יש רגעים כאלה – שקטים, ריקים, מתמשכים, שנדמים כחסרי משמעות ואפילו חסרי תוחלת אבל אולי הם לא ריקים, אלא נותנים מרווחים של נשימה, כמו מרווחים בין תו לתו, כמו שמוזיקה זקוקה למרווחים של שתיקה כדי להישמע.
שעמום הוא לא היעדר חיים, אלא הקרקע שממנה צומחים החיים הבאים. רגע לפני שנזוז הלאה, הוא מבקש רק דבר אחד: שנשאר רגע. שנרגיש. שנקשיב.
לא למה שחסר, אלא למה שיש. ולמה שמבקש להופיע.
השעמום שהציל את היצירה
שירי, יוצרת תוכן עצמאית, הרגישה חודשים שהיא על אוטומט. הכל קורה כמו שצריך – פוסטים נכתבים, הסדנאות מתמלאות, אבל משהו בפנים כבוי. "אני לא מבינה מה קורה לי," אמרה, "הכול נראה טוב, אבל משעמם לי. אני מסתכלת על היצירה שלי ולא נדלקת."
זה לא הסתכם רק בשעמום עצמו.
נלווה לו הפחד להיות משעממת. היא פחדה לא לעניין, לא לרגש, לא לחדש. היא חששה שאם תעז לעצור, תפסיק לספק תכנים ולענות לציפיות, היא תאבד את הרלוונטיות שלה.
ובכל זאת, במקום לדחוף את עצמה להמשיך כרגיל, כמתבקש, היא עשתה בדיוק את ההפך: היא עצרה. לקחה חופש לא מתוכנן, בלי אג'נדה. נתנה לשעמום להיות. ובהתחלה זה היה מבלבל. מתסכל. אבל אז התחילו לצוף קולות ישנים. רעיונות שנזנחו. געגועים שלא קיבלו מקום. מתוך השעמום, נולדה פתאום סדנה חדשה. לא כ"מוצר" אלא כמעבדה חיה. משהו בה נדלק. שוב.
שעמום, התברר, אינו האויב של ההגשמה. הוא היה פתח ליצירה חדשה.
הרגשה של שעמום אמנם נובעת ממחשבה, אבל מלווה גם בתחושה פיזית. מרגישים אותה בגוף. והיא מופיעה כש'כלום לא קורה', או לפעמים כשקורה יותר מדי אבל שום דבר לא באמת נוגע. זה מרגיש כמו ריק, אבל בפועל הוא מלא. מלא בציפיות לא ממומשות, בתשוקות רדומות, בכמיהה למשהו, להתעוררות של תנועה, לעניין. הוא לא סתם "חוסר תעסוקה", הוא נוצר מחוסר מגע. חוסר מגע עם מה שמדליק אותנו, מזין אותנו, נותן תחושת משמעות.
שעמום הוא לא בעיה, הוא סימפטום
אנחנו טועים לחשוב ששעמום הוא בעיה שצריך להיפטר ממנה. אבל האמת? הוא תמרור עצור של הנפש. הוא איתות של הנשמה שמשהו צריך להשתנות. לא מבחוץ פנימה, אלא מבפנים החוצה. זה יכול להיות שינוי קטן או משמעותי, יומיומי או צעד מהפכני.
שעמום הוא לא שורש הבעיה, אלא אינדיקציה לכך שמשהו עמוק יותר מבקש התייחסות. הוא לא הכאב, הוא הדופק שמאותת. הוא כמו נורה שנדלקת בלוח המחוונים של הרכב, לא כדי להציק, אלא כדי שנשים לב שמשהו במערכת כבר לא מתואם או לא מדוייק ומפריע לה לפעול בהרמוניה.
לפעמים זו העייפות שצברה עודף עשייה. לפעמים זו תשוקה שלא מקבלת מקום. לפעמים זה צורך בשקט שהודחק לאורך זמן תחת רעש מתמיד.
שעמום מזמין אותנו לשאול: איפה אני כבר לא נוכחת? איפה הפסקתי להתרגש? ממה התרחקתי בתוכי?
ברגע שאנחנו מוכנות לראות אותו כשליח ולא כאויב, הוא מפסיק להטריד ומתחיל להדריך.
