המדע מצביע על שינויים בגוף, אך הוא אינו מכתיב איך נגיב אליהם. הוא אינו קובע את הגישה שלנו, את הבחירות שלנו או את מידת החיבור לגוף. העובדה שהגוף משתנה אינה אומרת שאנחנו חייבות לוותר על בריאות מיטבית או על היכולת לשמור על משקל מאוזן.
גם פה, כמו בהקשר לתהליכים שונים, תהליך ההזדקנות הביולוגי של הגוף הוא תהליך טבעי, שגם הוא כמו תהליכים אחרים בגוף, יכול להוות הזדמנות ללמוד את הגוף והשינויים בו ולהתמודד איתם בצורה בריאה ומיטיבה.
העובדה שחילוף החומרים אכן מאט עם השנים, לא אומרת, בהכרח, שהגוף כבר לא יודע לאזן את עצמו. הוא עדיין יכול להיות המצפן המדויק ביותר שלנו, גם כשהצרכים שלו משתנים. הוא עדיין יודע לאותת לנו מה הוא צריך. עדיין יש ביכולתנו ליצור את המציאות המועדפת עלינו, דרך בחירה, שינוי מודע של האמונות שלנו והגישה שאנחנו מאמצות.
כל עוד אנחנו סומכות על הגוף, מאמינות בו שהוא יודע לשמור על איזון, ואנחנו אוכלות מתוך הקשבה, הוא תמיד יודע להגיד לנו מה וכמה הוא באמת צריך כדי לאזן את עצמו למשקל טבעי ובריא. ההקשבה הזו לגוף שומרת אותנו כל הזמן עם היד על הדופק – לא לפי חוקים חיצוניים, נוסחאות או ספירת קלוריות, וגם לאו דווקא לפי שנות הגיל שלך, אלא לפי הקשבה לאותות שהגוף שולח לנו.
ובהחלט ייתכן שנמצא שבשלב מסוים, מכל סיבה שהיא, גם אם אנחנו לא תמיד ערות לסיבה לכך, הגוף זקוק לכמות אוכל או הרכב תזונתי אחר מאשר בתקופות אחרות.
וזה אגב, יכול לקרות בכל גיל.
לסיכום:
השינויים הפיזיולוגיים שקורים בגוף לא בהכרח 'משמינים' או 'מרזים'. המשמעויות שאנחנו מייחסות לשינויים הללו ומה אנחנו מצפות שיקרה כתולדה מהם, אלה בהחלט משפיעים עלינו (ועל הגוף) באופן ישיר.
אם כן – האם בהכרח משמינים או קשה לרזות אחרי גיל המעבר?
תלוי במה את מאמינה. התשובה שלי היא: לאו דווקא הגיל הוא זה שמקבע את המשקל, אלא יש את הסיפור שאנחנו מספרות עליו. הגוף משתנה – זה נתון. אבל הפרשנות, האמונה והציפיות שלנו, הן אלו שקובעות אם נראה בשינוי הזה גזירת גורל עם סוף פסוק קבוע וידוע מראש, או הזדמנות לגלות דרכי הסתגלות והתנהלות חדשות. כשאנחנו מאמצות גישה של אמון והקשבה, גם בגיל המעבר אפשר לשמור על איזון, בריאות ומשקל טבעי, וראיתי את הסוויץ הזה קורה הרבה בקרב הנשים שליוויתי בתהליך.
בסופו של דבר, השאלה איננה קשורה רק למספר על המאזניים – אלא לאיכות החיים שלנו. וזה נכון גם לגבי עוד סימפטומים שמקושרים לגיל המעבר. האם אנחנו בוחרות לחיות מתוך אמונה מגבילה, שמצמצמת אותנו ומשמרת תחושת חוסר אונים? או שאנחנו מוכנות לאפשר לעצמנו להאמין בחוסן של הגוף, ביכולת שלו להשתנות, ובחופש שלנו לספר לגביו סיפור חדש? הגיל אמנם מתקדם – אי אפשר לעצור אותו, אבל התודעה שלנו היא זו שקובעת, והיא יכולה להפוך את שנות גיל המעבר לתקופת חיים מלאה קלילות, חופש, וגילוי מחודש של תבונת הגוף.
הצטרפי גם את
לאלפי הנשים שכבר עברו בהצלחה את השינוי
תכנית חופש מאוכל
תכנית הליווי שתעזור לך פעם אחת ולתמיד
לאכול מסודר ובשליטה