למה שעמום כל כך מאיים עלינו?
אנחנו נוטות "להרוג את השליח" כי הוא מאט אותנו. כי הוא דורש עצירה. ובתרבות שמקדשת תנועה מתמדת, הספק, תוצאה, השעמום מרגיש כמו כישלון. כמו משהו שצריך למדר, או להסתיר.
הוא מערער על הזהות שלנו כ"אנשים עסוקים". פתאום אנחנו לא יודעים מה לעשות. וגרוע מזה, לא יודעים מה אנחנו רוצים לעשות.
הוא חושף רִיק. ובמקום שנחוש בו מרחב, אנחנו חווים אותו כאיום. כי הריק לא אומר לנו מי אנחנו. הוא משאיר אותנו בלי תשובה. בלי מטרה. בלי הצדקה.
אז אנחנו פונות לאוכל. למסך. לכל הסחת דעת שתעזור לנו לא להרגיש. אם לאוכל, הלעיסה נותנת תחושת תנועה, מגע, מילוי. גם המסך נותן אשליה של תנועה, מילוי, וכך עוד הסחות דעת. ואולי האוכל הוא אחת הדרכים הכי נגישות להחזיר תחושת חיות כשאנחנו מרגישות כבויות.
אבל זה מגע מדומה. אשליה של תנועה. מילוי שמרוקן. בריחה עם טעם.
אכילה רגשית או אכילת יתר, בהרבה מקרים, היא לא מתוך רעב של הגוף, אלא מתוך רעב של הרגש. של הרצון. של החלק בתוכנו שפשוט רוצה להרגיש שוב חי.
וזה בסדר. זה אנושי. רק ששעמום, אם נקשיב לו, יכול להוביל אותנו בדיוק לאותו מקום, בלי שהבטן תצעק בדרך. כי להרגיש שעמום זה כמעט כמו להרגיש אובדן. אובדן קשר. אובדן תשוקה. אובדן כיוון.
למרות שבעצם, הוא רק בא לבקש שננוח קצת. ננשום. נפנה מקום למשהו חדש.
ולפעמים, זה בדיוק מה שאנחנו זקוקות לו.
כי כשאני דואגת לרווחה שלי, באמת דואגת לה, לא מסמנת וי כי "צריך", משהו מתרכך. הבהלה שוככת. אני פחות נזקקת להסחות, פחות פועלת מתוך חסר. אני כבר לא צריכה לברוח מהשעמום כי יש בתוכי תחושת בית, גם כששקט.
.סוגים של שעמום
שעמום חיצוני
כשאין גירויים, אין עניין. העולם בחוץ מרגיש שטוח. זה קורה למשל כשאת יושבת בהרצאה שלא מדברת אליך, או מחכה בתחנת אוטובוס בלי קליטה בטלפון. התחושה היא של זמן מבוזבז, אי שקט שנובע מהעדר גירוי חיצוני. לפעמים דווקא שם יכול לעלות פתאום רעיון שלא חשבת עליו קודם.
במקרים כאלה חפשי גירוי פשוט שיזיז משהו. אפילו תנועה קטנה של הגוף, או מיקוד תשומת הלב במחשבה שאת בוחרת, ציור בלי מטרה, או שיחה עם מישהו לא צפוי. זה לא להסיח, זה לנער בעדינות את השקט.
שעמום פנימי
כשהכל מסביב רץ, אבל את לא. יש תנועה סביבך, אבל את נותרת מנותקת. את יכולה להיות באירוע הומה אדם, או בתוך פרויקט חשוב, אבל בתוך תוכך את לא שם. התחושה היא כמו להיות צופה מהצד בחיים שלך. מנותקת, כבויה.
לפעמים זה סימן לעייפות או שחיקה עמוקה. לפעמים זו תגובה למשהו שלא מדויק לך יותר, או כרגע.
במקרים מעין אלו פני זמן להקשבה. לא ל-מה לעשות, אלא ל-מה מרגיש. העזרי בנשימה עמוקה, תנועה איטית, כתיבה אינטואיטיבית. לא מדובר פה על פתרון אלא על פגישה עם עצמך.
שעמום סמוי
כשאת עסוקה, אולי אפילו מצליחה, אבל מרגישה מרוקנת. אין ניצוץ. זה השעמום הכי מתעתע. את ב"עשייה", מקבלת לייקים, מחמיאים לך – ובפנים? אין חיות. אולי את פועלת כבר מתוך הרגל, לא מתוך תשוקה. משהו במנוע הפנימי כבה, אבל מבחוץ לא רואים את זה.
אלה רגעים להגיד לעצמך – עצרי. גם אם רק לרגע. ושאלי: "מה כבר לא מרגש אותי? מה אני עושה כי התרגלתי?".
אולי הגיע הזמן לרענן את החזון או לתת לאי הידיעה רגע לנשום?
איך תזהי איזה שעמום "תקף" אותך?
שאלי את עצמך, במטרה לזהות: האם זה שעמום חיצוני, פנימי, או סמוי?
האם העולם סביבי באמת משעמם, או שזו אני שלא מצליחה להתחבר?
האם אני נוכחת – ברגע, או עם מה שאני עושה? או "עושה באוטומט", בלי חיבור רגשי או משמעות?
האם ייתכן שאני חווה שעמום דווקא כשאני בעיצומה של עשייה?
מה שעמום בא להגיד לנו?
לפעמים שעמום הוא שלב ביניים.
לפני שמשהו חדש נולד, יש פרק זמן של שקט. של אי-ידיעה. שעמום יכול להיות ה"רִיק" שמבקש להתמלא ביצירה חדשה, בלהבה חדשה. הוא לא ריק כי אין בו כלום, הוא ריק כי עוד לא הכנסנו לתוכו את מה שנכון לנו עכשיו.
התודעה עוד לא ארוזה. אבל משהו מבפנים כבר מתחיל לזוז.
שעמום הוא לפעמים שטח ההפקר שבו מתהווה הכיוון הבא.
זה לא תמיד נעים. לפעמים זה אפילו מכעיס. אבל כשמקשיבים, השעמום הופך למבשר. של תנועה. של כיוון חדש. של חלק בנו שמחכה להתגלות.
הוא מספר לך שהגיע הזמן להפסיק לעשות דברים רק כי "צריך".
שהגוף שלך מבקש משהו חדש – רגש, תנועה, מגע, רעיון.
שיש כיוון שלא העזת לנסות או רצון שלא קיבל מקום.
הוא מבקש שנתקרב. הוא בא לבקש מאיתנו להסתכל, להרגיש, לבחור מחדש.
זה הזמן לבדוק אם אנחנו פועלות מתוך רצון, או מתוך הרגל?
האם אנחנו עדיין מחוברות לסיבה שבגללה התחלנו? או שפשוט המשכנו לנוע כי ככה התרגלנו?
האם מה שאנחנו עושות באמת מדויק לנו או פשוט נוח?
לפעמים הנוחות היא מסכה. והשעמום בא לחשוף, שמתחתיה יש רצון אחר שמחכה שיבחינו בו.
חשוב להקשיב למקומות בתוכנו שלא קיבלו תשומת לב הרבה זמן, אותם קולות שקטים שוויתרו מזמן כי "אין זמן לזה עכשיו". אבל הם עדיין שם. מחכים.
ולאפשר לחלום חדש ומרגש להתגלות, גם אם עוד אין לו מילים. חבל לדחות רעיון רק כי הוא לא מגובש.
ובעיקר חשוב להפסיק לברוח לרעש, לתת מקום לשקט לדבר. במקום למלא כל רגע, אפשר רגע להקשיב למה שמבקש להיוולד מתוך הריק. מתוך השקט. מתוך השעמום עצמו.
אז מה עושים עם זה?
הדבר האחרון ששעמום צריך זה הסחות דעת. הוא לא רוצה ש"יעבירו לו את הזמן". הוא רוצה שנקשיב. הוא מבקש שנשאל:
- מה איבד את הטעם?
- מתי הרגשתי בפעם האחרונה סקרנות? תשוקה?
- מה הגוף שלי מספר לי כשמשעמם לי?
תרגול גופני: להיפגש עם השעמום בגוף
שבי בנוח. בלי מוזיקה. בלי מסך. רק את, נשימה, וגוף.
- עצמִי עיניים.
- שימי לב לאזור בגוף שבו השעמום הכי מורגש – אולי תחושה של כובד, קהות, לחץ קל?
- שימי לב לנפח, לצורה. לצבע.
- עכשיו — במקום לנסות להדוף את התחושה, פשוט תהיי שם. שתי דקות של שהייה-תהיה-בהיה.
- שימי לב: מה קורה כשאת לא ממהרת לברוח? מה את מרגישה? את מזהה רגש מסוים?
הכוונה היא לא לייצר דרמה — אלא מרחב.
והמרחב הזה הוא כבר התחלה של תנועה.
לסיום: לא לברוח. להישאר. להרגיש.
שעמום לא נפתר ב"עשייה לשם עשייה". הוא מתמוסס כשאנחנו נוגעות באמת. בגעגוע. ברצון. בתשוקה.
כשהמבט מתכוונן פנימה, משהו יכול לנוע.
וכשהרצון מתעורר, השעמום מפנה לו מקום.
ולמי שהגיעה עד לכאן…
אולי נכנסת לפה מתוך שעמום, ואולי מתוך עניין. ואולי את בכלל לא יודעת לומר מה הביא אותך. בכל מקרה, אם הגעת עד כאן, סימן שנשארת. ואם נשארת, אולי התחולל אצלך כבר משהו קטן – תזוזה, סדק, מחשבה חדשה?
אם הרגשת שתקף אותך שעמום, שהמאמר הזה קצת שעמם אותך – אולי הוא פשוט באמת עשה את העבודה. 😉
כי לפעמים, כדי לפגוש את השעמום, צריך לעבור דרכו. לא לדלג. לא למהר. רק להישאר.
הצטרפי גם את
לאלפי הנשים שכבר עברו בהצלחה את השינוי
תכנית חופש מאוכל
תכנית הליווי שתעזור לך פעם אחת ולתמיד
לאכול מסודר ובשליטה
השעמום שהציל את היצירה
שירי, יוצרת תוכן עצמאית, הרגישה חודשים שהיא על אוטומט. הכל קורה כמו שצריך – פוסטים נכתבים, הסדנאות מתמלאות, אבל משהו בפנים כבוי. "אני לא מבינה מה קורה לי," אמרה, "הכול נראה טוב, אבל משעמם לי. אני מסתכלת על היצירה שלי ולא נדלקת."
זה לא הסתכם רק בשעמום עצמו.
נלווה לו הפחד להיות משעממת. היא פחדה לא לעניין, לא לרגש, לא לחדש. היא חששה שאם תעז לעצור, תפסיק לספק תכנים ולענות לציפיות, היא תאבד את הרלוונטיות שלה.
ובכל זאת, במקום לדחוף את עצמה להמשיך כרגיל, כמתבקש, היא עשתה בדיוק את ההפך: היא עצרה. לקחה חופש לא מתוכנן, בלי אג'נדה. נתנה לשעמום להיות. ובהתחלה זה היה מבלבל. מתסכל. אבל אז התחילו לצוף קולות ישנים. רעיונות שנזנחו. געגועים שלא קיבלו מקום. מתוך השעמום, נולדה פתאום סדנה חדשה. לא כ"מוצר" אלא כמעבדה חיה. משהו בה נדלק. שוב.
שעמום, התברר, אינו האויב של ההגשמה. הוא היה פתח ליצירה חדשה.
הרגשה של שעמום אמנם נובעת ממחשבה, אבל מלווה גם בתחושה פיזית. מרגישים אותה בגוף. והיא מופיעה כש'כלום לא קורה', או לפעמים כשקורה יותר מדי אבל שום דבר לא באמת נוגע. זה מרגיש כמו ריק, אבל בפועל הוא מלא. מלא בציפיות לא ממומשות, בתשוקות רדומות, בכמיהה למשהו, להתעוררות של תנועה, לעניין. הוא לא סתם "חוסר תעסוקה", הוא נוצר מחוסר מגע. חוסר מגע עם מה שמדליק אותנו, מזין אותנו, נותן תחושת משמעות.
שעמום הוא לא בעיה, הוא סימפטום
אנחנו טועים לחשוב ששעמום הוא בעיה שצריך להיפטר ממנה. אבל האמת? הוא תמרור עצור של הנפש. הוא איתות של הנשמה שמשהו צריך להשתנות. לא מבחוץ פנימה, אלא מבפנים החוצה. זה יכול להיות שינוי קטן או משמעותי, יומיומי או צעד מהפכני.
שעמום הוא לא שורש הבעיה, אלא אינדיקציה לכך שמשהו עמוק יותר מבקש התייחסות. הוא לא הכאב, הוא הדופק שמאותת. הוא כמו נורה שנדלקת בלוח המחוונים של הרכב, לא כדי להציק, אלא כדי שנשים לב שמשהו במערכת כבר לא מתואם או לא מדוייק ומפריע לה לפעול בהרמוניה.
לפעמים זו העייפות שצברה עודף עשייה. לפעמים זו תשוקה שלא מקבלת מקום. לפעמים זה צורך בשקט שהודחק לאורך זמן תחת רעש מתמיד.
שעמום מזמין אותנו לשאול: איפה אני כבר לא נוכחת? איפה הפסקתי להתרגש? ממה התרחקתי בתוכי?
ברגע שאנחנו מוכנות לראות אותו כשליח ולא כאויב, הוא מפסיק להטריד ומתחיל להדריך.
למה שעמום כל כך מאיים עלינו?
אנחנו נוטות "להרוג את השליח" כי הוא מאט אותנו. כי הוא דורש עצירה. ובתרבות שמקדשת תנועה מתמדת, הספק, תוצאה, השעמום מרגיש כמו כישלון. כמו משהו שצריך למדר, או להסתיר.
הוא מערער על הזהות שלנו כ"אנשים עסוקים". פתאום אנחנו לא יודעים מה לעשות. וגרוע מזה, לא יודעים מה אנחנו רוצים לעשות.
הוא חושף רִיק. ובמקום שנחוש בו מרחב, אנחנו חווים אותו כאיום. כי הריק לא אומר לנו מי אנחנו. הוא משאיר אותנו בלי תשובה. בלי מטרה. בלי הצדקה.
אז אנחנו פונות לאוכל. למסך. לכל הסחת דעת שתעזור לנו לא להרגיש. אם לאוכל, הלעיסה נותנת תחושת תנועה, מגע, מילוי. גם המסך נותן אשליה של תנועה, מילוי, וכך עוד הסחות דעת. ואולי האוכל הוא אחת הדרכים הכי נגישות להחזיר תחושת חיות כשאנחנו מרגישות כבויות.
אבל זה מגע מדומה. אשליה של תנועה. מילוי שמרוקן. בריחה עם טעם.
אכילה רגשית או אכילת יתר, בהרבה מקרים, היא לא מתוך רעב של הגוף, אלא מתוך רעב של הרגש. של הרצון. של החלק בתוכנו שפשוט רוצה להרגיש שוב חי.
וזה בסדר. זה אנושי. רק ששעמום, אם נקשיב לו, יכול להוביל אותנו בדיוק לאותו מקום, בלי שהבטן תצעק בדרך. כי להרגיש שעמום זה כמעט כמו להרגיש אובדן. אובדן קשר. אובדן תשוקה. אובדן כיוון.
למרות שבעצם, הוא רק בא לבקש שננוח קצת. ננשום. נפנה מקום למשהו חדש.
ולפעמים, זה בדיוק מה שאנחנו זקוקות לו.
כי כשאני דואגת לרווחה שלי, באמת דואגת לה, לא מסמנת וי כי "צריך", משהו מתרכך. הבהלה שוככת. אני פחות נזקקת להסחות, פחות פועלת מתוך חסר. אני כבר לא צריכה לברוח מהשעמום כי יש בתוכי תחושת בית, גם כששקט.
הצטרפי גם את
לאלפי הנשים שכבר עברו בהצלחה את השינוי
תכנית חופש מאוכל
תכנית הליווי שתעזור לך פעם אחת ולתמיד
לאכול מסודר ובשליטה
